בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת נח תשפ"ג

משבר וצמיחה

יש משברים בעולם, אבל זה תהליך של התפתחות; יש נפילות והתמודדויות, אבל מתוך כך צומח הטוב הגדול. התורה כתבה באריכות מיותרת על מנת ללמדנו לדבר בלשון נקיה, וגם כאשר אנו מתנגדים לדעות אחרות מאתנו עלינו לדבר בחיוביות. זה נכון תמיד, ובמיוחד כעת בתקופת בחירות. השלום והאחדות חשובים יותר מהאמונה, שכן כשיש פירוד בעם ישראל זה כביכול יש פירוד אצל ה', ואילו האחדות שלנו מופיעה את האחדות האלוקית. הזוהר בהקדמה לספר בראשית מביא חמש מצוות שרמוזות במאמרות שבפרשת בראשית: 1. "בראשית ברא אלוקים" - יראת השם, 2. "יהי אור" - אהבת ה', 3. יקוו המים... אל מקום אחד" - יחוד ה', 4. "יהי מאורות ברקיע" - מציאות ה', 5. "ישרצו המים" - העיסוק בתורה שנמשלה למים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ה' חשוון תשפ"ג
13 דק' קריאה 46 דק' צפיה
התקופה הראשונה בעולם – משברים שמצמיחים התקדמות
התקופה שהתורה מתארת בפרשיות בראשית ונח נקראים אלפיים שנות תוהו. אפשר להסתכל על התקופה הזאת כתקופה קשה מאוד, במבט פסימי:
אדם הראשון נולד, מיד נכשל בחטא ומגורש מגן עדן. אחר כך קין רוצח את אחיו, אחר כך הידרדרות כללית של כל התולדות עד שמגיעים למצב כזה שהארץ נשחתת והקדוש ברוך הוא כביכול מתחרט על הבריאה שברא, ומביא מבול לעולם, ורק נח ומשפחתו היחידים שניצלים. ולאחר המבול כשיוצא נח מהתיבה, התורה מספרת שהוא נוטע כרם ומשתכר, ושוב יש התנהגות מכוערת של הצאצאים שלו, ואחר כך דור הפלגה. משברים אחרי משברים.
ואפשר להסתכל במבט אחר. יש אמנם משברים, אבל יש כאן תהליך שבסופו של דבר מוציא מתוכו מהלך גדול.
התהליך ההתחלתי עובר ניסיונות והתמודדויות, עליות נפילות וירידות אך זה תהליך של התפתחות, ובסופו של דבר הוא מביא לכך שנולד בן אדם שהוא צדיק. זה לוקח זמן, אבל העולם מתקדם.

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט).
ישנם כמה פירושים על המילה 'בדורותיו'. הפירוש של הזוהר שצדיק היה בדורותיו, היינו שהוא הצדיק יסוד עולם של כל הדורות הבאים אחריו, לדורותיו - כל הדורות כולם הם דורות שלו. הוא היסוד של כל הדורות הנמשכים אחר כך. זוהי מדרגה של צדיק תמים שנאמר עליו: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" – גם על משה כתוב: "מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ". והתוצאה הזאת היא לא למרות כל מה שקרה שהדורות היו מקולקלים ובכל זאת יצא נח, אלא בגלל שהיה תהליך של התבררות, מתוך התהליך הזה, העולם התקדם עד שהצמיח מתוכו אדם צדיק כמו נח. השאר היו קליפות שנשרו אבל בסוף יצא פרי, פרי צדיק. זו מדרגה חדשה. ואחר כך כל הדורות אחריו נקראים בני נח, ויש שבע מצוות בני נח.

כריתת הברית מבטאת מדרגה חדשה בעולם
אחרי המבול, הקב"ה כורת ברית עם נח ועם בניו ועם העולם שלא יהיה יותר מבול. אפשר להבין באופן חיצוני שאפילו אם יהיה פעם מצב שהעולם יהיה ראוי למבול, הקב"ה לא יביא מבול בגלל שהוא כרת ברית. ואפשר להבין יותר עמוק, הקדוש ברוך הוא אומר שהברית הזאת משמעותה - שהעולם לא ירד יותר למדרגה רוחנית ירודה כזו שהארץ תישחת ושלא תהיה לה זכות קיום. לא יהיה יותר מצב כזה. העולם עלה מדרגה, זאת אומרת, יש כאן תהליך של התקדמות.
כמו שאנחנו רואים בששת ימי בראשית, כל הבריאה כולה זה תהליך. בהתחלה רק רוח מים, אחר כך יש גם ארץ, אחר כך צומח, אחר כך יש עופות, אחר כך בהמות אחר כך בני אדם. תהליך. התהליך החיצוני הזה, הוא סדר העולם, גם באופן רוחני פנימי שהעולם נבנה ובונה את הדרך שהוא מיועד אליה "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). זה רוחו של משיח. כלומר רוחו של משיח קדמה לעולם, ומתחילתו של עולם יש מגמה שהעולם יתקדם ויתקדם ויגיע עד המגמה העליונה השלמה, וכל שלב של התקדמות יש לו ערך בפני עצמו. זהו תהליך של התקדמות אל המגמה העתידית אל אורו של משיח, אל הגאולה השלמה של העולם.
וכך צריך תמיד להסתכל על כל המצבים שאנחנו נמצאים בהם. להסתכל במבט כזה שהעולם נמצא בתהליך של התקדמות. גם על התקופה שלנו אפשר להסתכל במבט פסימי ואפשר להסתכל במבט אופטימי. אפשר להסתכל על הקשיים ועל הסיבוכים ולהגיד שלא הייתה ירידה רוחנית וניסיונות כאלה גדולים כמו שיש בדור הזה. ואפשר להסתכל במבט אחר, יותר עמוק, יותר פנימי, יותר רחב, ולראות שהדורות הולכים ומתקדמים הולכים ועולים, הולכים ונהיים יותר רוחניים, יותר מופשטים, יותר טובים, בעלי מידות טובות, בעלי אמונה גדולה, יותר מחוברים אל הגדולה האלוקית. תלוי איך מסתכלים. במבט של אמונה גדולה, ההסתכלות חייבת להיות אופטימית.

נקיות הלשון
התורה מלמדת אותנו שצריך לדבר בלשון נקיה.
בגמרא במסכת פסחים בדף ג. ר' יהושע בן לוי אמר לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה בפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח). היה אפשר לכתוב במילה אחת, 'טמאה', אבל התורה לא רצתה להוציא דבור מגונה ולכן היא כתבה 'אשר איננה טהורה'. רב פפא אמר תשע שנאמר "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה", 'אשר לא יהיה טהור' לשון נקייה.
"רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה – "כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר" (שמואל א כ, כו). כלומר הזכיר את המילה טהור ולא את המילה ההפוכה. ואף על פי שכתוב שלעולם יהיה אדם מדבר בלשון קצרה בצורה ברורה, כדי לדבר בלשון נקיה כדאי להאריך בלשון ולא לדבר בלשון קצרה.
"תניא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקייה וכן מביא את הפסוק " וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים" (איוב טו, ה). "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג, ג). ולכן המשנה במסכת פסחים פתחה במילים: 'אור לארבעה עשר' ולא בלשון 'ליל ארבעה עשר'. אור לארבעה עשר, לשון סגי נהור, כלומר מדברים על מי שאין לו אור, ואומרים שיש לו אור גדול. נזהרים שהלשון תהיה לשון יפה.
הגמרא מספרת בהמשך (שם ג:):
שני תלמידים ישבו לפני רב אחד אמר שיוייתין האי שמעתתא כדבר אחר - כלומר הסוגיא הייתה קשה ומעיקה ומעייפת כמו דבר אחר, זהו ביטוי כלפי בעל חי אסור כלפי חזיר, ולכן חכמים לא רוצים להשתמש במילה הזאת. והתלמיד השני אמר כמו גדי עייף. רב לא רצה להתייחס לתלמיד הראשון שדיבר בלשון לא נקייה. אתה אומר שהיא סוגיא קשה, בסדר, אבל למה להשתמש בלשון לא נקייה.
ועוד שם בגמרא:
"תרי תלמידי הוו יתבי קמי דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי, יש אומרים שזה היה לפני רבי וחד מינייהו רבי יוחנן האמורא. חד אמר מפני מה בוצרים בטהרה ואין מוסקים בטהרה, וחד אמר מפני מה בוצרים בטהרה ומוסקים בטומאה" - כלומר בצירת היין נעשית בטהרה, צריך להשתמש בכלים טהורים ולעומת זאת במסיק של הזיתים לא צריכים להשתמש בכלים טהורים. הלל או שזה היה רבי אמר מובטח אני בזה שדיבר לשון נקיה שיהיה מורה הוראה בישראל ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, וזה היה או רבן יוחנן בן זכאי, או רבי יוחנן האמורא. זאת אומרת, חז"ל מדריכים אותנו להשתמש בלשון נקייה.

להיזהר בלשון נקיה בימי הבחירות
למה אני מתייחס במיוחד לזה. אמנם זו פרשת השבוע, אך זו גם פרשת השבוע של הבחירות. גם אם יש חילוקי דעות צריך לדעת לדבר בלשון נקייה. גם אם יש אנשים שיש להם השקפות אחרות שבעינינו הן מוטעות, מסוכנות ואיומות. ויש אנשים שהם נושאים את ההשקפות הללו, צריך לדבר בלשון נקייה. לא לדבר בלשון של שוק, לשון נמוכה. צריך לדבר על המעלות של אלו שהולכים בדרך נכונה ולא על החסרונות של אלו שהולכים בדרך שבעינינו היא לא נכונה. יש לנו דעות ואנחנו בטוחים שהדעות שלנו הן הנכונות והצודקות, אבל המחלוקת צריכה להיות בלשון נקיה, "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים" (איוב טו, ה). אנחנו בני תורה וצריכים לדבר בלשון יפה. וצריכים מאד להיזהר בזה. ולמה אני אומר את הדברים האלה - אני פוגש בתקשורת תגובות של אנשים שלכאורה הם צריכים להיות בני תורה, והסגנון שלהם הוא סגנון נמוך, סגנון גס, סגנון לא ראוי. אנחנו צריכים להתרומם. הלשון היא מיוחדת לאדם. אם אדם מדבר בסגנון מכוער, זה פוגע באישיות שלו. לא צריכים לדבר כך. צריך לדבר בלשון יפה וטובה. יש ויכוח ענייני אמיתי, וצריך לזכור שגם אנשים שחושבים אחרת הם לא אנשים רעים, הם טועים. הם גם רוצים את טובת ישראל, וחושבים אחרת מאיתנו. יכולים להיות חילוקי דעות, ויחד עם זאת לשמור על לשון נקיה.
בעיקר חשוב לדבר חיובי. לדבר בחיוביות ולא לדבר על אנשים שהולכים בדרך אחרת. אילו היינו זוכים, היו עושים בחירות באופן כזה. היו עושים מודעה אחת גדולה של כל המפלגות, וכל מפלגה הייתה כותבת מה המטרות שלה, מה השאיפות שלה, אדם מסתכל ומחליט במי הוא תומך. לא כל אחד מדבר על השני ומפרט איך שהוא מקולקל. יש לך השקפת עולם, אתה חושב שאתה צודק, תגיד באיזו דרך אתה רוצה ללכת, אילו שאיפות יש לך, כל מי שמזדהה עם השאיפות שלך, ילך איתך. זו הלשון הנכונה, הנקייה והיפה. ואם אנחנו חושבים גם שאנשים טועים וזה כואב לנו מאוד, בסדר כואב, זה עדיין לא סיבה שהפה יהיה מלוכלך ומקולקל. אנחנו עוסקים בדברי תורה, ואם הפה לא נקי, אחר כך כשאנחנו באים לעסוק התורה, דברי התורה מקבלים את הזוהמה של הדיבור. הפה של האדם הוא עיקרו של האדם.
רבי שמעון בר יוחאי אמר שהיו צריכים להיות שתי פיות לאדם, אחד לדברים שבקדושה, והפה השני לדברים של חול. כאילו לא מתאים שהפה שאיתו מדברים דברי חולין ידברו אתו גם דברי תורה. הקדוש ברוך הוא עשה לאדם פה אחד וודאי כדי שיהיה פה טהור פה קדוש, וכל הדברים שבקדושה שהוא אומר וכל דברי החול, יהיו דברים נקיים. הדיבור מבטא את התוכן הפנימי של האדם. ואם אדם מדבר דיבורים מכוערים, מדבר בצורה לא יפה, בצורה נמוכה, בצורה של שנאה, בביטויים עולבים ופוגעניים, הוא מנמיך את עצמו, הפה שלו מתלכלך ואיך אחר כך הוא יכול לעסוק בדברי תורה ולהתפלל?!

הדגש על שמירת הלשון של הרב צבי יהודה
מורנו ורבינו הרב צבי יהודה, היה מאד מקפיד על הדברים הללו. היה מאד נזהר לדבר בלשון נקיה. אנחנו, צוות הרמ"ים שהיה בזמנו בישיבת מרכז הרב, ביקש מהרב צבי יהודה שתהיה חצי שעה של קביעות של לימוד מוסר ואמונה בישיבה. נקבע שהזמן יהיה מרבע לאחת בצהריים עד אחת ורבע ואחר כך מנחה. הייתי אז אחד מהרמי"ם ושאלנו את הרב צבי יהודה מה ילמדו, הרב צבי יהודה אמר: שמירת הלשון. גמרנו את הספר, ושוב שאלנו: מה ילמדו, שמירת הלשון. הרב צבי יהודה רצה שיזהרו בדיבור, שידעו לדבר בלשון נקיה. לדבר בצורה חיובית. ולא לדבר אפילו דברים נכונים בצורה לא נכונה, לא יפה, בצורה שלילית. וכשאדם מדבר בצורה חיובית אז הפה שלו מקבל עוצמות, אדם מדבר דברים טובים, אחר כך כל מה שהוא עושה יש לזה כוח. לכן צריך תשומת לב גדולה במיוחד בימים האלה. אם לאנשים יש קושי בזה, אפשר לשתוק, לא חייבים לדבר. יותר טוב לשתוק, מאשר להיכנס אפילו בספק שהוא גורם לקלקול הלשון.

גדול השלום – מעלת האחדות בישראל ובעולם
הדבר השני שיש לנו כאן בפרשה הוא חטא דור הפלגה, עוד פעם משבר והקב"ה מעניש ועושה פירוד. פה הר"ן בדרשותיו בעניין השלום, אומר גדול השלום.
הזוהר אומר העונש על חטא הגזל היה מבול. והעונש על דור הפלגה לא היה השמדה אלא פירוד. מזה אנחנו לומדים מה יותר חמור. כלומר הגזל או כפירה בעיקר. פירוד, מחלוקות, התנהגות מקולקלת בן אדם לחברו או בן אדם למקום, השלום חשוב או האמונה חשובה, במבט הפשוט היינו אומרים שראשית כל אמונה. שלום גם חשוב כמובן, אבל אמונה חשובה יותר. אדם כופר, היסוד חסר לו. והנה לפי מה שאנחנו רואים בפרשה, לפי מה שחז"ל אומרים לנו, לפי העונשים, אנחנו רואים מה יותר חמור. בעיני ריבונו של עולם יותר חמור הגזל מהכפירה בעיקר. הקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם יהיה בשלום, יהיה מאוחד. אותו דבר בעם ישראל מה יותר חשוב בישראל האחדות או האמונה, לפי דברי חז"ל האחדות יותר חשובה. חכמים אמרו שאם כולם מאוחדים אפילו כולם עובדי עבודה זרה (כדורו של אחאב) הקדוש ברוך הוא לא נוגע בהם, שאפילו אם "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז). אפילו אם חבור עצבים, עובדים עבודה זרה אבל מאוחדים, הקדוש ברוך הוא לא נוגע בהם. אבל אם נפרדים 'עתה יאשמו', אז הקדוש ברוך הוא נוגע.
איך להסביר את זה, זה נראה לא הגיוני, נגד התפיסה שלנו, נגד השכל וגם נגד ההתנהגות שלנו - אנחנו נוהגים וחושבים אחרת. אבל זה לא מאמר חז"ל אחד. זה חוזר כמה וכמה פעמים בדברי חז"ל. אפילו אם אסביר את הדברים האלה, לא יודע אם תבינו, כי אלו דברים עמוקים. המגמה של העולם היא אחדות, כי זה מגלה שהקב"ה הוא אחד. כי זה השורש, לא רק שיש בורא עולם אלא יותר מזה ה' הוא אחד! איך מופיעה אחדותו של הקדוש ברוך הוא - כשהעולם הוא אחד. גם אם יש אנשים שלא יודעים, המציאות מדברת את הגדולה האלוקית וכשבמציאות כולם מאוחדים אז ריבונו של עולם מופיע בתור אחד. ואף על פי שלא מכירים את ריבונו של עולם המציאות מדברת בעד עצמה. כשיש פירוד כאילו יש הרבה מקורות לעולם, כאילו יש הרבה ריבונו של עולם. כשיש אמונות חזקות, אבל יש הרבה, זה הורס את כל היסוד של הגדולה האלוקית, שה' אלוקינו ה' אחד. כשעם ישראל מופיע באחדות, מופיע ה' אחד. מכירים שיש כוח עליון אלוקי שהוא אחד. "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (מנחה של שבת) כשעם ישראל גוי אחד בארץ אז מופיע 'אתה אחד ושמך אחד' - כלומר אחדות ישראל מופיעה את האחדות האלוקית. אנחנו לא מבינים את זה, אבל זו המציאות. המציאות מדברת "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהילים יט, ב). המציאות מתחברת ומתאחדת כולה ביחד, ואז מופיעה מציאות ה' אלוקינו ה' אחד. כשהמציאות מפורדת, כשעם ישראל מפורד, זה פוגע בהופעת הגדולה האלוקית שה' אלוקינו ה' אחד. לכן גדול השלום.

כולנו משפחה אחת
בעבר בגלות שהיינו מפוזרים בכל הארצות, היינו מושפעים מדעות אחרות, יש בינינו דעות שונות. עכשיו אנחנו מתקבצים לארץ ישראל, ויש מנטליות שונה, ואופיים שונים, וגם השקפות עולם שונות. יש טועים, טועים הרבה, טועים מעט. יש חילוקי דעות מאוד גדולים, וצריך לזכור שאנחנו משפחה אחת. אלו חילוקי דעות בתוך המשפחה. וכשיש חילוקי דעות בתוך המשפחה אחד מדבר על השני בלשון יפה. היה לאחרונה מאמר על שני אחים שהם חברי כנסת ממפלגות שונות, איך הם מתייחסים אחד לשני כשיש חילוקי דעות - הם מאותה משפחה אז הם מדברים יפה זה אל זה. אבל בעצם כולנו משפחה אחת. כל עם ישראל הוא משפחה אחת. יש בתוך המשפחה אנשים שמרגישים שחלק מהמשפחה כל כך טועים, אבל עדיין אנחנו משפחה אחת. זה המצב שלנו, אז אנחנו צריכים לנסות לשכנע את כל אלה שטועים, לקרב אותם, לשכנע אותם שהם טועים, ושהם יחזרו בהם אבל הם אחים. קשה להרגיש כך, כי הפערים כל כך גדולים ולדעתנו הם מזיקים וכו' אבל אסור להשתמש במילה 'רעים'. אלו אחים, הם אמנם טועים, וצריך לומר בלשון יותר נקיה, לפי דעתנו הם טועים. אבל להגיד על אדם שהוא אדם רע, הזוהר אומר שזה חמור מאוד. אפשר לומר על המעשה שעשה שהוא מעשה רע, על איזה מעשה פלוני שהוא מעשה לא טוב, מעשה מקולקל. אבל דווקא על המעשה לא על הבן אדם. צריך לעשות הבדלה בין המעשים ובין האדם.
והזוהר מזהיר על זה מאוד: "עם קדוש אתה", "אנשי קודש תהיון לי" - אנחנו עם קדוש, לכולנו יש נשמה אלוקית קדושה. אם אנחנו נזהרים ומבינים את הדבר הזה, אז כל הצורה של עבודת ה' שלנו היא נכונה, היא משתנה לטובה. אנחנו מדברים על זה הרבה פעמים, אבל צריך להפנים את זה במיוחד בימים האלה שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, וגם לאחר הבחירות יהיו התעסקויות ודיבורים בין חלקי הציבור. צריך להסתכל במבט הזה שאנחנו כולנו עם אחד. יש בינינו חילוקי דעות ומתחים גדולים אבל אנחנו אחים וחילוקי הדעות צריכים להיות מתוך אהבת ישראל שקיימת בתוכנו.

חמש המצוות שנלמדים מעשרת המאמרות
הזוהר בהקדמתו לפרשת בראשית אומר כמה דברים יפים שאני רוצה להביא לפניכם.
אומר הזוהר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א) זו מצווה ראשונה לכולם. מה רמוז במצווה הזאת במילה בראשית המילה 'יראת' - מצוות יראת ה' שנקראת ראשית "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהילים קיא, י). יראת ה' ראשית דעת. היראה נקראת ראשית, שהיא השער להיכנס לאמונה, ועל מצווה זו מתקיים כל העולם. כלומר יראת ה' היא הפתח, היא השער, וממנה נכנסים אל עבודת ה', והיא הקיום של העולם.
ושלוש מדרגות יש ביראה, שתים לא עיקריות ואחת עיקרית. מי שירא מה' ומפחד מעונש בגופו ובממונו - הוא מאמין בה' והוא יודע שאם אדם חוטא הוא מקבל עונש והוא מפחד מהעונש, יראה כזו היא לא עיקרית. הזוהר מוסיף יש מי שירא מעונש בעולם הבא, הוא כבר מתקדם יותר, הוא כבר מאמין לא רק בעולם הזה, גם מאמין בעולם הבא, הוא מפחד שהוא יפסיד את העולם הבא, והוא ירא ולכן הוא נזהר, גם זו לא יראה עיקרית. ומה עיקר היראה - יראה מפני שריבונו של עולם הוא גדול והוא עיקר ושורש כל העולמות. והכל כלא נחשב לפניו וכל דרי עולם כלא נחשבים. כלומר היראה העיקרית זו ההתבטלות לפני ריבונו של עולם.
בכה רבי שמעון ואמר אוי אם אומר אוי לי אם לא אומר - אם אומר ידעו החייבים איך לתקן את עצמם, והחייבים צריכים לקבל עונש ולא ראויים לקבל את הידיעה הזאת. ואם לא אומר יאבדו החברים, לא ידעו את הידיעה הזאת. מי שירא מעונש הרי הוא מאמין בה' אבל למה הוא מקיים את המצוות - בשביל עצמו. הוא לא רוצה עונש, הוא רוצה לחיות טוב, הוא רוצה שכר, ולכן מקיים מצוות, נמצא שהוא עובד את עצמו, הוא לא עובד את ה'. הוא מפחד מה', מאמין שיש ה' אבל הוא לא עובד אותו. כל העבודה שלו עבור עצמו וזו לא המגמה של היראה. המגמה של היראה זו ההתבטלות לפני ריבונו של עולם, לעבוד את ריבונו של עולם כדי להופיע את שם ה' בעולם.
אם כן המצווה הראשונה, מצוות היראה רמוזה במילה בראשית.
חז"ל אמרו לנו שגם המילה בראשית זה מאמר. בעשרה מאמרות נברא העולם. המאמר הראשון זה בראשית. המאמר השני "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). מה רמוז באמירה הזאת - אהבת ה'. זו המצווה השנייה לאהוב את ה' אהבה רבה ואהבה שלמה. איך באים לאהבת ה', כשרואים את רוב טובו של הקדוש ברוך הוא, כמה שאדם יסתכל במבט רחב יותר על הבריאה, על ריבונו של עולם שהוא בורא העולם, ורואה את כל השפע שהקדוש ברוך הוא נותן, ומפרנס לכל חי "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" וכל הבריאה כולה היא בריאה שלו כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה בשביל שהיא תתקיים בשביל להיטיב. המגמה האלוקית בבריאת העולם היא להיטיב, הקדוש ברוך הוא, הוא טוב, והוא רוצה להיטיב. כשאדם מתבונן בטוב ה' אז הוא מגיע לאהבתו של הקדוש ברוך הוא.
ואומר הזוהר שגם היראה צריכה להיות מחוברת עם האהבה. וכאשר הקדוש ברוך הוא משפיע טוב, וגם כאשר הקדוש ברוך הוא כאילו מסתיר ולא מראה את הטוב באופן גלוי, תמיד יאהב את ה' ויזכור שגם כשהטוב לא נראה, כשנראה ההיפך מהטוב, אנחנו מדברים בלשון נקייה, לפעמים לא נראה טוב אלא ההיפך, אבל בעצם זה טוב מוסתר. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" (תהילים קיח, ה) כשיש מיצר קוראים באותיות הראשונות של שם ה', י-ה הם האותיות הראשונות, כי המיצר מגלה משהו פנימי טוב שלא רואים אותו, שהוא מאוד מאוד נסתר אבל הוא טוב, והנסתר לפעמים הוא יותר טוב מהגלוי. אנחנו לא מרגישים כך, אנחנו רוצים שהטוב יהיה גלוי, אבל אנחנו צריכים תמיד לזכור שגם כשהטוב הוא לא גלוי, הוא טוב.

יראה ואהבה יחד מבטאים שלמות
אהבה ויראה הן לכאורה שתי תכונות מנוגדות. כשאדם ירא מהקב"ה הוא כאילו נסוג, עומד מול הגדולה האלוקית בהערצה עצומה, בהתבטלות עצומה, אדם מגיע למצבים עמוקים של התבוננות ביראת ה' ומתבונן בגדולת ה', פתאום הפה שלו נאלם, הוא חושב מי אני שאדבר אל הקדוש ברוך הוא, איך אני יכול להתחיל לדבר, אני כלום שבכלום לא שייך שאני אדבר. מאיפה יש לי כוח בכלל לפתוח את פי כלפי הגדולה האלוקית, אפילו לדבר בשבחו, אני לא בר הכי. ככה תכונת היראה העמוקה הפנימית, עד שאדם מסדר לעצמו את מקומו בעולם ומבין שהקדוש ברוך הוא מרשה לו. בשביל זה הקדוש ברוך הוא ברא אותו, כדי שיפנה אליו. והוא מקבל את הכוח ממנו יתברך, וגם אז, אף על פי כן, הוא עומד בהערצה גדולה.
מצד שני באהבה, אדם לא מרגיש רתיעה, אלא מרגיש משיכה, אוהב, רוצה את קרבת ה' מאוד מאוד. רוצה להתקרב ולהידבק בקדוש ברוך הוא. זו תנועה שהיא ההיפך לגמרי מהיראה, תנועה הפוכה. תנועה של היראה זו נסיגה, התרחקות והתבטלות, ותנועה של אהבה זו משיכה, התקרבות ודבקות. ואמנם הרמב"ם בפרק שני מהלכות יסודי התורה מתאר את המצב הנפשי הזה שאדם מתבונן בהקב"ה ובגדולתו והוא נמשך אליו מאוד, ואז מתבונן מי אני שאני נמשך, ופתאום נסוג בחזרה, איך אני יכול להתקרב אל הגדולה האלוקית?! מי אני ומה אני, ויש מין תנועה כזו של רצוא ושוב. של אהבה ויראה, נמשך ומתרחק, רוצה קירבה ומפחד, זהו המצב של האוהב והירא ביחד. אלה שתי התנועות שבעצם משלימות זו את זו.
ומהי המצווה השלישית שהיא קשורה במאמר השלישי. אומר הזוהר לדעת שיש ה' גדול ולייחד אותו בכול. וכפי שאנחנו עושים כשאומרים 'שמע ישראל'. יש בפסוק הזה שש תיבות, ויש לכוון שמכל הצדדים העליונים הקדוש ברוך הוא אחד. וזה נרמז במאמר השלישי: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" (בראשית א, ט) זאת אומרת, המילה 'אחד' היא המצווה השלישית ייחוד ה'. כלומר הוא למעלה בשמיים אחד ולמטה בארץ הוא אחד, וזה נרמז ב'שמע ישראל' ו'ברוך שם' שהוא אחד למעלה ולמטה.
מצווה רביעית - לדעת כי ה' הוא האלוקים כפי שכתוב "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים", וזה נרמז בכתוב: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" שתי מאורות, כלומר המאמר הרביעי, היום הרביעי, המצווה הרביעית יש שני מאורות ושני שמות, לזכור כי ה' הוא האלוקים כלומר יש הופעה בשמיים למעלה ויש הופעה למטה אבל צריך לדעת ששניהם אחד. שהלמעלה והלמטה הם אחד, שה' הוא האלוקים. שם הויה עניינו המציאות האלוקית שעומדת בפני עצמה לא ביחס לעולם, הקדוש ברוך הוא נמצא, יש מציאות מוחלטת עליונה בלתי גבולית, ויש הופעה של המציאות האלוקית אל הנבראים אל העולם, שזה מופיע בשם אלוקים. בעשרה מאמרות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בשם אלוקים, שבו מופיע הכוח האלוקי במציאות, ושם הוי-ה הוא מעל זה, לכן יש לזכור את הדבר הזה שה' הוא האלוקים, שני המאורות, יש כאן כאילו שתי הופעות של שמות ה' הוא האלוקים.
והמאמר הבא המצווה החמישית: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א, כ) בפסוק הזה יש שלוש מצוות, אחת לעסוק בתורה, ואחת בפריה ורביה, ואחת למול את הערלה. אנחנו נעסוק רק בדבר הראשון - לעסוק בתורה. בכל יום להרבות אותה וכאשר עוסק בתורה זוכה לנשמה אחרת קדושה, שכתוב שרץ נפש חיה - חיה קדושה, וכאשר רוחש בדברי תורה ישרצו המים, המים נמשלו לתורה, התורה נמשלת למים. זוכה לנפש קדושה, ונעשה כמלאכים קדושים, שכתוב: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו" (תהילים קג, כ) הם אלו שעוסקים בתורה שנקראים מלאכים בארץ וזה שכתוב "וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ" (בראשית שם), ולעתיד לבוא בעולם ההוא הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים כנשרים. אלה דברי הזוהר. הבאנו חמש מצוות שרמוזות במאמרים הראשונים.
בעשרה מאמרות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il