ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- שמחת פורים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אנחנו במוצאי שבת ראש חודש אדר. יש מדרגות בקדושה. קדושת שבת זו קדושה עליונה שהיא קביעא וקיימא - שאיננה תלויה בקדושת ישראל, קדושה שנוגעת בעולם הבא. בשבת ישראל מתעלים ונכנסים למציאות רוחנית גבוהה למעלה מכל המציאות. לכן לא עושים מלאכה בשבת כי מלאכה זה דבר ששייך לעולם הגשמי, ועם ישראל מתעלה בשבת למדרגה הגבוהה והעליונה ביותר בקדושת הזמנים. קדושת הימים הטובים היא מדרגה שנייה. לא כל המלאכות אסורות. חלק מהמלאכות, כמלאכות של אוכל נפש - מותרות. קדושת ימים טובים זה קדושה שעם ישראל שותפים בה. ישראל מקדשים את הזמנים. זו קדושה שמתעלה קצת מהמציאות, יש מלאכות שאסורות, ומתקדשים בימים אלה. קדושה שלישית, זו קדושת ראש חודש, שבו אין שום איסור מלאכה מדאורייתא, אך יש מנהגים המבטאים שבכל זאת יש כאן קדושה. מה נוסף בראש חודש? שישראל מביאים קרבן מוסף. קרבן מוסף של ראש חודש גדול מבחינת קדושה יותר מקרבן מוסף של שבת, כי יש בו גם כפרה. אבל מבחינת ההופעה של הקדושה, זוהי קדושה נסתרת בתוך המציאות, בתוך חיי המעשה.
שבת ראש חודש – שתי קדושות שנהיות קדושה אחת
בשבת ראש חודש, שתי הקדושות הללו מתלכדות. הקדושה הכי עליונה וגבוהה שהיא מעין עולם הבא עם הקדושה הממשית שבפועל. הזכרנו כמה פעמים, שכאשר יש שתי קדושות שכנות אלו לא קדושות שנפגשות ביום הזה, וכל אחת מהן לחוד, קדושת שבת לחוד וקדושת ראש חודש לחוד, אלא הן שתי קדושות שהופכות לקדושה אחת גדולה.
המקור לכך הוא בגמרא במסכת זבחים בדף צ'. הגמרא שם דנה מה עושים כאשר יש לנו סתירה בין שני כללים. מצד אחד 'כל הקדוש מחברו קודם את חברו', וכלל שני - 'כל התדיר מחברו קודם את חברו'. כלומר, כל דבר שהוא תדיר הוא קודם, ואם יש שתי מצוות שאנחנו נפגשים איתן, אחת תדירה יותר ואחת תדירה פחות, אז מקדימים את התדירה לשאינה תדירה. אם יש שתי מצוות שיש בהם קדושה, אחת קדושה יותר, ואחת קדושה פחות, מקדימים את הקדוש לפחות קדוש. אבל מה קורה כששני הכללים האלה נפגשים יחד, תדיר ומקודש? הגמרא מביאה דוגמה מקרבן מוסף של שבת, וקרבן מוסף של ראש חודש, שקודם מקריבים קרבן מוסף של שבת ואחר כך קרבן מוסף של ראש חודש, סימן שהתדיר קודם למקודש, כי קרבן מוסף של ראש חודש יותר קדוש מקרבן מוסף של שבת, כי קרבן של ראש חודש יש בו כפרה, ולמרות זאת, תדיר ומקודש תדיר קודם הרי שתדיר קודם. דוחה הגמרא ואומרת, כשאתה מקריב את קרבן מוסף של שבת בראש חודש, יש בזה גם קדושת ראש חודש, כלומר זה לא שאתה עושה את קרבן מוסף של שבת בלבד שאין בו קדושת ראש חודש, וקרבן של ראש חודש שאין בו קדושת שבת, אלא בקרבן שבת עצמו שאתה מקריב, יש בו מקדושת ראש חודש כי היום הזה הוא ראש חודש. כלומר קדושת שבת וקדושת ראש חודש זו קדושה אחת, ולכן אל תביא מכאן ראיה שתדיר קודם למקודש. הגמרא מבינה שקדושת שבת וקדושת ראש חודש מתלכדות.
יש מדרגות בקדושה. יש מעלה לקדושת ראש חודש, שהיא קדושה בתוך המציאות. היא נסתרת אבל היא עמוקה. יש מעלה מיוחדת לקדושת שבת שהיא נפרדת מהמציאות כאילו אנחנו מתעלים בשבת מעל המציאות, וביחד יש כאן מהלך מאוד גדול. צריך להכיר את הדבר הזה, שבת ראש חודש זו קדושה כפולה, לא שתי קדושות נפרדות שעומדות זו ליד זו, אלא קדושה אחת גדולה.
מדרגות בקדושת המקום
הזכרנו שיש שלוש מדרגות בקדושת הזמנים. אותו דבר יש שלוש מדרגות בקדושת המקומות. קראנו בפרשת תרומה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). מדרגת הקדושה העליונה של המקום זה בית המקדש, שזה המקום הקדוש ביותר בעולם. גם במקום יש מדרגות בקדושה. יש שלוש מחנות - מחנה שכינה – בית המקדש, מחנה לויה - הר הבית, ויש מחנה ישראל שזה ירושלים. בירושלים גם הטמאים יכולים להיות. בהר הבית חלק מהטמאים, אלו שיש להם טומאת הגוף, לא יכולים להיכנס. אבל מי שיש לו טומאת מת מדאורייתא יכול להיכנס להר הבית. לעזרה אי אפשר להיכנס בשום טומאה. כלומר קדושה וטומאה זה תרתי דסתרי, לא יכול להיות שטמא נכנס למקום קדוש. וכמו שיש שלוש מדרגות בקדושת הזמנים, ובקדושת המקומות, יש גם שלוש מדרגות בקדושת ישראל, ישראלים, לויים וכהנים. קדושה משולשת.
ההבדל בהופעת השכינה בין בית ראשון לבית שני
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) - בבית המקדש הראשון הייתה שכינה. הייתה מציאות עליונה שבה ריבונו של עולם שכן בבית המקדש, וישראל ראו בפועל את הופעת השכינה כמו שראו במשכן. במשכן, לאחר שגמרו לבנות את המשכן, אי אפשר היה להיכנס מפני הענן, "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", וכך גם היה בבית ראשון, ראו את הקדושה, היא הייתה ממש נוכחת במציאות.
קדושה זה דבר מעל המציאות, עליון מאוד, מופשט מאוד. לא שזה פחות מציאות, זה השיא של המציאות. כמו שאנחנו יודעים שיש דברים רוחניים שלא רואים אותם במציאות. אבל הם עוצמות גדולות מאוד. לפני כמה שנים נפגשנו עם הקורונה. אף אחד לא ראה את החיידקים של הקורונה, אבל הקורונה התפשטה בכל העולם והייתה מסוכנת מאוד. אלו דברים רוחניים מופשטים מאוד, אבל הם מציאות. יש גם דברים רוחניים כאלה, כמו 'חיידקים' של קדושה. בקדושה, יש עוד יותר כוחות רוחניים, פנימיים, חזקים, עוצמתיים, שהם המקור של כל החיות, של כל המציאות בעולם. אז בעצם לא רואים קדושה, אבל במשכן ובבית ראשון היא הייתה כל כך עוצמתית, וגדולה שהיה אפשר גם ממש לחוש אותה. חשים שיש משהו עליון מאוד. הענן כאילו משקף שיש כאן משהו גבוה מאוד, ומרגישים לא את הענן כענן, אלא שהשכינה שורה בישראל. זה היה בבית המקדש הראשון.
בבית המקדש השני לא שרתה שכינה. חמישה דברים היו חסרים בבית המקדש השני (יומא כא:), הארון היה חסר, הכרובים וכו', אבל אין הכוונה שלא הייתה כל קדושה בבית המקדש השני, אלא שהקדושה והשכינה שהייתה, לא הייתה כמו השכינה שהופיעה בבית המקדש הראשון.
הסבר המחלוקת אם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא
הרמב"ם והראב"ד חולקים, האם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא. כמו כל מחלוקת, בעצם המחלוקת היא בהגדרת המצב האמצעי. זאת אומרת, ברור שאחרי שנחרב בית המקדש הראשון, הקדושה שהייתה, היא כבר לא הייתה כמו הקדושה שהייתה בזמן בית המקדש. הרמב"ם אומר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, שזו קדושת השכינה. איך הרמב"ם אומר כך, הרי הגמרא אומרת במפורש שבבית שני לא הייתה שכינה? הרמב"ם מתכוון שאמנם לא הייתה אותה קדושה אחרי חורבן הבית כמו שהייתה לפני החורבן בזמן שהבית היה בנוי, אבל עדיין הייתה מספיק קדושה שתיקרא עדיין קדושת שכינה. זה לא היה בגובה העליון כמו שהיה בזמן בית ראשון, אבל כן נשארה קדושה. מסביר הרב זצ"ל במשפט כהן, שהקדושה מורכבת ממקום ומבניין, וכשנבנה בית המקדש ונתקדש המקום, הופיעה הקדושה, וגם לאחר שנחרב הבית, עדיין נשארת קדושת המקום, כי זה מקום מיוחד, המקום אשר יבחר.
כשאין בית, זה מצב ביניים כזה, והשאלה איך להגדיר את מצב הביניים הזה, האם להגדיר אותו שעדיין כן שורה כאן שכינה, וזה משמעותי ואסור להיכנס למקום הזה, או שכיוון שאין בניין, אין שכינה כפי שהייתה, וזה לא נחשב קדושת השכינה, ונחשב שהקדושה לא נמשכת, כמו שאומר הראב"ד? כלומר יש חילוקי דעות איך להגדיר את המציאות הזאת אם להגדיר את המציאות הזאת שעדיין יש בה קדושת שכינה או שלא. זו כוונת הגמרא שלא הייתה שכינה בבית המקדש השני, שלא הייתה כמו שהייתה בבית המקדש הראשון, אבל אין הכוונה שלא הייתה בכלל קדושת שכינה.
מדרגות בהופעת השכינה
קדושת השכינה מתפשטת אפילו לבתי כנסיות, ואפילו שניים שעוסקים בתורה, וחמישה שעוסקים בתורה, ועשרה שעוסקים בתורה שכינה עימהם. מדרגות מדרגות בהופעת קדושת השכינה. השכינה נמצאת בכל מקום שמופיע רצון ה'. אדם עוסק בתורה ומופיע את דבר ה', זו הופעת שכינה. אבל זו מדרגה שאדם פרטי עושה אותה, שניים עושים אותה יותר, חמשה יותר, עשרה יותר. השיא של הופעת השכינה זה בית המקדש מפני שכל ישראל מכוונים לבם למקום הזה, וכגודל הופעת ישראל כך גודל הופעת השכינה. ולכן בית המקדש הראשון שהיו בו כל ישראל הופיעה בו שכינה עליונה. בית המקדש השני, כבר לא כל ישראל בארץ ישראל, חלק נמצאים בחוץ לארץ, זו לא אותה המדרגה של כלל ישראל, אז לא מופיעה קדושת השכינה כמו שהופיעה בבית המקדש הראשון.
המהר"ל בנצח ישראל בפרק ד' מסביר שהמדרגה של קדושת בית המקדש הראשון הייתה קדושת השכינה. זה אנחנו לומדים מהסיבות שגרמו לחורבן. אם יש טומאה לא יכולה לשרות קדושה. שלושת העבירות החמורות שבגללם חרב בית ראשון הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלושת הדברים שיש בהם טומאה, עבודה זרה זו טומאה, גילוי עריות זו טומאה, ושפיכות דמים זו טומאה, זה גרם לחורבן בית ראשון.
בית המקדש השני - הופעה של הכלל
בבית השני הייתה מדרגה אחרת, מדרגה של כלל ישראל. מדרגה של צבור. לא שרתה השכינה עלינו כפי ששרתה בבית ראשון, אבל הייתה שכינה. מסביר המהר"ל שמעלת בית המקדש השני הייתה 'מחמת ישראל עצמו'. ודבר זה ברור אומר המהר"ל "כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם כהן אחד מזבח אחד" – עניינו של בית המקדש השני, הוא ההופעה של כלל ישראל, עם ישראל עובד את ה' ביחד.
בבית ראשון הייתה הופעה יותר מפורטת. כפי שיש שלוש מחנות במקום, כך גם יש שלוש מדרגות, שלוש בחינות באדם בעצמו. האדם מחולק לשלושה חלקים, חלק אחד טבעי ומגושם, זה הכבד. חלק אחד יותר רוחני, זה הלב. חלק אחד עוד יותר רוחני, זה המוח. זאת אומרת, יש מצב של חלקים בנפש באדם, ויש מצב של כלל אחד - הנפש האחת כולה. כך אומר הרמב"ם בשמונה פרקים, שזו נפש אחת שיש לה כוחות שונים - כוח העיכול, כוח הגשמי, כוח היותר רוחני - זה הלב, כוח עוד יותר רוחני זה המוח.
כך גם שלושת העבירות החמורות שבגללן חרב בית המקדש. לשון המהר"ל - "כי צורת בית המקדש הראשון הוא כנגד צורת היכל האדם שבו ג' כוחות, אלו כוח הטבעי בכבד ושם הגילוי עריות כל הגשמיות שלו, בלב שהוא כוח הרוחני, ממנו הנקימה והאיבה ושפיכות הדמים, והמוח שזה המחשבה, עבודה זרה". זאת אומרת שקדושת השכינה שהייתה בבית המקדש הראשון, מופיעה באדם בעצמו בפרטות. כל שלושת הכוחות הללו היו צריכים להיות מקודשים וכשלא היו מקודשים - חרב הבית. יש קדושה כללית, ויש הופעה של הפרטים, זו מדרגה יותר חזקה שהקדושה מתפרטת ומופיעה בכל החלקים שלה. יש מצב כללי שהקדושה מופיעה בכלל אבל לא מתפרטת אל הפרטים, וזה מה שהיה בבית שני. שם הופיעה קדושת כלל הנפש, ואותו דבר כלל ישראל, כללות ישראל מופיעה. מתחברים עם ישראל זה לזה והם מאוחדים על ידי בית המקדש. מכיוון שזו הייתה המהות של בית המקדש השני, הסיבה שגרמה לחורבן של בית המקדש השני, הייתה שנאת חנם, שלא היו מאוחדים. כאמור בית המקדש השני, עניינו היה כללות ישראל.
בית המקדש השלישי – חיבור העולם לה' אחד
נמשיך לעניינו של בית המקדש השלישי. בבית המקדש הראשון שרתה שכינה, הופעה אלוקית. עם ישראל בטל כלפי ריבונו של עולם, ושכינה חופפת עליו. בבית המקדש השני, הייתה יותר הופעה של הציבור, של כלל ישראל. זה היה עניינו של בית המקדש ליצור את המציאות הכללית. בית המקדש השלישי, הוא יהיה בית מקדש שכל העולם יבוא אליו. כולם יעלו להר ציון אל בית אלוקי יעקב (על פי ישעיהו ב, ג). בית המקדש השלישי יהיה קשור לא רק לעם ישראל, אלא ירומם את העולם כולו. שלושה בתי מקדש אלו שלוש מדרגות. ובית המקדש השלישי עניינו לחבר את הראשון והשני באופן השלם, וכך תופיע הגדולה האלוקית. "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). כלל העולם יהיה מחובר אל הקדושה העליונה.
הרב זצ"ל אומר שיש שלושה מחנות בישראל. יש הקודש, ויש הלאומיות, ויש את האנושיות. הקודש זה בית המקדש הראשון, הלאומיות, זה בית המקדש השני, ובית המקדש השלישי יכלול כבר את כל העולם כולו. עם ישראל יתרומם למדרגה כל כך עליונה שכל העולם כולו ינהה אחרי עם ישראל, וירצה ללמוד מאיתנו את החיבור לריבונו של עולם. אנחנו נהיה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' כי אנחנו כממלכת כהנים נשרת את כל העולם כולו, ונחבר בין העולם לבין ריבונו של עולם.
אנחנו נמצאים היום בתקופה של הכנה לבית המקדש השלישי, לקראת המדרגה הגדולה השלמה של הופעת השכינה בצורה היותר שלמה והיותר עליונה.
הראב"ד בהלכות בית הבחירה (פ"ו הי"ד) מסביר, למה לפי דעתו בבית שני לא שרתה שכינה, כלומר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, כי יודע היה עזרא שבית המקדש השלישי יתקדש בקדושה מיוחדת ועליונה. זאת אומרת, לכולי עלמא בבית המקדש השלישי תהיה מדרגה חדשה של הופעה של קדושה. השני היה פחות מהראשון, אבל הוסיף בחינה שלא הייתה בראשון. בכל בית מקדש יש בחינה מיוחדת, ובית המקדש השלישי יכלול את שתי הקדושות האלה גם יחד. ועוד מעלה נוספת כמובן, שכולם יעלו לבית המקדש, "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג).
כשאנחנו נפגשים בפרשה הזאת עם 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אנחנו מתבוננים כאן על הופעת הקודש בכל הדורות בבית המקדש. 'ושכנתי בתוכם' בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, כי השכינה שורה על עם ישראל, והבית הזה מבטא את הקדושה שמופיעה בעם ישראל.
מחצית השקל - ביטוי לכלל ישראל הנושא שם ה'
קראנו השבת את פרשת שקלים. חכמים אומרים שמשה נתקשה מה זה מחצית השקל. אפשר לומר על דרך הדרוש, שמשה היה אדם רוחני מאוד ולא יודע כמה שווה חצי שקל. פגשנו את זה אצל מורנו ורבנו הרצי"ה, הוא גם כן לא התמצא בכמה שווה כל דבר, הוא לא היה במקום הזה, לדעת מחירים וכד'. אז משה רבינו גם כן, לא התמצא, אז הקב"ה הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, ואמר לו: המטבע הזה, זה מחצית השקל.
מה שהקב"ה מראה זה משהו מאוד רוחני, מטבע של אש, וכמובן הדברים עמוקים. מה העניין של מחצית השקל? כל ישראל צריכים לתת מחצית השקל, לא להרבות ולא להמעיט. אפילו מי שאין לו כסף מוכר את כסותו ונותן מחצית השקל, כי מוכרח להיות שכל ישראל יתנו מחצית השקל, זה עושה את כל ישראל מחוברים. הקב"ה מראה למשה שעניינו של מחצית השקל, זו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. מה עומד מתחת כסא הכבוד? מה נושא את כסא הכבוד? עם ישראל. כשעם ישראל מאוחד הוא נושא את שם ה' בעולם. כל אחד ואחד מביא מחצית השקל, וביחד מקריבים את קורבנות הציבור של כלל ישראל. כלומר כשהכהן מקריב את קרבן התמיד בבוקר, כלל ישראל מקריבים עכשיו קרבן. הכהן הוא המקריב בפועל, אבל כלל ישראל מקריבים קרבן. זה קרבן של כלל ישראל שמתחברים לריבונו של עולם בקביעות. כל קורבנות הציבור הם קורבנות שמבטאים את כלל ישראל שעובד את ה'. זו הייתה מדרגה כל כך גדולה, שלא היה צריך שכלל ישראל יתפללו כל יום. מספיק שכלל ישראל מביאים קרבן, הם מחברים את ישראל לריבונו של עולם. אחר כך חכמים תקנו שיעשו מעמדות, כיוון שזה קרבן ציבור, וכל קרבן שמקריבים, הבעלים צריך להיות נוכח בהקרבת הקרבן, והואיל וכל עם ישראל לא יכולים לבוא ולהיות כל הזמן בבית המקדש, אז יש נציגים שהם מייצגים את כלל ישראל, כהנים, לוויים, וישראלים והם עומדים על הקרבן, והשאר עושים מעמדות בכל אזור ואזור. וכך כלל ישראל עובדים את ה'.
לכן נותנים דווקא מחצית השקל, כאילו כל אחד הוא חצי, לא שלם. כל אחד הוא חלק מהשלימות הכללית של כלל ישראל שהם נושאים את שם ה' בעולם. מדינת ישראל כסא ה', כלומר עם ישראל נושא את שם ה' בעולם. העולם לא מכיר את שם ה', רק על ידי כלל ישראל. יש כאלה אחרים שקוראים בשמות של זרים, אבל מי קורא בשם ה' האחד - זה כלל ישראל. זה עניינו של מחצית השקל.
חודש אדר – עין טובה והתחברות
את מחצית השקל היו שוקלים בחודש אדר. זה לא מקרה, לא רק בגלל שבניסן מתחילים להקריב קרבנות מהשקלים החדשים, אלא זה כנראה קשור עם חודש אדר. כל החודש הזה נהפך לששון ושמחה, לא רק הימים ימי הפורים אלא כל החודש נהפך. כל החודש עניינו התחברות, הופעת כלל ישראל. 'משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' זה עניינו של פורים. אחדות. זה מתחיל בזה שכל אחד מסתכל בעין טובה על השני, מתחבר אליו, רואה את המעלות, רואה את הטוב של השני, וזה עושה חיבורים. אדם מישראל, אפילו יחיד, שחושב מחשבות טובות על כלל ישראל, זה פועל בעולם. הוא לא יכול לעשות פעולות מעשיות שמחברות את כלל ישראל, הוא יכול להתחבר לאחד, לשניים, לחמישה לעשרה, אבל לא יכול לאחד את כלל ישראל. אבל במחשבה הוא יכול להקיף את כולם, הוא יכול לחשוב, אני חלק מכלל ישראל, אני חצי, אני רבע, אני חלק מהכלל, ויחד כל הכלל כולו, עם ישראל מופיע את ריבונו של עולם בעולם.
עצם המחשבות האלה, הן מחשבות שמוסיפות שפע גדול בעולם, מוסיפות אחדות. וכמובן גם בפועל, מה שכל אחד יכול לעשות, לפרגן, לעשות טוב לשני, להאיר פנים לשני. העיקר זו הפנימיות, לא רק מעשה המצווה לתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו, כמובן חשוב קיום המצווה, אבל היא צריכה תוכן. זה לא רק שנתת מתנה לחבר, ואתה מבטא שאתה חבר של פלוני. בנתינת משלוח מנות, מה אתה מבטא בזה? שאתה חבר של פלוני? משלוח מנות איש לרעהו, מבטא את החיבור הכללי שכולנו מחוברים זה לזה. כל אחד מה שהוא עושה, הוא מבטא משהו מאוד כללי. זה עניינו של החודש הזה, להתחבר אחד לשני ולהתחבר לכלל ישראל. מתוך הכלל להתחבר אל הפרטים, להאיר פנים אחד לשני, לחפש את הטוב בצד השני, לראות את הטוב אצל עם ישראל, ללמד זכות על עם ישראל. דיבורים כאלה, ומחשבות כאלה הן פועלות במציאות אפילו שאדם לא ביטא אותן בפה, ולא אמר אותן, זה כבר פועל. אם ביטא עוד יותר טוב. אם הוא עשה איזו פעולה שמסמלת את הדבר הזה, עוד יותר טוב, כמו מתנות בפועל, אבל המתנה הזאת צריכה לבטא משהו כללי, משהו גדול, לא משהו פרטי של יחס לאיש אחד בלבד.
'משנכנס אדר מרבין בשמחה' – מתוך אמונה וביטחון
"משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל יש שמחה שכתוב בקהלת "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב). אין שום טעם לשמחה הזאת. ומצד שני, יש שבח לשמחה. מסבירה הגמרא שיש שמחה ויש שמחה. יש שמחה חיצונית שבדרך כלל אחרי שאדם שמח שמחה כזו הוא נופל. זאת שמחה זמנית, חולפת, ועוברת. אם אתה משתכר ושתית קצת יין נהיה לך שמח ואחר כך פתאום יש ירידה. גם שמחה של ריקודים, שמכניסה לאווירה של שמחה. זה ביטוי חיצוני של שמחה, וזה ביטוי יפה מאוד, חשוב מאוד, אבל אם הוא נשאר בחיצוניות, אז אחר כך לא נשאר הרבה. שמחה פנימית, זו שמחה של תחושה של שלמות. ככל מה שאדם יותר שלם, יותר טוב לו, הוא יותר שמח. כשחסר לו, הוא עצוב. אז איך "מרבים בשמחה"? איך מרבים באמת בשמחה שתהיה קבועה - מתחזקים באמונה בביטחון בה'. איך מתחזקים? משנכנס אדר ראינו ניסים, ניסים בפורים, ניסים בפסח. כך אומר רש"י: משנכנס אדר מרבים בשמחה - פורים ופסח. פתאום שורה של ניסים, אתה פוגש את ריבונו של עולם, ואתה יודע שהוא טוב. אתה נפגש עם ניסים, אתה נפגש עם ההופעה האלוקית, וזאת שמחה אמיתית, כי הנוכחות והמציאות של הקב"ה שאתה מרגיש, שהוא עוטף אותך, והוא טוב, והוא אוהב את ישראל, אהבת עולם ואהבה רבה. הוא אוהב כל אחד ואחד, והניסים מראים את הדבר הזה, וזה ממלא אותנו בשמחה.
השמחה הזו היא שמחה קבועה ונמשכת, היא שמחה מתמידה. יש בורא עולם, אנחנו מתחזקים באמונה. כל פעם שאנחנו מגיעים ונכנסים לאדר, אנחנו מתחזקים עוד יותר באמונה, והיא מביאה אותנו לביטחון בה' והביטחון מביא אותנו לשמחה. כך זה הסדר, אמונה, ביטחון, ושמחה. אמונה פירושו של דבר אמונה שיש בורא עולם ושהכול ממנו יתברך. זה היסוד של האמונה, שכל מה שקורה בעולם זה ממנו יתברך. והיסוד השני שהכול לטובה, הכול ממנו והכול לטובה. כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. אז אחרי שמניחים את שני היסודות הללו שהם אחד, שריבונו של עולם הוא טוב, וכל מה שהוא ברא את הבריאה זה כדי להיטיב, אתה מרגיש מוגן, אתה מוקף באור ה' ואף אחד לא יכול לפגוע בך. הכול ביד ה' והכול לטובה, וגם אם יש התמודדויות, זה גם כן לטובה. אז ראשית כל, האדם לא מפחד, יש לו ביטחון, האמונה שלמה, זו אמונה עם ביטחון, וכשיש אמונה עם ביטחון יש שמחה. זה העומק של 'מרבים בשמחה', 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' ומתחזקים באמונה מתוך התבוננות בניסים שהקב"ה עשה לנו, גם ניסים של פסח גם ניסים של פורים, אלו שני סוגים של ניסים, ניסים מעל הטבע, וניסים בתוך הטבע. ומתוך כך מתרוממים באמונה.
שמחה נכונה בפורים
אנחנו מתקרבים לימי הפורים, וצריך לדעת לשמוח שמחה נכונה, שמחה אמיתית. אם להשתכר, צריך לעשות את זה במידה. לשמוח אבל לא לעבור את הגבולות. ובעיקר אנשים שיכול להיות שאם הם יעברו את הגבולות יעשו דברים שאחר כך הם יצטערו על זה. או אנשים אלימים חזקים שיכולים להשתמש בחוזק הזה לטובה, אבל אם הם שותים הרבה לפעמים עושים דברים שאחר כך מצטערים עליהם, או אנשים ידברו שטויות ואחר כך יתביישו במה שהם דברו. אז צריך כל אחד לחשוב ולהיזהר. לשמוח, כן, אבל לשמור לא לעבור את הגבולות. זה גם מסוכן, אם אדם לא רגיל לשתות ועובר את הגבול בשתיה, יש בזה קצת סכנה. לכן השמחה צריכה להיות נכונה, שמחה אמיתית, שגם נמשכת אחר כך. לא שמחה חיצונית של התפרקות מוגזמת. הכל צריך להיות בשיעור.
שבעזרת ה' יהיה לנו חודש טוב, חודש של שמחה, חודש של גאולה. שגם בהתמודדות שלנו עם הגויים בחודש הזה, שיהיה חודש של סייעתא דשמיא, שבעזרת ה' נצא מכל ההתמודדויות האלה בהצלחה גדולה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
נצבים פרשת ניצבים – יום נקם בלבי
מה ההבדל בין הקץ המגולה לקץ הנעלם ואיך זה קשור למה שמתרחש היום בלבבות עם ישראל? דורנו זקוק יותר מתמיד לתורת הגאולה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
