ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- שמחות
כל זה מתרחש על רקע המשא ומתן על שחרורם של אחינו החטופים בידי המחבלים, ובהם עשרות גופות של חללים. יש הדורשים ממדינת ישראל לשלם מחירים ביטחוניים כבדים למען הבאת הגופות לקבר ישראל. מהי עמדתה של תורת ישראל בשאלה כאובה זו?
הבאה לקבר ישראל
הביטוי "להביא לקבר ישראל" רווח מאוד בשיח הציבורי כערך יהודי ראשון במעלה. אולם כבר כתב ה'חוות יאיר': "מה שאומרים, שאין לזה שנהרג מנוחה עד שייקבר, לא ידענו לו עיקר; דלאו כל דבר השגור בפי המון אמת" (סימן קלט, בהשמטות). לאור זה כתב הרב יגאל אריאל במאמרו "כבוד החיים או כבוד המתים?": "קבר ישראל הוזכר בדברי הפוסקים רק כביטוי השולל את היפוכו, שלא יישאר המת מוטל בחמה... מצווים אנו גם להצילו מקבורה בין הגויים" ('תחומין' כ עמ' 172). אומנם יש ערך גדול לקבורה כהלכה בבית קברות יהודי, ואין ערוך לחשיבות הרגשית שיש בכך לקרוביו. אולם הדיון על כך צריך להיות מדויק, ולא לערב בין שיקולים רגשיים, אף שהם כבדי משקל, ובין קביעות הלכתיות.
דין "מת מצווה"
על פי ההלכה, ישנה חובה גדולה בקבורה של "מת מצווה" (שולחן ערוך יורה דעה שסד, ג). חובה זו מוטלת דווקא על מי שמצא אותו, ואינה כוללת מאמץ לאיתור גופה ולהבאתה ממקום מרוחק. יש לכך יוצא אחד מן הכלל: "נשיא שמת... עשאוהו כמת מצווה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו" (רמב"ם, הלכות אבל ג, י). מכאן ניתן ללמוד את הערך הגדול שיש במאמצים להביא לקבורה את חללי צה"ל, שמסרו את נפשם למען האומה, אף שאין בכך חובה גמורה.
זאת ועוד, בעלי התוספות מסבירים את החומרה היתרה של "מת מצווה": "כבוד הבריות דמת מצווה חמיר טפי, שמוטל בביזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים" (בבא מציעא ל, ב ד"ה אלא). ולכן, אם הגופות מוחזקות במקום סגור, וקל וחומר אם מדובר בעצמות בלבד, אין לחללים אלה דין של "מת מצווה".
גבול החובה במצוות קבורה
גם אם נאמר שאין בעצמותיהם של חללי צה"ל דין של "מת מצווה", הרי יש בהם מצוות קבורה (דעת כהן סימן רכא). מה שמעורר את השאלה על מידת המאמץ הנדרשת מן הציבור להבאת העצמות לקבורה כהלכה. בנקודות העקרוניות עסק ה'חוות יאיר': "יהודי... מקרוב נתלה, והשר מבקש סך עצום להניחו לקבור בקבר ישראל, אם מחויבים להוציא על זה סך רב". ותשובתו היא: "אין בידינו לחייב להוציא עליו ממון. ואין לומר דמוטל להשתדל מלאו דלא תלין. דהא המלכות אינם מניחים לעשות זה. ואין לומר, חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על לאו זה ולפייס השר שיניחנו לקבור, מאחר דלא עבר הלא תעשה בפועל". אומנם יש איסור לאו בהלנת המת, אבל מכיוון שלא עוברים עליו ב"קום עשה", אפילו קרובי ההרוג אינם נדרשים להוציא על כך את כל ממונם. הגרש"ז אויערבך דן בשאלה זו בשתי תשובות, ומדבריו עולה שהגבול הוא "חומש ממונו" ולא יותר (מנחת שלמה חלק א, סימנים ז-ח).
הרמ"א דן בשאלה מקבילה: גויים מבקשים להשתמש בבית העלמין היהודי למרעה של בהמות. עד כמה צריכה הקהילה להוציא הוצאות כדי למנוע את ביזיונם של הנפטרים? והוא פוסק: "אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת – צריכין למחות, אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם על ידי זה; אבל בלאו הכי אין צריכין למחות" (יורה דעה שסח, א). החובה למנוע את הביזיון קיימת רק אם זה כרוך במאמץ קטן ובסיכון נמוך.
הרב קוק כותב דברים דומים על קבורת עצמות של יהודים שגויים הוציאו מקברם: "הבא לחייב את הציבור לסלק דבר של איסור שנעשה על ידי נוכרים, מנלן לחייב את האחרים להיכנס בעול של הוצאה רבה, למנוע אם אחרים עושים? והשכל נותן, שמה ששותקין ואין עומדין בפרץ להגן על כבוד המתים, הוי בכלל איסור של קלות ראש בבית הקברות. והוא הדין בעצמות. אבל לחייב להוציא הוצאות גדולות – אין לנו ראיה". והוא מסיים: "רק שהיא מידת חסידות מישראל קדושים. וכל המרבה להשתדל בכבודם של שוכני עפר, בוודאי תבוא עליו ברכה" (דעת כהן שם, בהשמטות).
האירועים החמורים שדנו בהם הרמ"א והרב קוק נקראים בשפה של היום במונח הטעון "חילול קברים", אולם ביטוי זה אינו מופיע בדיון ההלכתי. חייבים לנהוג כבוד בקברי ישראל, אולם אין בהם שום קדושה. הטומאה השורה שם עומדת בניגוד חריף לקדושה, עד כדי כך שאסור לכוהנים להיטמא למתים (עיינו בדבריו הנוקבים של הרש"ר הירש, ויקרא כא, ה).
כמובן, כאשר מדובר בחללי צה"ל שגופותיהם נמצאות בידי האויב, החשיבות שיש בדאגה לכבודן והבאתן לקבורה גבוהה בהרבה (עיינו במאמרו של הרב נריה גוטל "ואף כי אחרי מותי", 'אמונת עתיך' 146, עמ' 88-81); אבל העיקרון ההלכתי נשאר במקומו: לא "בכל מחיר".
סיכון חיים
אם יש גבול אפילו להוצאה כספית על הבאת אדם מישראל לקבורה, קל וחומר הוא שאין לסכן חיים לשם כך. אולם בכל זאת יש מקום להתייחס אחרת לחללי צה"ל ולחלוק להם את הכבוד האחרון גם במחיר של סיכון חיים מסוים.
התקדים הראשון הוא חילוץ הגופות של שאול ובניו, שהפלישתים תקעו בחומת בית שאן: "וישמעו אליו יושבי יבש גלעד... ויקומו כל איש חיל, וילכו כל הלילה, וייקחו את גוויית שאול ואת גוויות בניו מחומת בין שן... ויקברו תחת האשל ביבֵשה" (שמואל א' לא, יא-יג). חילוץ הגופות היה כרוך בסיכון רב. על כך נכתב בפירוש המיוחס לרש"י: "ולמה מסרו עצמם בסכנה... יותר משאר ישראל? לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם" (דברי הימים א' י, יב).
אולם קשה להסיק מסקנות מפרשה עלומה זו. אין להשוות לחלוטין את החובה כלפי חייל בצה"ל לחובה כלפי מלך ישראל. בתקיעת גופותיהם של שאול ובניו על חומת העיר היה חילול השם גדול, והביזיון הזה הפיל את הרוח הלאומית. כל זה שונה מגופותיהם של חללי צה"ל שטמונות אי שם.
תקדים שני הוא חילוץ גופתו של שמשון ממקדש דגון לאחר שהפיל את הבית על יושביו: "וירדו אחיו וכל בית אביהו, ויישאו אותו, ויעלו ויקברו אותו... בקבר מנוח אביו" (שופטים טז, לא). אולם בכתובים אין רמז לסיכון שהיה בכך. ומלבד זאת, נכתב בהמשך של אותו פסוק: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה", ודינו של שופט קרוב לדינו של מלך ישראל (משפט כהן, עמ' שלז). אולם עדיין ישנו מרחק בין תקדימים אלה ובין הדעה הרווחת שתורת ישראל דורשת להביא את חללי צה"ל לקבורה בכל מחיר.
להלכה, כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג במאמרו "מצוות קבורה במקום פיקוח נפש": "אין להיכנס למקום סכנה וספק סכנה כדי לקיים מצוות קבורה, אף של הרוגים" ('המעיין' מד, ד עמ' 76). הוסיף על כך בחריפות אמו"ר הרב יעקב אריאל, במאמרו "חללי צה"ל בשבי האויב": "איני יודע על סמך מה התירו לסכן חיילים לצורך הבאת חבריהם לקבורה. וכן יש לתמוה על דוברים חשובים, שהצהירו שצה"ל התחייב להחזיר חייל למשפחתו בין חי בין מת. ההשוואה של המת לחי אינה נכונה. ודאי שלכתחילה צריך לעשות הכול כדי להביא את המת לקבר ישראל. אולם סיכון חיי אדם לא מצינו לצורך מת מצווה. הגזמנו בכבוד המתים, עד שאנו מסכנים עבורם את החיים" ('תחומין' כה, עמ' 419, בהשמטות). וכך הסיק גם הרב יהודה זולדן ('תחומין' שם). אומנם יש ערך גדול בהבאת חללינו לקבורה, ונכון גם לקחת סיכונים מחושבים למטרה זו, כפי שעשה הרב גורן בהביאו את חללי גוש עציון לקבורה, אולם גם אז יש להימנע מרמה גבוהה של סיכון.
ברמה המעשית
אף שברמה העקרונית הדברים ברורים למדי, הרמה המעשית היא מורכבת לאין ערוך. במלחמה לא שוקלים רק שיקולים נקודתיים של סכנת נפשות מול הערך של הבאת חללינו לקבורה. להחלטות בנושא רגיש זה יש השלכות קשות על מצבן הרגשי של משפחות החללים. חלקן מתקשה מאוד להשתקם כל זמן שאין להן קבר לבכות עליו. יש לזה השלכות גם על החוסן הלאומי והלכידות הלאומית. מצד שני, נפילתם של חיילים בפעולה לחילוץ גופות מוסיפה עוד משפחות שכולות, וגם זה משליך על החוסן הלאומי. וישנן השלכות נוספות שנדרש להביא בחשבון.
אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם של מקבלי ההחלטות, ויש להם סמכות לקבל אותן. אולם בירור של סולם הערכים, שייצור יחס מאוזן יותר בדעת הקהל ובתודעה של המשפחות השכולות כלפי הסוגיה הטעונה הזאת, יוכל להביא לקבלת החלטות מושכלות יותר. אימוץ של עמדת ההלכה ימנע כניעה לסחטנות של המחבלים המבקשים לסחור בגופות חללינו ולגבות מאיתנו מחיר ביטחוני כבד למען הבאתם לקבר ישראל.
מתוך העיתון ב'שבע'
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
האם מותר לפנות למקובלים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד אמונה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
