תקנת נישואין ביום רביעי | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
כתובות

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

כמובא במשנתנו חז"ל תיקנו שבתולה תינשא ברביעי, והטעם לכך הוא שמתקנת עזרא בתי הדין יושבים בימי שני וחמישי, ורצו חז"ל שאם תימצא שאינה בתולה יפנה הבעל כבר למחרת לבית הדין ולא יתעכב כמה ימים שמא בינתיים תצטנן חמתו ולא יפנה לבית הדין ויחיה עימה באיסור.
רש"י (ד"ה בשני) מסביר שאנו רוצים שיבוא לבית הדין כדי שמתוך כך יצא קול ויתכן שיבואו עדים ויתברר הדבר, והסכים עימו הר"ן (על הרי"ף). בתוס' (ד"ה שאם) מבואר שרש"י בדבריו בא ליישב קושי מדף ט ע"א. שם אומרת הגמרא שגם אשה שנמצא פתחה פתוח עדיין מותרת משום ספק ספיקא, ספק נבעלה תחתיו לאחר האירוסין ספק נבעלה לפני האירוסין, וגם אם תחתיו ספק אם באונס או ברצון, ודווקא בקטנה ובאשת כהן יש רק ספק אחד. בקטנה, כלומר שאביה קיבל עבורה קידושין לפני גיל שלוש, ודאי נבעלה תחתיו כי אחרת היו בתוליה חוזרים, והספק הוא רק אם נבעלה ברצון, ובאשת כהן הנאסרת גם באונס הספק הוא רק אם נבעלה תחתיו או לפני האירוסין. לכן רש"י מיישב שאמנם כעת יש ספק ספיקא אך אם יבוא לבית הדין יתכן שיבואו עדים ויתברר שהיא אסורה.
התוס' עצמם מתרצים בשם רבנו תם שהתקנה הייתה בעיקר עבור נשות כהנים וקטנות, אלא שלא פלוג ולכן תיקנו שכל הבתולות יינשאו ברביעי.

הבנת שיטת רש"י
הקשיים בשיטת רש"י
מדוע התוס' לא תירצו כרש"י ונדחקו לומר שלכל הבתולות תיקנו רק משום המיעוט שהן נשות כהנים או שנתקדשו לפני גיל שלוש?
התוס' מקשים על רש"י מכך שבדף ט ע"א אומר רבי אלעזר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן, ואביי מביא סיוע לדבריו ממשנתנו, שתקנו להינשא ביום רביעי כדי שיגיע לבית הדין ויאמר שמצא פתחה פתוח, משמע שיש השלכה לדבריו והיא נאסרת ולכן אנו מעוניינים שיגיע לבית הדין כדי שהם יפרישוהו מן האיסור.
מן הסדר בדברי התוס' משמע שישנה סיבה נוספת שלא רצה לקבל את דבריו, שהרי התוס' פותחים את דבריהם בקושיא מדוע המשנה מצריכה כל אדם להינשא ברביעי הרי מלבד אשת כהן ופחותה מבת ג' היא כלל לא נאסרת עליו הואיל ויש ספק ספיקא. משמע שההנחה הפשוטה בדבריהם הייתה שאין לנו טעם לגרום להגעה לבית הדין למי שיש לו ספק ספיקא. לאחר מכן הביאו את דברי רש"י שיש לנו עניין להביאו כדי לגרום לכך שיגיעו עדים ויתברר הדבר והקשו עליו מדף ט, אך ממהלך דבריהם נראה שעוד לפני הקושי מדף ט הסתבר להם שאין צורך להביא לבית הדין בעלי ספק ספיקא. נראה שלא רצו לקבל את דברי רש"י משום שאם יש לו ספק ספיקא הרי שמן הדין מותר לו להמשיך לחיות איתה ומדוע עלינו להשתדל השתדלות יתירה ולפרק את ביתו, ואכן צריך להבין מדוע לדעת רש"י אנו עושים כן ואיננו סומכים על הספק ספיקא.

תירוצים בשיטת רש"י
נתחיל מן הקושיא השנייה, הקושי בסברא, מדוע איננו נותנים לבעל לסמוך על הספק ספיקא.
החתם סופר (ב ע"א, מהדורה תליתאה ד"ה שאם היה) משיב שלדעת רש"י הואיל ומדובר בספק ספיקא שניתן לבררו לא ניתן לסמוך עליו אלא מוטל על הבעל לברר, ותולה שרש"י ותוס' נחלקו בדין ספק ספיקא שניתן לבררו. לדעת רש"י הואיל וניתן לברר צריך לטרוח ולברר ואילו לדעת רבנו תם אינו צריך. לא מבורר בדברי החתם סופר אם החיוב לברר הוא מעיקר הדין מן התורה, וכלל אין כאן דין של ספק ספיקא, או שזוהי רק חומרא מדרבנן, ובדברי בנו הכתב סופר (יו"ד סוף סי' כז ד"ה וזאת תורת) שהביא את דבריו מפורש שזוהי רק חומרא .
דברי החתם סופר אינם מוכרחים, ואפשר לפרש את שיטת רש"י באופן נוסף ולומר שלפי שיטתו גם אם בדרך כלל לא צריך לברר, כאן זוהי תקנה מיוחדת של חז"ל משום חומרת העניין, שלא ישהה עימה כל חייו באיסור. יתירה מזו, לא מפורש ברש"י שתקנו שהבעל חייב לבוא לבית הדין, אלא שתקנו להינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים ישכים ויבוא לבית דין, ויתכן שלדבריו כלל אין חיוב על הבעל לבוא ולברר, אלא שחז"ל משום חומרת העניין תקנו שיינשא ברביעי כדי לגרום לכך שבמציאות רוב המוצאים פתח פתוח יגיעו לבית הדין. להבנת החתם סופר כמובן שגם מוטל חיוב על הבעל לברר.
לגבי הקושי מדף ט, התוס' עצמם מיישבים את רש"י בשני אופנים. התירוץ הראשון הוא שבדברי רבי אלעזר מונחים שני חידושים. האחד, שבעל בקיא בפתח פתוח ואם להרגשתו היה פתוח אנו תולים שאינו מדמיין. השני, שיש נאמנות לדבריו (משום שוויה אנפשיה, ונפקא מינה שאינו יכול לחזור בו). ההוכחה של אביי הייתה רק לגבי החידוש הראשון, וביאור הוכחתו הוא שלולא היה בקיא לא היו מתייחסים לדבריו וגם אם היה מגיע לבית הדין זה לא היה גורם לקול ולהגעת עדים, ולכן מכך שאנו מתקנים להינשא ברביעי על מנת שיגיע לבית הדין ויצא קול ויגיעו עדים מוכח שהבעל בקיא.
בתירוצם השני התוס' מקרבים מאוד את שיטת רש"י לשיטתם, וכותבים שגם לשיטתו עיקר התקנה נעשתה לצורך אלו שיש להם רק ספק אחד – אשת כהן ונתארסה בעודה קטנה משלוש – אלא שהרחיבו את התקנה גם לשאר הנשים שיש להן ספק ספיקא משום שגם עבורן יש טעם מסויים בתקנה – שמא יבואו עדים ויבררו שאכן זינתה באופן שנאסרת לבעלה. ההבדל שנותר בין רש"י לתוס' הוא שלפי התוס' הצורך לתקן עבור בעלי ספק אחד הספיק לבדו לגרום לחז"ל לא לחלק ולתקן לכל הנשים הבתולות, ואילו לרש"י צורך זה לבדו לא היה גורם לנו לא לחלק אלא רק בגלל התוספת שיש גם עניין מסויים לתקן עבור בעלי ספק ספיקא.
לפי ההסבר השני של התוס' ברש"י, רש"י ודאי לא סבר כפי שביארו החתם סופר, שספק ספיקא שצריך לבררו חייבים לבררו, שהרי לפי זה היה עלינו לתקן לבעלי ספק ספיקא גם לולא הצורך בתקנה לבעלי ספק אחד.
הגמרא בדף ט ע"ב בביאורה להוכחת אביי ממשנתנו כותבת שהחשש הוא שתתקרר דעתו, ומוסיף רש"י (ד"ה אלא לאו) "שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו". לכאורה קשה, הרי לשיטתו מדובר בספק ספיקא והיא כלל לא אסורה לו. מכאן מוכח שרש"י סבר או כתירוצם השני של התוס' שעיקר התקנה היא עבור בעלי ספק אחד ולכן אסורה לו, או שסבר כתירוץ הראשון אך סבר כחתם סופר שבספק ספיקא אסורה לו משום שצריך לברר.
התירוץ הראשון של התוס' מופיע גם בריטב"א ובר"ן, אך נראה שיש שינויים קלים ביניהם. הר"ן (ד"ה בשני) מסביר את הוכחת אביי שרק בגלל שמאמינים לבעל ברור לבית הדין שודאי זינתה ונוצרה רעותא, ולכן מוטל על בית הדין לברר אם הזנות נעשתה באופן שאוסרת אותה על בעלה. לדבריו מוכח מהמשנה שהבעל נאמן ולא רק שהוא בקיא בדבר, וכן משמע שהקול אינו יוצא מאליו וגורם להגעת עדים אלא שמוטל על בית דין לקחת אחריות ולברר (אולי לנקודה זו גם התוס' מודים למרות שלא משמע כך מפשט דבריהם).
הריטב"א (ד"ה שאם) מסביר שאם המציאות היא שהבעל לא בקיא, לא היו חוששים חכמים לעשות תקנה משום שמא יבואו עדים שזינתה. יתכן שלדעתו אם הבעל כבר מגיע לבית הדין כן מוטל עליהם לברר, אלא שלא שייך לעשות תקנה נרחבת יותר ולתקן שיינשאו רק ברביעי רק כדי להרוויח שיגיעו לבית הדין בעלים שטענותיהם כלל אינן ברורות ויתכן שהם פשוט לא בקיאים.

הבנת שיטת רבנו תם
הערנו למעלה, שממהלך דברי התוס' משמע קצת שהוא לא חולק על רש"י רק מכח הקושיא מדף ט אלא גם מסברא לא רצה לקבל את דבריו שיש צורך לתקן גם במקרה של ספק ספיקא. מדוע? הבאנו לעיל את הסבר החתם סופר שרבנו תם סובר שגם בספק ספיקא שניתן לבררו אין צורך לבררו.
הכתב סופר (יו"ד סוף סי' כז) מבאר שכוונת אביו שרבנו תם לשיטתו בהלכות טריפות לגבי ספק דרוסה, ששם סובר שאין צריך לברר, וחולק על הרשב"א הסבור שצריך לברר. אולם הכתב סופר עצמו דוחה שרבנו תם מודה במקום שאפשר לברר בלא טירחה, ואצלנו נחשב שאפשר לברר בלא טירחה. הכתב סופר עצמו מנמק את שיטת רבנו תם, שגם אם צריך לברר, לא היה לחז"ל להפליג ולתקן שכולם יינשאו ביום רביעי רק בגלל שאולי יהיו כאלו שימצאו פתח פתוח, ואולי אם יגיעו לבית הדין יתברר שבאמת הן אסורות, ואולי אם לא נתקן להינשא ביום רביעי תתקרר דעתם ושוב לא יגיעו לאחר כמה ימים.
אולי יש לבאר באופן נוסף ולומר שגם אם צריך לברר זה דווקא כשוודאי יצליח לברר, כמו בחיתוך עוף כדי לבדוק את ריאתו, אולם כאן גם אם יבוא לבית דין כלל לא בטוח שיגיעו עדים ויבררו את הספק.

הקשיים בשיטת רבנו תם
הדוחק בשיטת רבנו תם הוא שמשום מיעוט נשים עשו תקנה על כל הנשים. פעמים רבות מצוי שחכמים לא רוצים לחלק בתקנותיהם, אך בדרך כלל זה כאשר הטעם נכון ומתאים לרוב המקרים ואז חכמים לא רוצים לחלק וכבר גוזרים על כל המקרים, אולם כאן הטעם שייך רק לגבי המיעוט, ודחוק שמשום כך יתקנו חז"ל על כל הנשים.
קושי מהותי יותר יש להקשות, מדוע לשיטתו יש בכלל צורך בבית הדין? מטרת התקנה שיינשאו ברביעי היא להביאם לבית הדין, אך אם כל התקנה היא עבור אותן שיש לגבן רק ספק אחד, הרי הלכה היא שספק דאורייתא לחומרא, ואם כן גם ללא הליכה לבית הדין היא כבר אסורה לו (והבעל יודע זאת מעצמו או מרבו). שיטת רש"י היא שמדובר בספק ספיקא ומעיקר הדין היא מותרת אלא שאם יבוא לבית הדין יוכלו להתברר הספיקות או חלקן וכך נמנע ממנו מלחיות כל חייו באיסור.

תירוצים בשיטת רבנו תם
לגבי הקושי הראשון, ראשית יש להעיר שמצאנו כעין זה ביבמות סו ע"א, שמשום לא פלוג גזרו על כל האלמנות (לגבי אכילת תרומה של עבדיהם) הנישאות לכהן למרות שהגזירה שייכת רק באלמנות שהן בנות כהן.
אפשר לנמק זאת, שחז"ל ראו בחכמתם לגבי תקנות אלו שאם לא יתקנו על כולן אזי התקנה על המיעוט לא תחזיק מעמד ולא יקיימוה. אפשרות נוספת ליישב לגבי התקנה של משנתנו, שכאן משום חומרת העניין, שלא יחיו כל חייהם באיסור, הפליגו חז"ל בתקנה זו ורצו למנוע כל פירצה, ולמרות שגם אם יתקנו רק על המיעוט התקנה לא תתבטל, יתכן שיהיו מיעוט שלא יקיימו את התקנה ורצינו להרוויח גם מיעוט זה .
לגבי הקושי השני, מדוע זקוקים לבית הדין, נראה שסברו שגם במקום שיודע הבעל שאשתו אסורה עליו, בכל זאת יש חשש שלא יזדרז לגרשה ובינתיים יערב עליו המקח. לכן אנו רוצים לנצל את הלילה הראשון שלבו חם וסוער כנגדה ואז יבוא לבית הדין ושוב לא ישוב לקיימה כי בית דין יכפוהו לגרשה.
סיוע לדבר ניתן להביא מן הירושלמי. הירושלמי (א, א) מביא את דברי רבי אלעזר שבדף ט, ובשונה מהגמרא שלנו שהעמידה את דבריו באשת כהן או בנתארסה בקטנותה שיש לגבן רק ספק אחד, הירושלמי ביאר שמדובר בסתם נשים ואין ספק ספיקא משום שלאונס יש קול, ואם כן אין לחשוש לספק אונס, ומבאר הירושלמי שטעם משנתנו הוא שמא יערב עליו המקח למרות שהיא אסורה עליו משום דברי רבי אלעזר. נמצא שלפי הירושלמי מדובר באשה שיש לגביה רק ספק אחד והיא אסורה עליו ובכל זאת אנו רוצים שיגיע בהקדם לבית הדין מחשש שמא יערב עליו המקח.
ובעצם, גם מדברי רש"י מוכח שחוששים שיקיים אפילו את האסורה עליו , שהרי כמובא לעיל בדף ט ע"ב כתב שהחשש הוא שתתקרר דעתו ויקיים את האסורה עליו. למעלה הסברנו שמוכח שסבר כתירוץ השני של התוס' או כחתם סופר. אם נסבירו כחתם סופר ונאמר כדברי הכתב סופר שהאיסור בספק ספיקא שניתן לבררו הוא רק חומרא, אולי יש לחלק שרק בחומרא יש חשש שיקיימנה ותתקרר דעתו, אך באיסור גמור לא.
לכאורה יש לשאול, שאמנם ביארנו מדוע חז"ל מעוניינים שיגיע לבית הדין, אך יש לברר מדוע באמת יבוא הבעל לבית הדין, הרי אם הוא יודע מעצמו שהיא אסורה עליו כי אין ספק ספיקא, אין לו שום צורך בבית דין והוא יכול פשוט לתת לה גט בפני שני עדים. אפשר להשיב שהוא מעוניין להגיע לבית הדין כדי שיתברר הדבר על ידי עדים וכך ייפטר גם מן הכתובה, או לאידך גיסא, הוא רוצה לברר את הספק שמא יתברר שהיא מותרת לו.

כתובות