- הלכה מחשבה ומוסר
- לימודי אמונה
הביטוי השגור כיום לעזיבת התורה והמצוות הוא "לצאת בשאלה". ביטוי זה בטעות יסודו, משום שה"תשובה" מהביטוי ההופכי - לחזור בתשובה - אין פירושה מענה לשאלה, אלא שיבה למקור. ובכל זאת יש כאן מסר סמוי: מי שהחליט לעזוב את האמונה, לא רק נותר ללא תשובה לקושיותיו, אלא הוא חופשי לשאול כל מה שיעלה בדעתו. זאת בניגוד לאדם הדתי, הכלוא כביכול בסד התשובות שאליו הוא מחויב, ללא חשיבה חופשית אמיתית. האם זה באמת כך?
הקושיה והסטארט־אפ
בסרטון שמתאר את פלאי אומת הסטארט־אפ הישראלית מופיע ריאיון עם נשיא מכון ויצמן לשעבר, פרופ' דניאל זייפמן, שבו הוא מסביר כי דווקא ההצלחה המדעית שלנו נטועה עמוק בתרבות היהודית. וכך הוא אומר (בזמן שצילומים מבית מדרש מוקרנים על המסך): "מאפשרים לנו לשאול שאלות, מאפשרים לנו להתדיין. זה דבר מאוד ייחודי בדת היהודית... עבור מדענים רבים, מה שמפורסם בכתבי העת הוא לבטח האמת; עבור המדענים הישראלים, מה שפורסם הוא משהו שיש עדיין לשאול לגביו שאלות".
כל מי שלמד דף גמרא בחייו יודע שכולו בנוי משאלות על כל פרט ותג בכל נושא ועניין. זה מוטבע עמוק כל כך במסורת היהודית, עד שהפתגם העממי אומר שיהודי טוב עונה תמיד בשאלה. "אדם" בגימטריה "מה". בתפיסה היהודית, האדם השלם הוא האדם השואל. ללא שאלה אין בירור אמיתי, ואין פתיחות לשינוי ולהתקדמות.
לא מדובר רק על שאלות בתוך היהדות פנימה. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי משבח את הטלת הספק של עם ישראל במשה רבנו בתחילת דרכו: "וחכמי בני ישראל שעמדו כנגדו וחקרו את מעשיו... כך נהג עַמו כלפיו לא מתוך בורות, כי אם בחוכמתם מחשש מפני התחבולות" (כוזרי א, מט). לדבריו, קשיות העורף והחוצפה של עמנו אינם רק חיסרון, אלא גם יתרון המאפשר להם להגיע לאמת באופן שלם יותר (עיינו שמות רבה מב, ט).
למרות זאת, לא תמיד יסוד יהודי זה מצליח לקבל ביטוי בשטח. לעיתים שואלי השאלות הקשות מצטיירים בפני המורים כקנטרנים, בעוד התלמידים המהנהנים בהסכמה נתפסים כמוצלחים יותר.
אך האמת הפוכה - האתגר הגדול שלנו בחג הפסח, שבו התבססה אמונתנו, הוא לעורר לשאלות את הילד שאינו יודע לשאול.
אז מה עניתי לאותו תלמיד שהרגיש כופר בגלל שאלותיו וספקותיו?
אמרתי לו: למה אתה מנסה להדחיק את המחשבות? כל ספק שצף אצלך הוא רק פתח לאמונה מעמיקה יותר. הוא הופתע מאוד מהתגובה שלי, אבל שיתף פעולה.
ביקשתי שיספר לי בהרחבה את כל הספקות, בלי להשמיט שום ספק שעולה לו. אמרתי לו שהוא לא צריך לפחד מהם, אלא לראות בהם קולות שדורשים ממנו התבגרות בתחום האמוני: מה שפעל עד כה רק מכוח האינרציה, מבקש כעת להיות מחובר לרבדים עמוקים בנפש, שדורשים הזדהות וחיבור.
היה מדהים לראות איך עצם האפשרות לשאול את השאלות ללא חשש, ולא לראות בהן איום קיומי על אמונתו, הרגיעה אותו והכניסה את הספקות לפרופורציה.
המקרה הזה, ומקרים נוספים שדומים לו, לימדו אותי שעל אף אווירת הפתיחות הגדולה בחברה הדתית כיום, בתחום של שאלות באמונה יש עדיין חשש גדול מצד הצעירים, ולעיתים הם חווים אותן כרעידת אדמה שמערערת את עולמם הדתי.
בירור האמת וביטחון עצמי
חשיבות השאלות נובעת מכך שרק על ידי שאלות וקושיות יתבררו הדברים כראוי, וכזעקת רבי יוחנן לאחר פטירת ריש לקיש – את הדעה שלי אני כבר יודע, אני רוצה חברותא שתקשה עליי ותחדד אותי, ולא שתגיד לי שאני צודק! (על פי בבא מציעא פד, א).
על ידי העיסוק בשאלות, התלמידים גם רואים שאין נושא שהמורים חוששים לעסוק בו, וזה כשלעצמו נוסך בהם ביטחון. כדבריו הנפלאים והחריפים של המהר"ל (בסוף באר הגולה): " אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו 'אל תדבר ותסתום דברי פיך' , שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבה, דבר כמו זה אומרים: 'תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר, ולא תאמר אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר', כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר - זה הוא מורה על חולשת הדת ".
אני מניח שחלק מהקוראים תוהים: האם שאלות שכליות הן באמת מה שגורם לילדינו לעזוב את הדרך? ראשית, במחקר שנערך עבור החמ"ד לפני כמה שנים, התברר שישנם אחוזים לא מבוטלים שטוענים כי השאלות היו גורם משמעותי בעזיבתם (במיוחד גברים - כ־30%!). בנושא זה יעסוק אחד הפאנלים בכנס 'בין עולמות' בנושא הדתל"שים, שיתקיים השבוע.
אך אני טוען טענה אחרת: שאלה אינה בהכרח מכוונת למישור רציונלי. כל שאלה מבטאת קושי ופער, והיא הדרך שלנו ללב התלמיד. אם הוא שואל, סימן שזה מעניין אותו ומשמעותי לו. אם יש סדק, זה אומר שיש לנו היכן להיכנס. אכן, לעיתים השאלה החיצונית מסתירה מישור אחר וסמוי, אך גם אותו נוכל לגלות דווקא דרך השיח שיתעורר בעקבות השאלה.
כשהעטיפה מתפוררת
המחקר שהזכרנו גילה שהגיל הממוצע שבו עוזבים הדתל"שים את עולם המצוות הוא בסביבות 20-19. כלומר, זמן קצר לאחר סיום המסגרת הדתית הפורמלית המחייבת. משמעות הדבר היא שבית הספר היה מעין שומר חיצוני לשמירת המצוות, אך זאת בלי שהצליח לחדור לליבם של התלמידים. ממילא, עם סיום המסגרת, ירדה "העטיפה החיצונית" מבחינתם.
אנו חשים שיש כאן כשל חינוכי, משום שכל מטרתו של החינוך היא להצליח לחבר את לב הבן או התלמיד לערכים הנלמדים. וכביאור רש"י על הפסוק הפותח את פרשתנו: "בהעלותך את הנרות" (ולא נאמר "בהדליקך") - ללמדך שיש להדליק את הנר עד שתהא השלהבת עולה מאליה. כך גם הדלקת נשמת הילד צריכה להיות באופן שהחום והאור ייתפסו בנשמת הילד עצמו, ולא יישארו חיצוניים לו (על פי הרב נבנצל). רק כך, כאשר החינוך יהיה על פי דרכו - "גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו, ועיינו בהקדמת חובת התלמידים).
יש דרכים רבות וחשובות לחיבור האמונה והמצוות ללב ילדינו ותלמידינו. אחת החשובות והנגישות לנו היא עידודם לגשת ולשאול ככל אשר יחפצו.
עלינו לשוב למקור - ליסודות תפיסת היהדות, ובכך לחזור לשאלה שתסייע לצמצם את היציאה בשאלה: תנו מקום ולגיטימציה לשאלות של הילדים והתלמידים. אל תיבהלו מהן ואל תתייחסו אליהן כתירוץ לתאוותיהם. אחרת הן עלולות לפורר אותם מבפנים ולהתפרץ כשכבר יהיה מאוחר מדי. התעסקו ברצינות גם בנושאים שצפים מכל עבר בשיח הציבורי ובאינטרנט. אל תתעלמו מהם. העלאת שאלות אינה רק בדיעבד, היא מה שמאפשר לנו להבין ולהסביר את התכנים של היהדות באופן עמוק ומדויק יותר לדורנו. כך נזכה להעמיד תלמידים הרבה על רגליהם שלהם, והם יאירו מבפנים כשלהבת העולה מאליה.
הכותב הוא ראש 'מכון עולמות – לדעת להאמין'
מתוך העיתון 'בשבע'
מהות היראה
חלק שלישי פרק ראשון
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | תמוז תשפ"א
שו"ת בענייני לימוד אמונה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | א' אייר תשפ"ד
התפתחות האדם
הרב מישאל דהאן זצוק"ל | אלול תשס"ח
"לא כעולם הזה העולם הבא"
עץ החיים ועץ הדעת
הרב יהודה מלמד | ל' סיוון תשפ"א
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות שטיפת כלים בשבת
חידוש כוחות העולם
איך ללמוד גמרא?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?