ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחנך על פי דרכו ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ז

מחנך על פי דרכו


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

האם מידת הקפדנות פסולה?
שאלה:בעקבות הביקורת שכבוד הרב כתב על "קורסים בחינוך", אני רוצה לציין כי הקורס שבו השתתפתי עזר לי מאוד. בתחילה הייתי קפדנית מאוד והרביתי להעיר לילדים. ועתה בזכות הקורס נרגעתי, אני יודעת להכיל את המעשים השונים שלהם. גם כשהם מתפרעים אני מאמינה בהם. וכפי שנהג הלל הזקן שהיה סבלן וותרן. נדמה לי שהורים רבים נוטים לכעוס על ילדיהם ומדוע שלא ילמדו לחנך בדרכי נועם?

תשובה:אדם צריך לילך לפי אופיו. מי שנוטה לקפדנות, טוב שיקפיד יותר, כפי האופי שחננו ה'. אמנם גם הקפדנות צריכה ליטוש, שלא יקפיד יתר על המידה, ושלא יקפיד על פגיעה בכבודו אלא על מעשה שאינו מוסרי. גם מי שהוא ותרן צריך ללטש את אופיו, שלא יהיה אדיש לעוולות מוסריות, אלא יביע את מחאתו המוסרית אולם יעשה זאת בנחת כפי אופיו.

ומי שמטבעו רגיש לפרטים וקפדן, ויאמרו לו שעליו לנהוג תמיד בסבלנות ומתינות ולהפגין תמיד אהבה לילדים, גם כשהם מרגיזים, הוא אולי יצליח לדבר רוב הזמן עם ילדיו בשקט, להגיב באיטיות, לחייך חיוכים מלאכותיים וכשהילד שלו יכה את חבריו, יאמר לו: "צדיק שלי, לא ראוי ליהודי להכות את חבריו". אבל אי אפשר לשקר כל הזמן, מעת לעת הרגשות הטבעיים שלו יתפרצו, והילדים יבינו שכל מה שהיה קודם היה העמדת פנים, שקר, ויש סיכוי סביר שהוא ייכשל בחינוכם. לעומת זאת, אם יעניק להם חינוך קפדני ואחראי כפי שמתאים לו, ירווה מהם נחת. ותתפלאו, דווקא אז ילדיו יידעו שהוא אוהב אותם, כי זה שהוא מתרגז עליהם מוכיח כי אכפת לו מהם מאוד.

האם דרכו של שמאי פסולה?
ומה שאמרו חכמים (שבת ל', ב'): "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי", אין כוונתם לשלול את דרכו של שמאי הזקן. אלא כפי שהסביר הרצי"ה קוק זצ"ל, מי שאופיו כאופיו של שמאי, בוודאי נכון שיילך בדרכו של שמאי. אלא שחכמים התייחסו לאדם שאופיו ממוצע והוא יכול להיות כשמאי או כהלל, שאותו מדריכים חכמים להעדיף את דרכו של הלל. אבל גם אם ינהג כשמאי לא יהיה בידו עוון.

ופעמים שברוב המקרים אדם יכול לקבל את דרכו של הלל, אבל ישנם מקרים שבהם לא יוכל להזדהות עם דרכו של הלל, ואם ינסה, יעשה שקר בנפשו. ובאותם המקרים עליו ללכת לפי אופיו, לפי האמת שלו. ואם ישמע שהקפדנות פסולה, יסתבך עם עצמו בייסורי מצפון, מצד אחד יחוש שעליו להתרגז ולהקפיד על ילדיו, ומצד שני ירגיש אשם בכך. מצבים שכאלה גורמים להורים לאבד את סמכותם.

ואומנם מי שמטבעו הוא מתון, כהלל הזקן, גם כשילדיו מרגיזים הוא מוצא את הדרכים להשפיע לפי דרכו. אבל מי שבאופיו נוטה לעיתים לקפדנות, אם ניטול ממנו את כלי הביטוי הטבעיים שלו, יאבד את סמכותו.

לעיתים חסרה כנות בשיעורי חינוך

אינני שולל כל סוג של חוגים ושיעורים על חינוך ילדים, אלא הצבעתי על בעיות שקיימות בחוגים רבים, שמציבים שיטה שאמורה להתאים לכל ההורים ולכל הילדים. בנוסף לכך, לעיתים כשמדברים על בעיות חינוך ומשמעת, לא נעים לספר על הדרכים האמיתיות שעל ידן משיגים משמעת. יש שמשיגים משמעת על ידי הענקת מכות מעת לעת, ויש שמשיגים משמעת על ידי גערות חריפות או עונשים קשים. אולם כשמעבירים שיעור על חינוך רבים מעלימים זאת לגמרי. מוכנים להודות בכעס מסוים מעת לעת, אבל את המכות או הגערות החמורות מסתירים לגמרי. והשומע התמים מתפעל מהרב או המנחה, שמצליח כל כך, והכל כמעט בדרכי נועם. וכמה שהוא מתאמץ ללמוד את השיטה, הוא לא מבין מדוע הוא לא מצליח...

כללו של דבר, קורס שמתעלם מהצורך של רוב האנשים לשלב קפדנות בחינוך, ושולל ענישה גופנית מתונה וכיוצא בזה, עלול לפגוע ביכולתם של הורים רבים לחנך את ילדיהם.

גם הלל נזקק לשמאי
נחזור למעשה שהובא בתלמוד (שבת לא, א), שמתוכו עולה שבח לדרכו של הלל הזקן. בתחילה מסופר על אדם אחד שניסה לעצבן את הלל הזקן בשאלות מקניטות בשעה שעסק בהכנות לשבת. ולמרות השעה הקשה נהג הלל בחסידות יתירה ולא הקפיד.

אולם האם אפשר לומר שאין ערך למחאה כלפי אותו אדם? בוודאי שיש ערך, מצווה מפורשת היא "הוכח תוכיח את עמיתך". וכך מן הסתם היה נוהג שמאי, שאף כי אמר (אבות א, טו): "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אם התנהג שלא כשורה צריך להעיר לו ואם החציף צריך לגעור בו.

אלא שהלל הזקן מתוך סבלנותו היתירה העמיק בעניין, והבין שגערה לא תועיל כאן, ולהיפך, דווקא אם יתגבר על עצמו ויענה בסבלנות יגרום לאותו יהודי להרהר תשובה, כמאמר הפסוק (משלי כה, טו): "לשון רכה תשבר גרם". אולם אם לא היה בעולם שמאי, ולא היה ידוע שמעשה שכזה הוא מעשה רע, מן הסתם הלל הזקן היה צריך לנזוף בו. ורק מפני שהיה ידוע בעולם שזה מעשה פסול, יכול היה הלל למחול על כבודו ולהשפיע בדרכו המיוחדת על הבריות. (וכיוצא בזה לגבי שלושת המקרים עם הגרים ששמאי דחה והלל קיבל).

ההשלמה שבין שמאי להלל
ולכן ברא הקב"ה אישים שבאופיים הם נוטים לקפדנות ורדיפת אמת, ואישים שבאופיים הם נוטים לחסד ורחמים, וביחד נבנים החיים השלמים. ומדוע אמרו שלעולם יהיה ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי, מפני שמידת הקפדנות מסוכנת יותר. ובנוסף לכך, יש בעולם חולשות רבות, ואם התביעה לשלימות תהיה חריפה מדי, איש כמעט לא יצא זכאי. לכן צריכים להרבות בחסד ורחמים, ובמתינות ואמונה לחתור אל התיקון השלם. ולכן הלכה כבית הלל. אולם לעתיד לבוא, כשהעולם יהיה מתוקן יותר, ניתן יהיה להעמיד את האמת על תילה, ואז לפי המקובלים תהיה הלכה כבית שמאי.

ואם היינו מבטלים את דברי בית שמאי, היינו שוכחים את המטרה של העתיד לבוא. ואם היינו מבטלים את דברי בית הלל, לא היינו יכולים להתקדם בדרך אל העתיד לבוא.

דרכו של רשב"י
מבחינות מסוימות רבי שמעון בר יוחאי היה דומה לשמאי הזקן. וכן מסופר בתלמוד (נדרים סו, ב) על בעל אחד שכעס על אשתו ונדר נדר, שכל זמן שלא יאכלו מתבשילה של אשתו רבי יהודה ורבי שמעון, לא תיהנה ממנו אשתו יותר. כנראה שאשתו הקדיחה את תבשילה ורצה לבזותה בזה, וגם לטעון כנגדה שכמו שאין ראוי לתת אוכל כזה לגדולי ישראל כך עליה להשתדל להכין לו אוכל טעים.

מכל מקום היה בזה גם ביזיון לחכמים, שעליהם לעשות כפי שיגיונותיו של זה האיש.

באה אצל רבי יהודה. אמר רבי יהודה: אם אמרה התורה למחוק שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאני צריך להעביר על כבודי, וטעם מן התבשיל.

באה אצל רבי שמעון בר יוחאי. הקפיד רבי שמעון על הבעל הזה שרוצה להכתיב לו מה יטעם ומה יעשה, ופוגע בזה בכבודם של תלמידי חכמים, וקילל את הבעל ואמר: "ימותו בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו", ולא הסכים לאכול מן המאכל.

לא נאריך בדברים, אולם ברור הוא שרבי שמעון בר יוחאי, התנא האלוקי, התנהג בקפדנות יתירה, וממילא ברור שגם למידת הקפדנות יש מקום.

ואומנם למעשה, ברור שחז"ל העדיפו את דרכו של רבי יהודה. וכן מסופר על רבי מאיר שמחל מאוד על כבודו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (ויק"ר ט, ט). בנוסף לכך, במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב). אבל בגילוי האמת המוחלטת לדורות מעלתו של רשב"י יתירה. ולכן אין לשלול את מידת הקפדנות שהיא מעמידה את האמת.

מסירות נפשו של רשב"י על האמת
אכן, רשב"י לא יכל לסבול שקר וחנופה, וכן מסופר (שבת ל"ג, ב') על רבי יהודה חבירו ששיבח את הרומאים על השווקים, הגשרים והמרחצאות שבנו. ואף שידע רבי יהודה שהרומאים החריבו את בית המקדש והרגו מאות אלפי יהודים, לא רצה להחריף את המתח, והעדיף לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. אולם רשב"י לא יכל לסבול את דברי השבח הללו כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם את עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נשמעו הדברים למלכות וגזרו להרוג את רשב"י. ואז ברח למערה כידוע.

מידת טובו של רשב"י
אולם כשנהגו בתום, בלא רשע, היה רשב"י מתחסד. וכפי שמסופר במדרש (שיר השירים רבא א', ל"א, בתרגום המילים הארמיות לעברית): "מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו לפני רבי שמעון בן יוחאי ובקשו להתגרש זה מזה. אמר להם: בחייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה (בעת שנישאתם) כך אין אתם מתפרשים (מתגרשים) אלא מתוך מאכל ומשתה.

הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.

בחצי הלילה ננער משנתו, כיוון שהתפוגג יינו אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך. אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי (וסיפרו לו שקשה להם להתגרש) ועמד והתפלל עליהם ונפקדו".

כפי הנראה רק לאחר שהם עצמם התעוררו לשמוח יותר זה בזה, ולהרגיש יותר את צער הפרידה, יכל רשב"י להשפיע עליהם בתפילתו.

______________________
פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע"
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il