ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אבילות על החורבן ;">

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים תשעה באב Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

ז' אב התשס"ו

אבילות על החורבן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

משמעות החורבן
המהר"ל בנצח ישראל מרחיב בהסבר החורבן כחורבן כללי של החיים הישראלים. משמעות החורבן אינה נקודתית,שאין ביהמ"ק, אלא משמעות כללית רחבה של הדלדלות החיים הישראלים, בעוצמה, גבורה, עושר וכו'. כל דבר ששייך למכלול החיים נחרב.
המהר"ל מסביר שהדבר מתבטא בכך שביהמ"ק נשרף ברובו בי' באב, ביום העשירי. המספר עשר מבטא שלימות, ובחורבן הבית נחרבה ונהרסה השלימות של עמ"י.
משמעות החורבן כפגיעה בכל רובדי החיים מופיעה גם בחז"ל (סוטה מח.): "רבן שמעון בן גמליאל אומר העיד ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות". כל מה ששייך לטעם של החיים, לא לדפוס החיצוני של החיים, אלא למה שקשור ליופי ולשלוה של החיים, לתחושת חיות, התנתק ונפרד. ביטוי קשה במיוחד מצינו בגמ' (בבא בתרא ס:):"תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו". הביטוי ש"ראוי שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים", הוא ביטוי שכמעט אינו מותיר מקום למצב החיים היום כפי שהם.
הדברים אינם אמורים רק לגבי ההיקף החיצוני, אלא בעיקר, בראש ובראשונה, כלפי הרובד הפנימי. "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". הפרקים באיכה מכוונים כנגד כ"ב אותיות התורה, שבחורבן הבית נפגעה גם היא בצורה קשה. התורה והחיים הרוחניים נחרבו, ובגלות אינם אלא מעט שבמעט עוצמתם האמיתית.
חורבן המקדש כביטול החיים הרוחניים, ופגיעה בנשמה מובא במהר"ל ( נצח ישראל פ"ט):
"ובפרק א' דחגיגה (ה ע"ב), מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם... ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי...
ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י.) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועת הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה".

קדושת החיים העצמית הטבעית
עם זאת צריך ביאור איך אלפיים שנה עמ"י יושב ובוכה על החורבן. גזירה על המת שישכח מהלב. קשה לחיות תקופה כזו ארוכה בתחושה שבעצם החיים עכשיו הם צל של החיים האמיתיים, מה עוד שאנחנו לא חווינו את החיים הגשמיים והרוחנים לפני החורבן.
על קושי זה לחיות תקופה כזו ארוכה בתחושת חסרון, תחושת חיים של בדיעבד מסופר שנפוליאון שבאחד ממסעותיו לכיבוש העולם הגיע בת"ב למקום יהודים, וראה אותם יושבים ובוכים. נפוליאון שראה את עצמו כמשחרר העמים המדוכאים, שאל מה קרה, למה היהודים בוכים. ענו לו שהיהודים בוכים על ביהמ"ק שחרב להם לפני כמעט 2000 שנה. אמר נפוליאון , עם שבוכה כ"כ הרבה זמן על חורבן בית מקדשו, ועל גלותו, יש בו עוצמה גדולה ועוד ישוב לארצו ויבנה את בית מקדשו.
אלא שגודל זה של קומת החיים הישראלים במלואם, מונחים בנו בטבענו. היא עצמיותינו. היא תכונת חיים הווית מתמדת, ולא איזה עוצמת חיים ששייכת לעבר. המציאות האמיתית שלנו מתקוממת כנגד החיים המזויפים, והיא דורשת את קומת החיים המלאה.
וכך כותב הרב (אורות התחיה ח'):
"היהדות בגולה, לולא היניקה שהיא מקבלת מטל החיים של קדושת ארץ
ישראל לא היה לה בסיס מעשי בעצם, כ"א על ידי חזון הלב, המיוסד על ציורים
של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזיון
לב זה לשא עליו את משא החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם, והקצבה נראה
שכבר מלאה צבאה. ע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקוה כ"א לנטע
אותה במקור חיים של חיים ממשיים, של קדושה עצמית, שאינה מצויה כ"א בארץ
ישראל".


יושב ובורא אורו של משיח
מובא בגמ' (מסכת תענית ל:):" שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".
חז"ל אמרו את דבריהם בלשון הווה. מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בהווה. דברי חז"ל צריכים ביאור. האם הדברים כפשוטם, ופשוט אנחנו לא מתאבלים על ירושלים כמו שצריך. ואולי ניתן לומר שעצם האבילות, חלק ממנה, וכתוצאה ממנה, זוכה ורואה בשמחתה.
עוד מאמר חז"ל שצריך ביאור מובא במדרש איכה רבתי (א, נא. מובא במהר"ל, נצח ישראל פרק כ"ו): "רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי". דברים אלו שדווקא בשעת החורבן נולד משיח צריכים ביאור.
הגמ' (מסכת יומא נד.) מביאה:" אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".
הריטב"א מקשה מהגמ' בבא בתרא:"כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". והרי לכאורה זמן החורבן הוא שעת השיא ש"אין עושין רצונו של מקום", והיו מעורין זה בזה, מצב קירבה גדול יותר מ"איש אל אחיו".
הריטב"א מתרץ בדוחק שזה היה חלק מהעונש, להוזיל את כבוד ישראל. אך ר' צדוק מסביר שבאמת יש כאן שעת חיבה גדולה, ודווקא בזמן החורבן נבנית קומה חדשה. דווקא בשעת המשבר נולד אורו של משיח.

רבי עקיבא ותפיסתו האחדותית השלימה
ננסה להבין את הדברים דרך התבוננות בדרכו של ר"ע, והתייחסותו לחורבן.
מסופר בגמ' (מסכת שבת קח.)"שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא, וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב... לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא, ואשקייה שיכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא, כי היכי דלישתלשל. לייט רב ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני. וכן הוה". הרב זצ"ל מסביר בעין אי"ה שם (סעיפים ב'-ז') על היחס למציאות הרוחנית של עמ"י בגלות. הגמ' אומרת שמשבא רב לבבל עשו את בבל כא"י לגיטין, בואו של רב לבבל הפך את הגולה במידה מסויימת ליישוב קבע, והעביר את מרכז התורה לבבל. הרב מסביר שעל זה היתה תרעומתם של שמואל וקרנא. שמואל וקרנא טענו כנגד רב, איך הוא יוצא לחו"ל, האם הוא מבין את המשמעות של עמ"י שיושב בא"י. רב טען לעומתם שהוא מבין ואעפ"כ כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וצריך להעתיק את התורה לגלות.
מחלוקת מעין זאת אנחנו רואים בזמן החורבן. ריב"ז מבקש "תן לי יבנה וחכמיה". אך ר"ע מבקר מהלך זה. אין הוא מסוגל לראות במציאות החסירה הזו ששכינה גולה ומושפלת עד עפר. הוא לא מתפשר על שלימות (ואולי גם לכן ממהר לראות בבר כוכבא כמשיח). מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה במסירות נפש, ללא הכרה במציאות החסרה.
ע"פ ראיה גדולה זו, זו הדורשת וחיה בשלמות, מסביר הרב את ענין יצאה נשמתו באחד. ר"ע חי את חייו אחוז בשורש, באחדות, ושם גם יצאה נשמתו. מתוך ראיה זו גם עשה לאשתו תכשיט של ירושלים מזהב, המבטא את המציאות השלמה.
לצד זה של חוסר השלמה עם החורבן, עם הדרישה המתמדת לשלימות, אנחנו רואים צד שני. דווקא ר"ע הוא זה שתמיד מנחם, הוא זה שצוחק בשעה שיוצא שועל מבית קה"ק, הוא זה שחי תמיד במבט אופטימי על נבואת זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שחייבת להתקיים. קיומם של שני צדדים אלו, זה לצד זה, צריך ביאור.
הרב כותב שבתקופת הגלות השמחה מתגלה בצדדים החיצוניים של החיים. וכך כותב הרב (אורות הקודש ח"ג עמ' קלה'):
"אבל מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו,
וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה,
והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה,
נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות
ושק אשים כסותם.
יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם,
יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים,
כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים
לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ
הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר,
בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית
חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים
החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה
הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו,
שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה,"
הרב ממשיך וכותב שבאותו מקום פנימי, ברז ההויה הפנימית, שואבים את התנחומים דווקא מהמקור היותר פנימי, מהפנים שבפנים:
" שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות,
אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע
יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים.
קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו,
אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם
לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים,
וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת,
המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית
היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא
ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית,
יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך.
ובירושלם תנחמו."
כלומר, דווקא במציאות הפנימית, זו המכירה, וחשה, בחיסרון של אובדן קומת החיים הישראליים. דווקא בה שייכת נחמה גדולה יותר, אמיתית יותר ועמוקה יותר. צדדי החיים החיצוניים אינם יודעים סתירות, כשהחיים טובים, בצדדים החיצוניים, יש שמחה, גם היא בצדדים החיצוניים, וכשלא טוב, באותם צדדים חיצוניים, אין שמחה. אבל ברובד העמוק והפנימי יותר, הצדדים חיים יחד זה לצד זה. קיימים חושך ובכיה שנובעים מהתביעה הגדולה לחיים השלמים. לצידם, מהפנים שבפנים, באותו מבט חודר וכולל שאינו מתפשר על שלימות החיים הישראלים, שואבים את התנחומים. בראיה שיש כאן מהלך אלוקי, בראיה גדולה וכוללת על החורבן כחלק מהתהליך לקראת הגאולה. נשימה ארוכה עד בוא של משיח, שנולד בשעת החורבן. בשעה שעמד נבוכדנצר והחריב את בית המקדש, נולד משיח, תהליך הגאולה כבר התחיל.
דווקא ר"ע יכול, דווקא משום שלא נפרד מבריאות החיים הישראלית, יכול הוא לשאת מבטו למרחקים, "אבל טהורי לב יראו את ר' עקיבא בגודלו, את ר' עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק נצב כהוה..." (עולת ראיה, הקדמה לשה"ש). דווקא בגלל שאין חיים ישראלים אחרים ואין תחליף, הוא מבין שהקב"ה יוצר תהליך ארוך למשיח. בשעת החורבן נולד משיח, וכל המציאות עוברת דרך זה למשיח.
"יודעים הם שכל העולם ומלואו,כל סבכי התולדה וכל יצרי מעלליה, אינם כי אם צעדים שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם... לא חלישות כח הוא זה מה שישועתם של ישראל קמעא קמעא כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל." (אגרת תשנ"ג. אגרת שהרב שלח לרב חרל"פ).
זה המבט של צופי הישועה שמקשרים את כל הדורות בראיה כוללת, ומחברים אותנו לישועה באופן תמידי.

ראייתו של משה רבינו
אולי זהו מהלך הפרשות שסביב ת"ב. ת"ב חל בין פרשת דברים, הסובבת סביב חטאי עמ"י, לפרשת ואתחנן, בה ה' מראה למשה את הארץ אחרי שתפילותיו להכנס לארץ לא נענו.
בהמשך אותו סעיף על ר"ע הרב כותב:" הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת, בעבר הירדן, והיה ראש לגולים, אמנם גם שם חלקת ספון. והיינו משום דלא סליק מחשבתיה באתריה, והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן, והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו".

פרשת דברים סובבת בחטאי עמ"י, ובעצם ישנה אמירה של משה רבינו שכניסת עמ"י לארץ אינה בבחינת נצח. הרב כותב (קובץ ז' סעיף יד') שמשה לא נכנס לארץ כיון שלא היה שייך במדרגה זו של כניסה לארץ, משה אחוז במידת הנצח,ואינו שייך לכניסה זו שלא היתה נצחית.
משה רבינו, עם שאר צופי הישועה במשך הדורות, חי בראיה הגדולה, החודרת וחורזת את כל הדורות, בראיה של תהליך,עליות ומורדות, בראיה של נצח, שרואה איך ההוה כולו מוליך לעתיד הנצחי.
פרשת ואתחנן עוסקת בראיה זו של משה רבינו. "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ וכו' עד הים האחרון" (דברים לד'). ופירש"י "ד"א אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים". משה רבינו בראייתו העמוקה והחודרת כבר רואה את הים האחרון את תחית המתים.
משה מתפלל "אעברה נא ואראה". לכאורה אם משה נכנס לארץ, אין צורך בראיה, הראיה באה רק כנחמה במקצת על כך שלא זכה להיכנס לארץ. אלא שראייתו של משה רבינו היא עמוקה, שלמה ונשגבה יותר. משה רבינו בתפילותיו מחבר את "הואיל משה באר", את תחילת האחיזה בא"י, עם הנצח. משה יושב בעבר הירדן, בשערי ארץ ישראל, מחובר בראייתו ובציפיתו לחיבור כל הארצות עם א"י.
זה המבט הנכון והכולל שאנחנו לומדים ממשה רבינו, ר"ע וכל צופי הישועה לאורך הדורות, זה המבט של המהר"ל בנצח. לקפל את כל הדורות ולראות את הכל בסקירה אחת, העליות והמורדות, הקשיים והצרות, עד לגאולה השלימה.

אריה שאג
הראיה הזאת היא ראיה של גודל. אנחנו יודעים שת"ב הוא יום עם הרבה עוצמות, יום של גודל.
המהר"ל מסביר (נצח ישראל פרק נה') בדברי המדרש: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל וכו'", שיש עוצמות גדולות בת"ב, כח ועוצמה שנמשלו לאריה. עוצמה זו נשבתה ביד זרים, אך לעתיד לבא תרתם ותצטרף לקודש.
בעל תורת אמת, אחד מבעלי החסידות, מסביר את היחס בין חודש ניסן, חודש האביב , לחודש אב. אביב זה אב קטן (כמו הרבה מילים שסיומת כזו מבטאת הקטנה: חם-חמים, קר-קריר וכדו'), בניסן נגאלנו גאולה ראשונה,והיא רק מעין גאולה אחרונה, שתתגלה בעוצמה גדולה, שציפיתה מודגשת בימי חודש אב.
אותה עוצמת אריה ששייכת כאן, בחודש אב, שייכת גם לזעקת החורבן. " אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב''ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם".
מדרגת האריה לא שייכת רק לעתיד אלא גם לעכשיו, לצעקת כל העולמות ששואפים לתיקון.
המשל הזה מובא גם בגמ' (סנהדרין קו.) על מי שמפריע לתהליך הגאולה: "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל (אמר רשב''ל אוי מי שמחיה עצמו בשם אל) א''ר יוחנן אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב''ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה".
אותה שאגת ארי מבטאת את הפרדוכקסליות שהשכינה נמצאת בגלות , את המציאות הלא טבעית הזאת שאין לה זכות קיום. יתכן שחבלי משיח עוד יותר מבטאים את המתוסכלות הזאת שאנחנו הולכים ומתקרבים, ואנחנו רואים כמה קשיים נערמים, ושאגת הארי נדבקת בנו.

מתוך ידיעה שהחיים הישראלים האמיתיים הם רק מה שהיה בזמן שביהמ"ק קיים. הקדושה ממלאת את כל מערכות החיים, הרוח והחומר, התורה מופיעה כתורת חיים שנתן להרגיש את מתיקותה. וכל החיים הציבוריים שלנו הם קודש.
ככל שנרגיש באמת את גודל החיים הזה ונהיה מחוברים לצפיה לגודל הזה ככה נרגיש יותר את החיסרון ונהיה מחוברים אל הקודש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il