ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
במשנה (יא, א) מוזכרת רשימה של דברים שא"א לחלקם, והאופן בו נוהגים השותפים:
אין חולקין את החצר .. ולא את השדה... ולא את הגינה... ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את בית השלחין - עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים - אפי' פחות מכאן יחלוקו. וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו.
ובגמ' מובאת מח':
אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מהו? רב יהודה אמר: אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר: לית דינא דגוד או אגוד.
שאלות רבות יש על עצם הביטוי 'גוד או אגוד', נסווגם לפי סדר התבנית מקרה-דין-טעם-מקור:
א. מהו בכלל מילולית גוד או אגוד? ב. באלו מצבים ניתן לכוף? ג. מהו אופן הכפייה? ד. מהו טעם הדין? ה. מה מקורו? בדברינו הבאים ננסה לתת פתח לשאלות אלו.
תוקף הדין
פשטות הדיון היא שכאשר ישנו צד שכבר אינו חפץ בשותפות לא ניתן לכפות אותו להתמיד בה. ולכאורה אין בדבר זה חידוש, דמהיכי תיתי נאמר לאדם הינך חייב להשאר שותף?! אך לכשנעיין נראה שהדבר איננו פשוט.
כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל צח, ז):
כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות אם יש בו שיעור חולקין בגורל ואם לאו בגוד או איגוד משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא.
מדבריו עולה שמעיקר הדין אין האדם יכול להפרד משותפות כלל ועיקר, אפילו יש בו דין חלוקה (נק' זו צ"ע גדול אך לא נתעכב עליה כאן). אלא שחז"ל תיקנו חיוב חלוקה במקומות בהם רוצה האחד להפרד משותפו, וזאת משום שמקום זה אינו מנוצל כראוי, ונ"ל שאפשר להגדיר זאת כמקום מופסד במידה מסוימת. ועוד כותב הרא"ש בתשובה אחרת (שם, ג) ביחס לחלוקת מקום שאין בו ד"ח שהימנעות מיישום גאא"ג אינו אלא מידת סדום, וכופין במקום שזה נהנה וזה אינו חסר.
וכן כותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן תתקנו):
ונראה לי טעמא דמילתא משום דדינא דגוד או אגוד ודינא דחלוקה לזמנים ידועים תקנתא היא, דאלו מדינא הוה לן למימר דאפילו חצר דלית בה שיעור חלוקה אלו רצה זה ליטול חלקו [יטול] אלא משום עשיית הטוב והישר אי אפשר, ולפי' תקנו להם או דינא דגוד או אגוד או דינא דחלוקת זמנים ידועים כדי שלא יפסידו זה על זה חלקם.
אף הוא מסכים שמקור הדין של גאא"ג הוא תקנת חכמים. אלא חולק על הרא"ש באפשרות הבסיסית לחלוקה. הרשב"א סובר שמעיקר הדין ניתן לחלוק כל מה שרוצה אלא שחז"ל אסרו על חלוקה במקום בו היא תפסיד את השותפים.
לעומת דעת שני הראשונים הסוברים שגאא"ג הוא דרבנן, סובר הקרית ספר שהוא מדאורייתא (שכנים פרק א):
מה שיש בו דין חלוקה כופין השותפין זה את זה לחלוק ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד או דירה לזמנים או שכירות לאחרים ונראה דכל זה הוא מן התורה:
ויש מקום להתבונן בשורש המחלוקת בדבר מקורו ותוקפו של דינא דגאא"ג.
ביאור המושג
נחלקו רבותינו הראשונים בהבנת המושג גאא"ג ברובד המילולי, ונפק"מ למעשה יש למח' זו. כתב הריטב"א (יג, א ד"ה אית):
יש מפרשים משוך או אמשוך כתרגומו של משיכא, ולפי הפירוש הזה אפשר כי אין דין דגוד או איגוד אלא על פי שומת ב"ד שיטול אותו בשויו, ור"י ז"ל וכמה גאונים ז"ל פירשו דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, ורש"י ז"ל פירש גם כן קוץ או אקוץ דמים, מכלל דבקציצתן תלוי כמו שירצו, והכי אמרינן לקמן במתניתא ואם לאו מעלין אותו בדמים שעושין בו עילוי דמים כנכסי דבר מריון, ומיהו ההוא לאו ראיה הוא דהא תנן (ערכין כ"ג ב') המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ורוצה לומר בשויו, אעפ"כ נראין דברי ר"י ז"ל וכן הסכימו רבותי שיחיו.
למילה גוד שתי משמעויות בארמית: א. משיכה. ב. קציצה. ונחלקו הראשונים איזו מהם שייכת לסוגייתנו. י"א לשון משיכה, והנפק"מ היא שאין כאן אלא הוראה לצד אחד למשוך אליו את הדבר הנקנה תמורת תשלום. ויוצא אם כן שהתובע ונתבע רק משלמים אך לא קובעים מחיר, זוהי ההוראה. וממילא שקביעת המחיר אינה תלויה בהם, הרי היא תלויה בגורם חיצוני והוא בית הדין.
אך לי"א שהוא לשון קציצה, הרי ההוראה כאן היא לקצוב גובה תשלום עבור אותו עניין שבחלוקה, וא"כ התובע ונתבע הם הקובעים מחיר.
וגם כאן יש להתבונן בשורש מחלוקתם זו.
גבולות הדין
באלו דברים ניתן לומר גאא"ג? מהם התנאים לכך? בדברי הראשונים ישנן כמה הגבלות לדין גאא"ג.
הראשון נמצא בדברי הרא"ש (סימן נ) הכותב שדין גאא"ג אינו חל על חצר הסמוכה לבית, משום שהיא אינה אלא נספחת אל הבית עצמו. ומכאן נוכל להגדיר שדין גאא"ג חל דווקא על חפצים או דברים שיש להם מעמד עצמאי.
עניין נוסף שנמצא גם הוא בדברי הרא"ש (סימן נא):
כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה. אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר. אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהן או הוצרך למכור מחמת דוחקו יכול לומר לחבירו גוד או איגוד כיון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו.
כלומר, ר"י מגאש לומד שגאא"ג אינו שייך בדבר בו השתתפו מלכת'. ודבריו צריכים ביאור ומקור. סברתו מבוארת שהרי ידעו למה נכנסים בשותפות ועל דעת כן עשו, ואינו רשאי האחד להפסיד את השני בחלוקתו, ואין בדבר זה ביטול ל'ועשית הישר והטוב'. ונ"ל שמקור לדבריו ניתן ללמוד מכך שכל המקרים בהם הגמרא דנה ביחס לבירור דין גאא"ג אינם אלא ירושה או מתנה, אך לא שותפות שמלכתחילה.
הרא"ש מסייג מסברא את דינו של ר"י מגאש דוקא למקום בו המצב לא השתנה מאז תחילת השותפות, שכך באמת נראה לא הגון לפרק שותפות ולהפסיד את השני. אך במקום בו השתנה המצב, ויש סיבה אמיתית לגאא"ג אזי כופין.
עוד כתב הרא"ש:
וכן כתב דדינא דגוד או איגוד אין בשדה. וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו בשותפות כגון בית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך ואין נוח לאדם להשתמש בשותפות עם חבירו יכול לומר גוד או איגוד אבל בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס. ואין דבריו נראין לי בזה:
נראה שחולקים על גבולות הסבירות של דרישה לפירוק שותפות. בכל פירוק שותפות יש גם נזק למי שאינו רוצה בכך, ולכן לכו"ע א"א לחלוק במקום בו אין ד"ח. וגם במקום בו יש תקנת גאא"ג צריך להמשיך באותו יסוד של האיזון בין הצדדים. לדעת ר"י מגאש אין זה הגון לפרק במקום בו ניתן למצוא פתרון סביר. ואילו לרא"ש עצם השותפות אינה דבר שניתן לכפות.
צד אחד עני
מדברי הגמ' נראה שאם יש רק צד אחד שיכול להציע באמת גאא"ג – אין אומרים כן אלא משאירים את המצב כפי שהוא, וחולקים בזמנים כדעת רב נחמן, ובמצב כזה מסכים אף רב יהודה לחלוקת זמנים.
הרי"ף מביא שיש אומרים כן, והוא דעת ר"ח, אך הוא עצמו חולק וסובר שהכל תלוי בתובע. אם התובע את החלוקה יכול לומר גאא"ג, אזי מקשיבים לו אף אם הצד השני לא מסוגל לעשות כן.
כנראה שר"ח ס"ל שכיון שמטרת גאא"ג היא לפתור את הבעיה במיעוט כפיה ככל הניתן וללא הפסד, אזי רק אם באמת כל צד יכול לממש את זכות הקניה אפשר לומר שכפיה מלאה אין כאן. אך אם אין הצד השני יכול לקנות, לא באמת יש לו ברירה, ושוב יש מצב של כפיה מלאה כנגד רצונו וסילוקו משטחו.
אך דעת הרי"ף שיש להסתכל על המציאות באופן אחר. אם התובע מציע גאא"ג אזי אכן יש בחירה לצד השני, אך אם אינו יכול להציע גאא"ג אזי הוא כופה את הקנייה על שותפו.
שורש הדיון
חקר גר"ש רוזובסקי בשורש הדברים האם דין גאא"ג הוא חלוקה מחודשת של הדבר, אלא שבמקום לחלוק ב'חומר' חולקים את גוף הדבר ושוויו. או שמא גאא"ג הוא מכירה מחודשת שצד אחד מוכר לשני את חלקו. וביתר ביאור, נחלקו רב יהודה ורב נחמן האם חז"ל תקנו אופן חלוקה מחודש של גוף ושוויות וכדעת רב יהודה או שחלוקה היא רק באופן הרגיל של גוף הכולל שוויות וכדעת רב נחמן. על יסוד חקירה זו ניתן להבין כמה צדדים ומחלוקות.
ביאור המח' לפי החקירה
א. כיצד חולקים?
הבאנו לעיל מח' האם אפשר להעלות במחיר או לא. וכך כתבו התוס' (ד"ה אית):
נראה לר"י דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד ואין נראה לריצב"א דא"כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע"י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה.
מה יענה ר"י על שאלת ריצב"א? ונראה שאפשר לתלות מח' בחקירה הנ"ל. לפי ר"י התקנה היתה למכור באופן בו אין הפסד לשני הצדדים, ומכיון שמדובר במכירה, אזי יכול כל אחד לקוץ לפי רצונו, ולהעלות כמה שרוצה. שהרי בשביל למכור צריך את רצוני ורק כך אני מתרצה. וממילא לא מתחשבים בטענת העני, משום שזה מה ששווה לי.
אך ריצב"א סובר שחז"ל תקנו וחייבו חלוקה מחודשת, וחלוקה היא ביחס למציאות הנתונה של החצר או החפץ, ולכן א"א שכל אחד יקבע מחיר, משום שזו כבר לא שוויות אמיתית ובמקום חלוקה תהיה מכירה, וזו לא התקנה. וממילא יש לומר שבי"ד הם הקובעים את המחיר.
כאן יש להזכיר מח' נוספת בביאור דעת רש"י, האם יש קציצה כפולה, כך מבין הדרישה בדברי הבית יוסף (חו"מ קעא, ה) על רש"י. או שיש רק קציצה מצד התובע, כדעת הרמב"ם. הדרישה עצמו סובר שאין בדבר מח', וגם רש"י מסכים לרמב"ם. עיי"ש.
ב. דאורייתא או דרבנן
ראינו לעיל מח' האם גאא"ג הוא תקנת חכמים או שמא הוא מעיקר דין תורה. ומבאר רש"ר את המח' בחקירתו. מ"ד דאורייתא ס"ל שהוא ודאי חלוקה, שהרי א"א לכפות על פלוני למכור את חלקו. וכך ביאר:
אמנם לפי מש"כ הקרית ספר דהוא מן התורה וכמו שהובא לעיל, ודאי ל"ש לומר דזה דין הקנאה מחודשת, דמדאורייתא ל"ש כלל זכות על השני שיקנה לו, וע"כ צ"ל לפי"ז דדינא דגא"ג הוא ממש דין חלוקה, ורק דכך הוא מדיני השותפין דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין בעצם החצר, והיכא דלית בה דין חלוקה חולקין את דמי', וכל כה"ג הדר דינה שחלק אחד הוא החצר וחלק שני הוא דמי החצר ובזה חולקין.
אך למ"ד גאא"ג הוא תקנתא דרבנן, הלא הם הרשב"א והרא"ש, יש מקום להתלבט מה תקנו, האם חלוקה מחדש או זכות האחד לתבוע מהשני שימכור לו את חלקו.
ג. הצורך בדעת הצד שאינו רוצה בחלוקה
היד רמה (פרק שלישי אות קפה ד"ה והשתא) כותב:
דכל היכא דאנסוה כדין בין בגיטי בין בזביני, כגון היכא דקיימא לן דכופין אותו למכור, והוא הדין בדינא דגוד או אגוד ומאי דדמי ליה, אף על גב דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול, והוא דאמר רוצה אני.
וכן הרמב"ם כתב (שכנים א, ב; שו"ע קעא, ו):
אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור.
משמע שהתקנה היתה למכור מחדש, וללא רצון המוכר, א"א לחלוק. אך אם נסביר שגאא"ג הוא רק חלוקה מחודשת ולא מכירה, אזי אין צורך ברצונו להקנות אלא בבחירתו באיזה חלק מעוניין.
ד. צד אחד עני
ואולי אפשר לבאר לפי חקירה זו גם את מח' ר"ח ורי"ף. ר"ח סובר שגאא"ג הוא מכירה, וא"א לכפות מכירה אלא להציע ולכן אם לנתבע אין אפשרות לקנות והתובע קונה בע"כ של הנתבע, זו כפיה על מכירה. אך הרי"ף סובר שהוא חלוקה, ולכן כיון שהתובע אומר גאא"ג, יוצא שישנה אפשרות לחלוקה (שוויות וגוף) אזי אפשר לכפות על זה ולא צריך את רצונו. אך אם התובע אינו יכול לקנות (במקרה של הגמ' מדובר באח העני) ואומר לנתבע קנה אתה, אזי הוא מחייב את הנתבע לחלוק דווקא באופן מסוים ולקבל את החלק שאינו רוצה. ודבר ברור הוא שא"א לכפות בחלוקה דווקא על חלק מסוים, לכך צריך הסכמה, ואם אין הסכמה עושים גורל.
להערות - [email protected]
אנחנו קודש למענך
מי אתה עם ישראל?
מה מחבר שמיים וארץ?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
