ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
תמוז התשפ"ה
מפטיר וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב (מיכה ה)
פרשת בלק
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 104 פסוקים = מִדְיָן
אָמְרוּ: מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ. אָמְרוּ לָהֶם: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו (תנחומא בלק ג)
צום שבעה עשר בתמוז -
הנה זה הצום הוא אחד מד׳ צומות הנזכרים בפסוק (זכריה ח יט) 'כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'. ונתבארו בגמרא הקדושה (ר"ה יא.) ובפוסקים (שו"ע או"ח סימן תקמט). וחמשה דברים ארעו את אבותינו בי״ז בתמוז ואלו הן: נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד מבית ראשון, ונבקעה העיר הקדושה ירושלים, ונכנסו בה חיל נבוכדנצר ועשו בו כרצונם, ושרף אפוסטמוס את התורה, והועמד צלם בהיכל. וחיוב גדול על האדם בתענית זה לאונן ולקונן ולהצטער מאוד על כל המאורעות ההם שמהם כביכול הגיע צער גדול להבורא יתברך שמו ויתעלה ושבר גדול לבניו, כידוע. וזהו עיקר ושורש התענית. וכל זה יש לו לאדם להעלות על לבו כמעט בכל רגע של יום תענית זה ולקונן ולהצטער בלבו מאוד על כל אלו הנ״ל, וזה היום תחילת בין המצרים.
(יסוד ושורש העבודה ט הצאן יא) .
וכתב בספר עקידת יצחק (פרשת וישלח שער כו) ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם (זוהר פ' וישלח) מאמר זה לשונו: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה וכו' אֶת לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הַנָּשֶׁה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג' ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כלו שבעה עשר בתמוז. אֶת לרבות תשעה באב (נוטריקון ת שעה א ב). והם עצמם. אשר אמר הנביא (זכריה ח׳:י״ט) 'כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וכו'. וכתב רבי שלמה אלזגזי זצוק"ל – הא דאמרין בזוהר 'כל האוכל בתשעה באב כאילו אוכל גיד הנשה'. למה נקרא הנשה? גיד שהוא מנשה ומשכח את האדם מידי יראת שמים, ששם יצה"ר רבוץ. (מעולפת ספירים)
בימים אלו דין קשה שורה בעולם , וכדאיתא בזוהר הקדוש (שמות יב א, במדבר קעד א) וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב ב) אילין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא [אלו שלושה חודשים שדין קשה שורה בעולם], ומאי נינהו [ומה הם] תמוז אב טבת. והנה מנהג המכוונים לפי כוונות האר"י ז"ל, לכוון בימים אלו בברכות העמידה שבשלוש התפילות כוונות מיוחדות בשמות הקודש, כדי להמתיק הדינין ששולטין באלו הימים, ושלא יהיה כח בחיצונים לאחוז עוד בדינים האלו. (אוצר הסגולות)
כתב בספר 'מעשה הצדקה' דף ק"ל סוף ע"א אות מ"ח וזה לשונו, ובקונטרס מגן דוד הנזכר בדרוש בין המצרים כתב, דנרמז בפסוק (ירמיה ל ז) וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ , דשם רמז אל עשרים ואחד יום שיש בין י"ז בתמוז לט' באב, בהוציא שלשה שבתות וראש חדש ישארו טו"ב יום כנגד תיבת הִיא , וזהו ועת צרה הִי"א ליעקב, וּמִמֶּנָּ"ה אותיות המ"ן שהוא מ"ן דמנצפ"ך יִוָּשֵׁעַ על ידי שיאמרו תיקון רחל מחצי היום עד שעת מנחה כמו שכתב הרב האר"י זיע"א, ומה טוב ומה נעים ליתן באותה שעה פרוטה לצדקה שהוא טוב מעט בצדקה להמתיק הטוב של ימי הדין דאין הדין נמתק אלא בשורשו, ואותיות צָרָה נעשה רצון וזהו (תהלים סט יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְ-הוָה עֵת רָצוֹן , ועל ידי זה נזכה ונראה בבנין בית מקדשינו בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן , (ירמיה ל יז) צִיּוֹן הִי"א דֹּרֵשׁ ה"ן לָהּ , בעגלא ובזמן קריב במהרה בימינו, עכ"ד. (מועד לכל חי תמוז סימן ט)
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים . (כג א)
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק הָרָשָׁע — זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת. (נזיר כג ב) שעשה בג' המקומות ז' מזבחות ובכל מזבח ומזבח הקריב פר ואיל הרי מ"ב קרבנות והיינו שלא לשמה דהקריבן כדי לקלל ישראל. (תוס' שם)
מה הטעם שהתירו רז"ל לעסוק בתורה שלא לשמה ?
איתא בחז"ל - אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר – פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת, בָּרָאתָ חֲמוֹר – פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת; בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן, בָּרָאתָ גֵּיהִנָּם; בָּרָאתָ צַדִּיקִים, בָּרָאתָ רְשָׁעִים. מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ [דְּאִיּוֹב] – אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה , וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל (איוב טו ד) ; בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרָע – בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. (בב"ב טז א)
אם אתם עוסקין בתורה אי אתם נמסרים בידו, כי ס"מ ולילית שהם מקור היצה"ר בגימטריא תרי"א ולכן העוסק בתורה ניצול מהם כי תור"ה גימטריא תרי"א לבטלם וז"ש אם אתם עוסקים בתורה אי אתם נמסרים בידו כי תורה גימטריא תרי"א מרחקת ס"מ ולילית שהם גימטריא תרי"א. (פתח עינים שם)
דהיצה"ר ישים כל מעייניו למעבד כל טצדקי שלא ילמוד. ולכן התירו רז"ל שילמוד שלא לשמה דכיון שלומד שלא לשמה היצה"ר מניחו ללמוד כיון דאין כוונתו לשמה. וכיון שלומד מתוך שלא לשמה בא לשמה ומבטלת תורה לשמה היצה"ר. (מראית העין - נזיר כג ב)
מדוע הזכיר רק את שני המינים הללו שור וחמור ?
משום שאלו נזכרו בתורה בכלאים דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י) וכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיה א, ג) והם שׁוֹר כינוי לצדיק וְחֲמוֹר לרשע. (בן יהוידע שם)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְ-הוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי . (כב לב) פרש"י (כב כח) - רָמְזָה לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה. (תנחומא ט)
שנינו במשנה (אבות ה יט) כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. שלושת המידות הללו עין טובה רוח נמוכה ונפש שפלה כוללים את כל מהות האדם, והם היפוך גמור מקנאה תאוה וכבוד. בשלושת הרגלים אנו זוכים למידות הללו: פסח הוא בבחינת 'נפש שפלה' שהרי אוכלים בו לחם עוני, שבועות בו ניתנה התורה הוא בבחינת 'רוח נמוכה', שהתורה דומה למים שיורדים למקום נמוך. וסוכות הוא בבחינת 'עין טובה' בה מקריבים שבעים פרים לטובת אומות העולם. וזה נרמז בפסוק שָׁלוֹשׁ רְגָלִים שבלעם רצה לעקור אומה החוגגת שלושה רגלים, מפני שרגלים אלו נותנים את הכח להתגבר על שלושת מידותיו הרעות. (שפת אמת תרנ"א)
שאלות
א. וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ . (תהלים נה כד) אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
(משנה סנהדרין י ב) וסימנך א' ב' ג' ד'.
ב. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְ-הוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ (כב לד). לכאורה הול"ל 'לא חטאתי' שהרי שוגג היה.
ג. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ . (כה ז) איך טימא עצמו פנחס בהריגת זימרי ואסור לכהן להיטמא למתים. ואם
תאמר שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי והרי אביו היה כהן ולכל הפחות כהן הדיוט הוא והוא מוזהר על טומאת המת.
ד. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ (כב יא) הַיֹּצֵא משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים, הול"ל בלשון עבר יָצָא , שכבר יצאו ממצרים לפני
ארבעים שנה.
ה. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי . (כב לג) מה הטעם דכתיב אֹתְכָה בכתיב מלא.
הול"ל אוֹתְךָ .
ו. ראיה בפרשה שבלעם היה קמצן גדול, צר עין וְכֵלַי.
ז. וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ . (כג ד) מה הטעם שהוא לא הקריב כבש, רק פר ואיל.
ח. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי. (משנה סנהדרין י ב) מה ההו"א שבלעם יש לו חלק לעולם הבא והוא אינו
מישראל.
ח. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ . (כה ז) פרש"י - רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה; אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ,
הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ: קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא! מִיָּד וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ וְגוֹמֵר. (תנחומא) וקשה כיצד הורה הלכה בפני רבו,
ואמרינן (עירובין סג.) כׇּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה.
ט. וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ . (כב כב) מה הטעם דלגבי אברהם כתיב (בראשית כב ג) וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ , ואצל בלעם כתיב עִמּוֹ .
י. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ-הוָה אֵלָי (כב ח) מה הטעם דכתיב אֲלֵיהֶם בכתיב מלא ומצינו בהרבה מקומות אֲלֵהֶם
בכתיב חסר.
י. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְ-הוָה . (כג ח) מה כוונתו לֹא קַבֹּה אֵל .
כ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא . (כב יב) פרש"י - אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי? אָמַר לוֹ לֹא תָאֹר אֶת
הָעָם . אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֲבָרְכֵם? אָמַר לוֹ: אֵינָם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ, כִּי בָרוּךְ הוּא . מָשָׁל אוֹמְרִים לַצִּרְעָה 'לֹא מִדּוּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעוּקְצֵךְ' (תנחומא). יש להבין איך
אחרי שרצה לקללם פתאום רצה לברכם.
ל. תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד) וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ
יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ . (אבות ה יט) פירש הרע"ב - בלעם איקרי איש דמים, שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלפים מישראל. מדוע הכתוב קורא
לבלעם אַנְשֵׁי דָמִים בלשון רבים, ולא 'איש דמים', דבר נוסף הטעון ביאור היכן מצאנו שבלעם היה גם 'איש מרמה' ?
ל. רמז בפרשה שמתחילים לתקוע בר"ח אלול.
מ. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף . (כה ט) מה הטעם שמתו דווקא עשרים וארבעה אלף.
נ. וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ . (כב כב) אצל אברהם אבינו נאמר (בראשית כב ג) וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ , שלושת המידות הטובות של אברהם
אבינו ע"ה וכנגדם שלושת המידות הרעות שהיו בבלעם הרשע רמוזות במילה 'נער'.
ס. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְ-הוָה אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה . (מיכה ו ו – הפטרה) מה הטעם שעגלים בני שנה יש להם חשיבות יותר מבן
שתי שנים.
ס. וַיִּפְתַּח יְ-הוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים . (כב כח) פרש"י - רָמְזָה לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת
שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה. (תנחומא ט) מה הטעם שהוזכרה דווקא מצווה זו של שלוש רגלים מכל מצוות התורה האחרות.
ע. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה (כב ו) מה הטעם שבלק אמר אָרָה ' לִּי ', קָבָה ' לִּי ' אֹתוֹ , ולא אמר אָרָה אֶת הָעָם הַזֶּה או קָבָה אֹתוֹ .
ע. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. (כב יב) כיצד עבר בלעם על הציווי, וכיצד אמר לו הקב"ה לאחר מכן אִם
לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם . שהרי אין הקב"ה חוזר מדבריו.
פ. וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי . (כב ב) מה הטעם שלא הזכיר כאן שהיה מלך מואב, ורק הוזכר בסמוך וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ
לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא . (כב ד) היה ראוי שיאמר וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר 'מלך מואב' אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי וכו'.
צ. שחיטת עופות מותרת ביום טוב לכתחילה, ואין חוששים שהעוף יתגלה כ'טריפה'. אך בנוגע לימי ראש השנה, מה הטעם שנוהגים שלא לשחוט בהם
אפילו עופות.
ק. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר . (כב ו) מה הטעם דכתיב מְבֹרָךְ בלשון עבר, לעומת זאת יוּאָר בלשון עתיד.
ר. וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם . (כב מא) כיצד היה יכול לראותם והלא הענן היה מקיפן.
ש. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא (כב ג) מה הטעם שאמר כִּי רַב הוּא בלשון יחיד ולא אמר 'כִּי רַבִּים הֵם'.
ת. לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן. (נזיר כג ב) לכאורה קשה מהא דאמרינן (ברכות יז א) העוסק במצוה
שלא לשמה נוח לו שלא נברא.
ת. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב . (כג ט) פרש"י - אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלַּת שָׁרְשֵׁיהֶם, וַאֲנִי רוֹאֶה
אוֹתָם מְיֻסָּדִים וַחֲזָקִים כַּצּוּרִים וּגְבָעוֹת הַלָּלוּ, עַל יְדֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת. מנין שנות האבות רמוזות בתיבה רֹאשׁ .
תשובות
א. א חיתופל, ב לעם, ג חזי, ד ואג אין להם חלק לעולם הבא וסימנך א' ב' ג' ד'. אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה בגימטריא זה בבלעם, דואג, ואחיתופל, וגחזי .
(746 עם הכולל). (ר יהודה החסיד)
ב. בן נח נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד, הכא נמי היה לו לידע ולהבין. (פענח רזא) והוה ליה לאסוקי אדעתיה שלא בחנם האתון עושה השינויים האלה
אלא מסתמא הוא רואה מלאך ורע בעיני הקב"ה ובעיני המלאך, שאני הולך וטוב לי לשוב. (מושב זקנים) א"נ בלעם סבר שעל המחשבה אין חיוב עונש,
כדקי"ל 'מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה' והמלאך גילה לו שזה דוקא בישראל אבל לא בבן נח. (רזא דמאיר)
ג. גוסס היה ומפרכס ולא היה מטמא לא הוא ולא האישה. (הדר זקנים) *
ד. דומה כאלו עדיין לא יצאו לגמרי ממצרים כי תמיד הם ברע ואומרים (במדבר יד ד) נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה , ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים
וכן (שמות יז ג) לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם , (במדבר יד ב) הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה . (במדבר טז יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ
בַּמִּדְבָּר , (במדבר כא ב) לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר , וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו
הם יוצאים. (כלי יקר) בלעם הרשע רצה לומר הִנֵּה הָעָם שאינם מהוגנים הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם שעדיין הם ברשעם אף לשעבר וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ שהם היו
גרמא להביא מכת חושך במצרים כדי שימותו הרשעים. שכל שעה אומרים 'הדרן עלן לארעא דמצרים' לעם סרבן כזה עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי . (פני דוד)
ה. ה' דברים פשעת - לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם א', לֹא תָאֹר ב', וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר ג', וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ ד', וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב ה', הייתי נוטל את נשמתך שיש לה
ה' שמות [ נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה ] .(רבינו אפרים) *
ו. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְ-הוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם . (כב יג) כתב האוה"ח - להודיע צרות עינו שמהר לשלחם
קודם הגעת זמן האוכל, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו. *
ז. זכות אברהם רצה שיעמוד גם לבלק שהוא ממואב ולבלעם שהוא מלבן. ואיתא בחז"ל (במדב"ר פי"ד ס"ה) פר כנגד אברהם, איל כנגד יצחק, כבש כנגד
יעקב. בלק ובלעם רצו לקלל כל זרע יעקב כמ"ש (כג ז) לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל לכן לא הקריב כבש רק פר ואיל כי אברהם ויצחק יצאו
מהם ישמעאל ועֵשָׂו ואותם לא רצו לקלל. (אזנים לתורה, טעמא דקרא)
ח. חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. והודיע כי בלעם מרשעי אומות העולם, ואין לו חלק לעולם הבא. (פירוש הרמב"ם, המאירי) א"נ ביקשה
המשנה להשמיענו שלא התקיימה ברכתו לעצמו שאמר (במדבר כג י) וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ . (באר שבע – סנהדרין צ.)
ח. חילול השם היה – וקי"ל (ברכות יט ב) - כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. (מושב זקנים)
ט. טפלים ממנו אצל אברהם לכך כתיב אִתּוֹ , אצל בלעם היו חשובים כמוהו לכך כתיב עִמּוֹ . (מושב זקנים)
י. י' שמות נקרא נביא. ואלו הן: ציר. נאמן. עבד. שליח. חוזה. צופה. רואה. חולם. נביא. איש הא-להים. (אדר"נ פל"ד ח) וישראל קיבלו י' דברות ועברו
עליהן. (הרוקח)
י. יעקב נקרא אֵל שנאמר (בראשית לג כ) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל . ודרשו רז"ל (מגילה יח.) מי קראו אֵל , אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל , ולומר שאף בשעת כעסו כשקלל
יעקב לא קלל אלא את אפם (בראשית מט ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז . וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְ-הוָה בכל הימים הללו, וכל כחי וחכמתי אינה אלא בשעת כעסו.
(רבינו בחיי)
כ. כבוד היה רודף בלעם – וכשראה שלא רצה הקב"ה שיקללם רצה לברכם, כדי שיאמר תמיד שלכך הצליחו ישראל מפני שהוא ברך אותם, ויהיה לו זה
לשם ולכבוד ולתפארת כי ברכתו עשתה רושם. ('כתב סופר' עה"ת)
ל. לבן הארמי התגלגל בבלעם הרשע (ע"פ כתבי האריז"ל). בלעם נחשב גם ל'איש מרמה' לאור הנסיון שצבר בגלגולו הקודם כשהחליף את משכורתו של
יעקב עשרת מונים, וגם נקרא 'איש דמים' בגלגולו העכשווי, שהרי בעצתו נהרגו עשרים וארבעה אלף איש מישראל, ובנוסף גם לבן היה 'איש דמים'
כמו שאנו אומרים בהגדה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל. בבלעם היו מורכבים שני אנשים שונים וביחד ניתן לקרוא להם
'אנשי דמים ומרמה'. (ברכת אבות פרק ה) אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי (כב טז) בגימטריא לבן , מלמד שבלעם היה לבן. (עטרת זקנים)
ל. לָ קָחְתִּי וּ בֵרֵךְ וְ לֹא אֲ שִׁיבֶנָּה (כ כא) ר"ת למפרע אלול וסמיך ליה וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ רמז שמתחילין לתקוע בר"ח אלול. (רבינו אפרים)
מ. מדה במדה – הם שכחו אילופה של תורה שהיא כ"ד ספרים ועבדו ע"ז שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, לכך נפלו מהם כ"ד אלף, אמנם פנחס
שקינא קנאתו של מקום זכה לכ"ד מתנות כהונה. (רבינו אפרים) *
נ. נ' – נפש, ע' – עין, ר' – רוח, ר"ת ' נער '. נאמר במשנה (אבות פ"ה יט) עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח
גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ כל אחד לקח עמו לכל מקום את שלוש המידות הטבועות בו. (חידושי הרי"ם)
ס. סרכות לא שכיח בעגלים בני שנה (כמבואר בש"ך יו"ד סימן ל"ט סק"ט) ואם כן המה יותר בחזקת כשרות. ועוד ע"פ המבואר (זבחים קטז:) מָה מִזְבֵּחַ – שֶׁלֹּא
יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. משמע שאם נשתמש בו הדיוט אסור לגבוה, ואע"ג שגבי בע"ח לקרבן כשר גם זו שהשתמשו בה להדיוט, מ"מ מה שלא נשתמש בו
להדיוט חשוב יותר. וזהו חשיבותן של עגלים בני שנה דאינה עושה מלאכה שנה ראשונה. (טעמא דקרא)
ס. סומא וחיגר היה בלעם, שאל הקב"ה לבלעם, אם תעקור ישראל מי יקיים התורה, הלא חזרתי על כל אומה ולשון ולא קיבלוה. אמר בלעם, אני אקיים.
בלעם לא יכל לעלות לרגל, כי היה חיגר והיה גם סומא באחת מעיניו שפטור מראיה, וא"כ מובן מה שרמזה לו האתון אתה רוצה לעקור אומה שעולה
לרגל ואתה לא יכול לקיים את זה. (פנינים יקרים, ילקוט שמועות)
ע. עלי תחול הקללה – שהרי הבטיחם אביהם שבשמים (בראשית כז כט) אֹרְרֶיךָ אָרוּר , ואעפ"כ (שופטים טז ל) תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים , תאור את העם ואני
עמהם. כל כך היו כקוצים בעיניו לכך אמר לִּי בכל פעם. (הרא"ש) *
ע. עֵצָה טובה קמ"ל – לפי שעשה עצמו כנמלך בשכינה. שאם הזהירו לֹא תֵלֵךְ לא היה רשאי לעבור על הציווי. והיינו אִם לִקְרֹא לְךָ להזמינך לסעודה
וליתן לך שררה וליעץ בך בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם . (הרוקח) *
פ. פחדו הגדול גילה הכתוב ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי לא היה
מחשיב עצמו למלך, לפיכך הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך. (רבינו בחיי)
צ. צער בעלי חיים יש בשחיטה, אלא שהתורה התירה זאת לצורך בני האדם, ובשני ימים אלו שבהם אנו מבקשים רחמים במשך כל היום, וְרַחֲמָיו עַל כָּל
מַעֲשָׂיו . ראוי שלא לעשות בפועל מעשה המנוגד לרחמים. (שו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סימן קסד) ולכבוד שבת אין לחוש. (שו"ת שערי צדק או"ח סימן קכא)
ק. קללתו היתה מועלת ולכך כתיב לשון יוּאָר עתיד, ואולם לא היה בכוחו לברך ורק היה מברך מי שכבר מבורך כדי שיחשבו שגם ברכתו הועילה לפיכך
כתיב מְבֹרָךְ שכבר היה מבורך בלשון עבר. (טעמא דקרא) *
ר. רשעים בלבד ראה כי הענן היה פולטן, ואותם היה רואה. והיינו וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם המוקצים שבעם. (מושב זקנים) תרגום יונתן - וַחֲמָא מִתַּמָן
מַשִׁירְיַית דָן דִמְהַלְכִין בִּקְצַת עַמָא דְאִתְפָּרְסִימוּ מִתְּחוֹת עֲנָנֵי יְקָרָא. כתיב (דברים כה יח) וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ - ר' נחמיה אומר: כל מי שהענן
פולטו היה נישול. ורבנין אמרין: זה שבטו של דן שפולטו הענן, שהיו כולן עובדין עבודה זרה. (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג זכור)
ש. שלום ואחדות יש ביניהם שהרי כׇּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה (שבועות לט:), לכך נאמר כִּי רַב הוּא בלשון יחיד ר"ל שיש ביניהם שלום ואחדות, והם גם
רבים אם כן נפיש זכותייהו, לכן וַיָּגָר מוֹאָב , ואמר אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ לְחַסֵּר מֵהֶם מְעַט ואם כן ינוכה גם זכות ישראל ואז אוכל לגרשו מן הארץ.
(רבנו יוסף נחמיה עה"ת, ישמח משה)
ת. תורה שלא לשמה – לקפח אחרים, נוח לו שלא נברא, הכא כשעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם, מתוך שלא לשמה בא לשמה. (תוס' שם)*
ת. תק"ב עולים מנין שנות האבות – אברהם חי קע"ה שנים, יצחק חי ק"פ, יעקב קמ"ז. וזהו כמנין מֵ' רֹאשׁ ' (502 עם הכולל) (שיח יצחק – פרשת שקלים)
מקורות / חידודון *
ג. ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל, הפכן כדרכן בראש הברזל, נתן כח בזרועו לסבלן, וכח במקל לעמוד בהם, ושלא נשמטו מן המקל, ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל. והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הנוגעת, במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין, כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי . ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא , והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. (רבינו בחיי)
ה. יש שכתב שנכתב אֹתְכָה בה"א ולא 'אותך' להודיע שרק על בלעם כעס ולא על נעריו שלא פשעו כלום. (העמק דבר)
אֹתְכָה - בה״א כתיב, אמר לו אין אתה חשוב לפני אלא כמו הנקבה הזאת. הָרַגְתִּי . מלמד שנצטוה המלאך על כך שאם לא תטה האתון שיהרוג את בלעם. (לקח טוב) א"נ תשש כחך כנקבה. (ילקוט האזובי)
ו. וכן בפסוק : (כב מ) וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ . פרש"י - דָּבָר מֻעָט, בָּקָר אֶחָד וְצֹאן אֶחָד בִּלְבַד. כתב האוה"ח - וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפירוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים, ואמר אשר אתו אפשר
שעשה לפי חשבון השרים שעמו פרט למזדמן שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם, ולזה תמצא שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהקפיד בלעם על מיעוט הבשר ואמר למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה וכו'.
לשליחים הראשונים אמר - לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר (כב ח), כל מקום שכתוב לינה אכילה עימה, כי היה מחשב בלבו כל מה שאוציא עליהם ברק יפרע הכל. אבל אצל השליחים האחרונים אמר (כב יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה . כלומר תתעכבו כאן בעיר ובבוקר תבואו אלי ונראה מהיהיה, ידע שלא היה עתיד לקלל את ישראל וחשב בלבו כל מה שאציא עליהם הכל מופסד. (רבנו אפרים)
מ. אמרו בזהר הקדוש פרשת פנחס דף רצ״ז ע״א דלא מית חד מישראל אלא כד אתו ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו מיתו ומנהון מיתו בעגל ומנהון במותא ואחרנין מיתו הכא אינון דאשתארו. (חומת אנך)
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף – לא כתוב וימותו במגפה, היה זה מרחמי שמים שאלה שהם צריכים למות במיתה טבעית נחשבו בין מתי המגיפה והשלימו את המספר, וזהו וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים – בַּמַּגֵּפָה . (מדשן ביתך בשם רבי ישראל סלנטר)
ע. ודקדק לומר תיבת לי - שתהיה הארירה בהם לי - לצורכי. והכוונה בזה, שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם, ומה שהיה כבר היה, אלא שתעשה הפעולה תכף ומיד, שבזה תהיה הצלת מואב מהם. ורמז עוד במאמר לי, לפי שקדם בלעם וברך את בלק, כאומרם ז"ל (שם), לזה אמר: ארה לי - פירוש: אפילו לי - שכבר אני מבורך - לא יועיל זה, וצריך לארר אותם. ואם תאמר: אינו צריך, שכבר אתה מבורך - לזה אמר: כי עצום הוא ממני, כאן כלל ב' דברים: אחד, ענין החוזק הטבעי, ואחד, ענין הברכה, כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי, ואומרו אולי נכה בו - פירוש: ואחר כל זה עודני בגדר הספק ״אולי״, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו, לגרשו מעלי. ובדרך רמז, פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו; גם היה סבה שישוב בלק למִדְין, ושם נפל בחרב, דכתיב (לא ח): ״ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור״ וגו', וזולת הליכת בלעם - שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים - היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין, ולא היה נהרג, הרי נתקיים שהלך לארוֹתוֹ לבלק - לקיים מה שנאמר (תהלים, לז): חרבם תבא בלבם . (אוה"ח)
פיו הכשילו שבלק יהיה מקולל ומאורר. (הרוקח, לקח טוב)
ע. לא תלך עמהם – דוקא עמהם אבל עם אחרים אתה יכול ללכת. (אוה"ח) א"נ לא תהיה לך הנאה בהליכתך עמהם שהרי לא תאור את העם והוא שלח לך כדי לארר את העם. (דרשות רבינו יונה) א"נ אע"פ שלא תקללם לא תלך כדי שלא תיתן עינך בהם לרעה. (ספורנו) ויש שפירש – שלא אסר עליו ה' אלא הליכה בשביל לארר, אבל הליכה סתם לא אסר עליו. (שפתי כהן)
ואע"פ שנתן לו רשות מ"מ מחשבת בלעם הרשע נכרת מתוך מעשיו שאם לא היה דעתו לקלל לא היה לו לילך אלא ודאי כך היתה סברא שלו מאחר שאמר לו הקב"ה מתחלה לא תלך ואח"כ אמר לו לך א"כ חזר בו ובדעתו לקללם לפיכך חרה אפו של הקב"ה שהרי היה לו לעלות בדעתו שאין הקב"ה חוזר מדבריו וכשאמר לו קום לך אתם לא התירו לקללם אלא לפי שראה שהוא חומד ממון אמר לו לך אתם והוא הלך על דעת לקלל לכך שלח לו מלאך לשטן לו להודיע שהוא יודע מחשבותיו. (דעת זקנים)
ק. אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ - הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד. (ספורנו)
כי ידעתי את וגו'. יתבאר על פי דבריהם (מ"ר כאן), שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך - לזה אמר: כי ידעתי את אשר תברך, מבורך, שהרי נתקיימה בו ברכתו; ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד, לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יאור זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון. ויש להעיר בענין זה: בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם - יש ב' טעמים בדבר: א', להיותו רע עין, וה-ב', שהיה יודע 'רגע באפו', כמאמרם ז"ל (ברכות דף ז.), והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו.
ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור , אלא שהרשע היה מערים - כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה, ולא כן הוא, אלא מזלו גרם; וכמו כן עשה לבלק, שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, וברכו בדבר עצמו - לרמותו - כי הוא הסובב. (אוה"ח)
איתא בחז"ל 'מידה טובה מרובה ממידת פורענות', וכשיש מידה טובה הקב"ה ממהר להביאה ולכן אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ באותו רגע זה כבר מְבֹרָךְ , אבל מידת פורענות זה לא כך אלא וַאֲשֶׁר תָּאֹר הוא יוּאָר רק אח"כ לפי שהקב"ה לא ממהר לעשותה. (זרע שמשון)
ת. כוונת בלק היתה שבזכות הקרבנות יזכה לשכר ותתקבל בקשתו, ואף שהיתה זו בקשה פסולה מכל מקום כל כוונתו בהקרבת הקרבנות היתה לקבל שכר, והרי זה כעין המבקש לזכות לעולם הבא, שבוודאי אינו נחשב כקינטור. (שנים מקרא בשם רבי יעקב קמינצקי)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הקשבה בזמן של פילוג
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
למה ללמוד גמרא?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך ללמוד אמונה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
