ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
והנה יש לעיין בשאלה יסודית ומקדימה, המשנה מדברת על השקיה שהיא בודאי מלאכה אסורה בשבת ויום טוב, ובעצם הצורך של המשנה להתיר אנו מבינים שיש איסור שעומד ביסוד הדברים. ועוד יש לעיין בעצם החילוק במשנה בין שלחין לבעל.
מכח החילוק בין השדות השונות מתעוררות שתי שאלות יסודיות:
א. האם הבסיס הוא אסור אלא שהתירו חכמים או שמא הבסיס הוא היתר ואסרו חכמים פעולות מסוימות?
ב. מהי הפעולה שנאסרה במועד? הרי מצד עצם המלאכה של השקיה יש פתח להבנה שלא מדובר באיסור הרגיל של שבת ויו"ט.
בסוגיא זו נעסוק בתוקף האיסור דאוריתא או דרבנן.
מקור הסוגיא
כל הראשונים מיד בתחילת דבריהם במסכת מפנים לגמרא בחגיגה.
הגמרא בחגיגה (יח, א) מניחה שיש איסור מלאכה בחוה"מ "מכלל דתרוויהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה". ומיד מבררת הגמ' שם מנה"מ ומביאה כמה מקורות בדין זה. נביא את האחרונה:
תניא אידך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
המשותף לכל הדרשות בגמ' הוא שיסודם בפסוקים. ועל פניו נראה שהוא מדאורייתא 1 . וראיה נוספת לכך דהוי דאו' הוא מה שכתבה הגמ' (יא,ב): "אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא - שרו רבנן".
וכך נראה שהכריעו חלק מהראשונים וכך משמע מדברי המיוחס לרש"י במו"ק (יא, ב ד"ה אלא אפילו), וכן משמע מסתימת הרי"ף בפתח מסכתנו (כך כתב הטור או"ח תקלו בשמו), וכן דעת רשב"ם הביאו תוס' בחגיגה (אולם יש לעיין בדברים דלכאורה לא מפורש כך ברשב"ם).
שיטת התוס'
אמנם, התוס' בחגיגה (יח, א ד"ה אלא אפ') מביא דעת ר"ת החולק על הסבר זה מכח כמה קושיות, ומכריע שאיסור מלאכה במועד הוי מדרבנן. עיי"ש.
תוס' בונה על ד' נקודות: א. היכן מצינו שהתרה מתירה חלק ואוסרת חלק מפעולה מסוימת? ב. בגמ' במגילה חוה"מ לא מוגדר יו"ט לענין איסורי מלאכה. ג. נכלל באותה קטגוריה כמו ר"ח. ד. מהירושלמי משמע שהוא מדרבנן.
וזו לשון הירושלמי (מו"ק ב, ג):
א"ר בא בר ממל אילו היה לי מי שיומנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין.
בתמצית, שיטתו מיוסדת על שתי יסודות: א. סברא. ב. קושי בדרשות הפסוקים.
הראשונה היא הוכחה מכח הסוגיא והסברא גופה. היינו, מצד הסברא קשה, כיצד יתכן שחכמים יתירו כל כך כנגד איסור תורה מפורש?!
וכלשון הגהות מיימוניות בדעת הרמב"ם (יו"ט ז, א) שפסק בפשטות דהוי דרבנן:
דאי מדאורייתא לאו היו מקילין ומחלקין החכמים בין דבר האבד לשאינו אבד ואף על גב דאמר תלמודא התם לא מסרן הכתוב אלא לחכמים אין לדקדק משם דמדאורייתא הוא דא"א שיהו חכמים מקילין כולי האי אם היה מדאורייתא.
וכך כותב תוס' עצמו:
וקשה לר"ת דא"כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר.
קושיות על שיטת התוס'
אלא שקשה על שיטתו כל המקורות המפורשים לכאורה דהוי איסור דאורייתא. ומתרץ שם התוס' דאינו דאורייתא ממש אלא כעין דאורייתא. עיי"ש. [אמנם יש להעיר על הלשון המיוחדת 'מ"מ משמע לפי האמת' דהיא לשון ייחודית בתוס', שאולי תוס' ר"ל דאע"פ שניתן לתרץ הקושיות אכתי האמת, הסברה, תורה דרכה דהוי דאורייתא].
והקשו אחרונים (טורי אבן, רש"ש) על דברי התוס' מהא דמלאכת יו"ט, דהתם מצינו ביו"ט גופיה מלאכת אוכל נפש שהותרה, ואילו מלאכת עבודה אסורה. ועוד יש להקשות דהרי סוגיין גופא מיירי במסרן לחכמים, ומשום כך מצינו חלק מותר וחלק אסור.
וביחס להשוואה לראש חודש, הרי זה רק לעניין רמת איסורי מלאכה לעניין מספר העליות לתורה, ולא כהגדרה של מהות היום. וכי נאמר בשל ההשוואה שחוה"מ הוא רק אסור מתוקף מנהג כמו ר"ח? (ריטב"א)
הסבר שיטת תוס'
הנחת יסוד בלימוד היא שרבותינו הראשונים למדו היטב ומצווה להבין דבריהם ככל הניתן, ולא לחשוב כאילו 'לא שמו לב לקושיה פשוטה כל כך'.
ביחס לשאלה על חילוק מצבים באיסורי תורה עיין הגהות 'מצפה איתן'.
ושמא עוד אפשר לומר בדעת תוס' שנראה שכל ההיתרים הכא אינם עוסקים בסוגי מלאכות אלא במצבי דחק, ובעיקר ממוניים, ובדין תורה לא מצינו היתרים מעין אלו. ואם בכל זאת אנו רואים שאלו ההיתרים – על כרחך הוא דרבנן.
ויתכן שבזה נחלקו מ"ד דאורייתא על תוס', בהגדרת המושג דבר האבד. האם דבר האבד הוא בגדר מלאכה עצמאית או מצב?
לדעת הסוברים דאורייתא מלאכה בדבר האבד הוא מלאכה של ממש, סוג מלאכה, ולא רק מצב, (וכמו שכתב הב"ח [סימן תקל] שמלאכת דבר האבד היא גופא כלולה במלאכת עבודה, ומצד הסברא הרי היא כאוכל נפש) ולכן, היתרים אלו מעוגנים בפסוקים. ובסברה להגדיר זאת כפעולה ולא כמצב, נראה שהעמל והיחס הנפשי אל המלאכה כאשר היא דבר האבד שונה מאשר איננה כך.
ואילו תוס' סובר שאינו אלא 'מצב' וממילא הוא היתר 'דרבנן'. ואע"פ שיש בה מאפיינים שונים, אינם אלא בהתייחסות האדם ולא מצד עצם תכלית המלאכה. וכעין זה אנו רואים במלאכת אוכל נפש ביו"ט דאע"פ שיתכן והאדם יעשה את אותו המעשה, אכתי לא יעבור עליו, ולפי כוונתו. כלומר, דרצונו לאכול מתיר. וזאת אנו מייסדים על כך שמלאכת או"נ לא אסרה תורה כלל, דאסרה רק מלאכת עבודה, וזה לא נחשב למלאכת עבודה.
ואין לומר שהרי מצינו מצבים שונים ובהם דינים שונים כמו בקרבן עולה ויורד, דהתם גלי קרא במפורש, אבל הכא בחוה"מ התורה אוסרת מלאכה מסוימת ולא מצינו שמחלקת בין מצבים.
ונותר לברר כיצד יתרץ תוס' את דברי הגמרא דמועד הוי דאורייתא. ועוד קשה, תינח דרשות פסוקים הוי אסמכתא אך ק"ו כיצד הוא אסמכתא, הא הוי סברא?!
אלא תוס' מסבירים שהוא רק 'כעין דאורייתא' – אך לא ממש. והוא נקרא כן (דאורייתא) משום שהוא אסמכתא חזקה, והוא כמו שכתב ריטב"א בר"ה (טז, א):
שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום.
וזהו הביאור לשיטתם ב'נמסר הדבר לחכמים' שאומרת הגמרא בחגיגה. דהיינו הוא דרבנן, וכפשוטו של לשון – נמסר לחכמים. התורה אכן רוצה שיתקעו בשופר, ורוצה שתאסר מלאכה אלא שחכמים אלו הקובעים כיצד תראה המצווה.
ומכח היותו אסמכתא שמעוגנת בפשטי הפסוקים הוא גם חמור יותר מאבלות על אף ששניהם דרבנן.
בשיטה זו הולכים עוד ראשונים: רא"ש, מרדכי, מאירי ועוד. ואף בפשטות לשון הרמב"ם שהוא מדרבנן (אך עיין לקמן בביאור מחודש ברמב"ם).
שיטת רש"י
שיטת הסוברים שהוא דאורייתא על פניו פשוטה יותר. הרי הגמרא בחגיגה מביאה חמש(!) דרשות, ואף אם תרצה להסבירן כאסמכתא, לא פשוט לומר כן שהרי הגמרא במו"ק מגדירה את המועד כדאורייתא.
וא"כ כיצד יכולים חכמים לשנות דברי תורה. ונראה שדעתם שעל אף שהדין הוא מדאורייתא אלא חכמים קובעים בו רק פרטים. וכך משמע מלשון רש"י בחגיגה:
דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים, היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה - דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת - דבר האבד.
עוד ניתן להסביר שיטתם על יסוד לשון הגמרא האומרת שנמסר לחכמים להחליט איזה יום מותר ואסור ואח"כ אומרת איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת. ומבאר רש"י שכוונתם לקידוש החודש שהוא נקבע רק לפי חכמים. והנה ודאי שקביעות עצם היום ליום טוב הוא מדאורייתא, ומכאן שגם איזו מלאכה נאסרה במועד הוי דאורייתא 2 .
ונותר לברר את שיטת רש"י כיצד יסביר דברי הירושלמי, והיכן מצינו חילוק בין מלאכות. ושמא אפשר לומר שלא סובר להלכה את הירושלמי (כך בריטב"א). ועוד, שרואים ממלאכת יו"ט שהתירו אוכל נפש ומתוך כך גם שלא לצורך. אך שלא לצורך כלל אסרו.
בשיטה זו הולכים עוד ראשונים: החינוך (שכג), יראים (קיד), רשב"ם, ויתכן שאף הרי"ף סובר כן מדהביא את הברייתות וסתם ולא פירש מידי (וע"ע ביאור הלכה תקל).
שיטת רמב"ן
שיטה שלישית היא דעת הרמב"ן ש'הטיל פשרה' ביניהם (לשון הנימוקי יוסף):
מדין תורה כל צורך המועד מותר – מדין חכמים מלאכת אומן אסורה.
מדין תורה כל דבר האבד מותר – מדין חכמים אסור במקום שיש טורח.
ולכאורה מבסס את שיטתו על שילוב של הגמרות האומרות דאורייתא (חגיגה וכן ע"ז כב. האומרת שלהשכיר לכותי שדה שיחרוש במועד עובר על לפני עיור, משמע שהוא דאורייתא) לבין ההיתרים הרבים המצויים במועד. ומסביר לשיטתו את דברי הירושלמי, שרצו להתיר את אותן המלאכות שאסרו משום טורח אך לא את כל המלאכות. הקושי על הרמב"ן שהגמרא לא מחלקת בין סוגי המלאכות אלא תמיד הכל נזכר תחת כותרת אחת שלא מלאכת המועד.
שיטת הרמב"ם
לשון הרמב"ם בנוגע למלאכת המועד (יו"ט ז, א):
חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
מפשטות לשון הרמב"ם משמע שהוא סובר שמלאכת המועד היא מדרבנן, וכן הבינו אחרונים רבים ממנו. אמנם כתב המגיד משנה שיתכן ולרמב"ם יש עיקר מן התורה מקרבן מוסף ומצוות שמחה. מה הביאור בדבריו?
מסביר ה'משנת יעבץ' (הרב זצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים) שמהות איסורי המלאכה במועד אינם מצד עצם המלאכה אלא מצד החיוב להבדיל את ימי המועד משאר ימי החול ולהיות מרוכזים בשמחת המועד. (וכן כ' בריטב"א מו"ק יג, א ביחס להיתר דבר האבד. ראה לקמן בסוגיא של היתר מלאכה בדבר האבד).
וכך כתב גם הקרן אורה (ריש מסכת מו"ק):
ונראין הדברים כי עיקר טעם איסור מלאכה מן התורה הוא כדי שיהיו מזומנים וקרואים לקדש לחג ולשמוח במקדש ה', על כן לא נפרט בתוכה איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, ונמסר הדבר לחכמים יודעי רמיזת התורה וכוונתה, והם יורו איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, ועל הנקודה הזאת תסוב כל איסורי מלאכת חול המועד, שאין בהם איסור מצד עצמן של ימים, כי אינן קרואים י"ט, ועיקר האיסור הוא כדי להפנות לקדושה לקיים מצות החגיגה והשמחה.
והאיסור מלאכה יסודו מדאורייתא אך בפרטיו הוא מדרבנן. שכן אם עושה רק מלאכה אחת במועד, לא עבר על איסור תורה כיון שהיום עדיין נבדל ימות החול, אך חכמים כן אסרו עשייה גם של מלאכה אחת מסוימת ולכן כותב הרמב"ם שמקבל מכת מרדות.
וזה כעין מה שכתב הרמב"ן על איסורי שבת. וכך כותב הריטב"א (ר"ה לב, ב):
וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין, ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה, אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מצות עשה שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה, וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.
ביסוד של הדין של איסור מלאכה כמפנה זמן לשמחת המועד נראה להסביר שאלה נוספת.
מסכת מו"ק עוסקת כמעט בחציה בהלכות אבלות, ולכאורה הדבר מתמיה, שכן לא מצא רבינו הקדוש מסכת אחרת להכנחס בה עניין שכזה, הרי זה היפך ממש?! זו שמחה וזו אבלות?! ואף בגמרא רבותינו משווים ביניהם ולומדים מזה על זה. ומה טעם יש בזה?
אלא שלפי ההסבר הנ"ל ברמב"ם ניתן להבין שיש קשר בין מועד ואבלות ונ"ל שהוא על יסוד מה שביארנו עפ"י דברי הקרן אורה וביתר ביאור במשנת יעב"ץ שמהות מלאכת חוה"מ היא לא מצד עצם המלאכה אלא מצד החיוב שלעשות את יום המועד לקדוש. וזה גם מהות האיסורים באבל שעניינם הוא שלא להסיח את הדעת מהאבלותה(כ"כ רמב"ן בפסקי חוה"מ). ולכן, גם כאן מצינו היתרים דומים אך קצת מחמירים יותר. ואולי ניתן לומר שטעם החומרא היתירה באבל, על אף שהוא ודאי דרבנן, הוא משום שראו חז"ל בחכמתם שמחמת הקושי בלהיות באבל, האדם מחפש היתרים לברוח מהם, אך במועד, שהמצב הרצוי הוא השמחה והתרוממות קל יותר להיות עסוק בזה ולכן גם ההיתרים רחבים מעט יותר.
הלכה
עיקר הנפק"מ למעשה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן הוא בספקות. וכן אם עבר ועשה מלאכה האסורה במועד האם נאסרה בהנאה כדין מלאכת שבת (עיין פסקי תשובות תקל, ד).
ב"י (תקל) כתב שנראה לו שהוא מדאורייתא אך למעשה בשו"ע בכמה מקומות נראה שפשט ספקות לקולא ומזה משמע שהוא מדרבנן. וכן כתב בחזון עובדיה ובעקבותיו בילקוט יוסף שדעת שו"ע למעשה שהוא מדרבנן ולכן בספקות יש לומר ספק דרבנן לקולא.
לעומת זאת, הביאור הלכה (תקל) כתב שאמנם אכן משמע מדברי שו"ע שהוא מדרבנן אך כיון שיש ראשונים רבים הסוברים שהוא מדאורייתא, כתב: "ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול". ע"כ.
להערות [email protected]
^ 1.
ויש לעיין בסוגיא זו טובא, האם התנאים חולקים או לאו, האם מסכימים לחלוקה האחרונה בין חוה"מ ליו"ט או דילמא סברי שכולהו אסור לגמרי כיו"ט. וכן האם הוא לאו או עשה. ראה בנידון מנ"ח שכג, ב.^ 2.
להרחבה בסוגיא זו ראה מנחת אשר דברים פרשת שופטים 'נמסר הדבר לחכמים'.
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
חידוש כוחות העולם
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
