ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
בפעם הקודמת התחלנו ללמוד על המושגים של 'חתיכה עצמה נעשית נבלה' ו'אפשר לסחטו'.
באופן כללי השאלה הייתה כיצד להתייחס לחתיכה שנאסרה מכוח בליעה, ערבוב עם מאכל האוסר אותה.
לדוגמא: טיגנו חביתה במחבת (בת יומה), שהתברר שאיננה כשרה. אם החביתה נאסרה, היא נאסרה מכוח 'טעם כעיקר' – היא בלעה את הטעם האסור שבמחבת, ומעתה היא עצמה אסורה. כיצד אנו מתייחסים לחביתה הזאת? האם היא רק אסורה מחמת הטעם הבלוע בה, או שאנו מתייחסים אליה כביצים שאינן כשרות, בפני עצמן?
מבשלים בשר. בעודו חם, נופלת עליו חמאה ונבלעת בו. נניח שהבשר כולו נאסר. מהו המרכיב האסור? נניח שעכשיו חתיכה זו נכנסת לחמין. כפי שלמדנו, יש לשער את האיסור בששים ביחס לשאר התבשיל. את מה יש לשער – את הבשר? את החמאה? את שניהם?
חמדת השבת (101)
הרב בצלאל דניאל
103 - חמדת הכשרות: האם אפשר לסחוט את האיסור מתוך המאכל בו הוא נבלע?
104 - חמדת הכשרות: האם חתיכה שבלעה איסור הופכת לאסורה כשלעצמה?
105 - חמדת החדשים: החודש הזה – כזה ראה וקדש
טען עוד
בפעם הקודמת הצגנו שתי גמרות שעסקו בשאלה זו:
במסכת חולין (דף ק ע"א): רב אומר שדג שאינו כשר נופל לתוך תבשיל של בשר. הדג נותן טעם בחתיכת בשר אחת. החתיכה הזאת נאסרת. כעת מוציאים את הדג האסור, אך חתיכת הבשר מתערבבת בתבשיל. אם החתיכה עצמה נעשית נבלה, אנו מתייחסים לבשר כדבר האסור מצד עצמו (ולא רק מאכל הנושא את האיסור בתוכו).
במסכת חולין (דף קח ע"א): טיפת חלב נופלת לתוך תבשיל. אם הטיפה תיפול על חתיכת בשר הנפרדת מהתבשיל, ותתן בה טעם – החתיכה תאסר. אם לאחר מכן יערבב את התבשיל, נשער את היחס בין החתיכה כולה ובין התבשיל. במידה ובתבשיל יש פי ששים מאשר נפח החתיכה – התבשיל מותר, ואם אין פי ששים בתבשיל יחסית לחתיכה כולה, התבשיל כולו ייאסר.
בהמשך הסוגיה הגמרא שואלת: אם 'אפשר לסחטו מותר', מדוע החתיכה נעשית נבלה? כנראה שאנו מניחים שאפשר לסחטו אסור.
הראשונים שאלו שתי שאלות מרכזיות:
1. מהו היחס בין 'אפשר לסחטו' ו'חתיכה עצמה נעשית נבלה'?
2. מדוע הדיון עולה בסוגיה בדף קח ולא בסוגיה בדף ק?
2. מדוע הדיון עולה בסוגיה בדף קח ולא בסוגיה בדף ק?
מדברי הראשונים עולים שלושה כיוונים:
א. שיטת רש"י והרא"ה: שאלת הגמרא היא אם הסחיטה תתיר את החתיכה. כלומר, האם החתיכה הפכה להיות אסורה מצד עצמה, או שמא סחיטת האיסור ממנה תשוב ותתיר אותה? עולה שיש זהות בין שני המושגים: החתיכה נאסרת, סחיטת האיסור ממנה כבר לא תועיל לנו.
הסוגיה בדף קח מתייחסת לבשר וחלב. כאן באמת עולה התלבטות: מה שיצר את איסור הבשר והחלב הוא המפגש של הבשר והחלב. אם נוכל להפריד אותם, לסחוט את החלב מהבשר, האם לא נאמר שהסחיטה תחזור ותתיר אותם? אם לא, כנראה שבאמת כל אחד מהם הופך לאיסור בפני עצמו. אך בהחלט יש מקום לטענה שהפרדתם מוחקת את הקיום של איסור: אחרי הסחיטה, אין במציאות 'בשר בחלב', אם כך יתכן שכעת שניהם יהיו מותרים.
לעומת זאת, הסוגיה בדף ק מתייחסת לאיסור של דג טמא. ביחס לזה הגמרא מניחה כמובן מאליו שהסחיטה אינה מועילה, מפני שאי אפשר להעלים את האיסור מן העולם. יש דג טמא, גם אם נסחט את האיסור מתוך ההיתר. לכן בסוגיה זו לא טרחו להעלות את השאלה של 'אפשר לסחטו'.
ב. שיטת הר"ן והשב"א: שאלת 'אפשר לסחטו' היא שאלה דינית: אחרי ש'מכבסים' – מוציאים את האיסור מתוך ההיתר, האם החתיכה חוזרת ונעשית מותרת? לכאורה יש שתי סיבות לאסור את החתיכה גם אחרי ה'כיבוס' הזה: 1. בגלל שאי אפשר לסמוך על הכיבוס, יתכן והוא אינו יעיל דיו. 2. בגלל שהחתיכה נאסרה, ואין אפשרות לשוב ולהתיר אותה. על זה הדיון בגמרא: אם אפשר לסחטו ואזי החתיכה תהיה מותרת, הדיון על איסור עצמאי לחתיכה אינו מתחיל. על כרחנו שהלכתית אין אפשרות לחזור ולהתיר את החתיכה על ידי סחיטה שכזאת. אחרי שהכרענו כך, עלינו לדון אם הסיבה היא סיבה מעשית, שלא ניתן לסמוך על הסחיטה, או ענין מהותי, שהחתיכה עצמה נחשבת הלכתית כנבלה בפני עצמה.
מדוע הגמרא דנה בזה ביחס לבשר וחלב בלבד? מפני שהבשר מותר בפני עצמו, והחלב מותר בפני עצמו. לכן באמת יש מקום להתלבט: מה שמייצר את האיסור הוא המפגש שלהם. אך מה יקרה אם עכשיו נשוב ונפריד אותם? יש לנו שתי אפשרויות: או לטעון שכעת האיסור נעלם, שהרי אין בשר בחלב. או לטעון להיפך: הבשר אינו יותר מותר מהחלב, והחלב אינו יותר מותר מהבשר. לכן אנו מתייחסים לכל אחד מהם כאסור בפני עצמו. לשיטתם, אין כל הגיון לומר את האמירה הזאת ביחס לשאר האיסורים: אם מפרידים את הדג הטמא מהבשר, אין סיבה להמשיך לאסור את הבשר (אלא אם כן נטען שטכנית אי אפשר לסמוך על ה'כיבוס' הזה. אך, כאמור, זו טענה טכנית, ולא טענה שהחתיכה עצמה נחשבת אסורה כשלעצמה). המיקום של טעם הדג הטמא ידוע, ונפרד מהבשר. נניח שבעוד טעם הדג הטמא בו, הבשר נופל לתבשיל אחר. מבחינה עקרונית אין הצדקה למדנית לשער את התבשיל כנגד כל הבשר, מפני שאנו יודעים שרק המרכיב של הדג הטמא אסור. זאת בשונה מחתיכת בשר שנבלע בה חלב ונפל לקדירה. אחרי שאמרנו שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, הבשר אינו יותר כשר מהחלב הבלוע בו, ולכן יש לשער כנגד שניהם.
לכן הר"ן מסיק כך: למסקנת הסוגיה, אנו אומרים שחתיכה עצמה נעשית נבלה. אך יש הבדל בין בשר וחלב ואיסורים אחרים: ביחס לבשר בחלב, החתיכה עצמה נעשית נבלה מן התורה. בשאר האיסורים אנו אומרים שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, אך מדרבנן בלבד, בכדי ליישר קו בין איסור בשר בחלב ושאר האיסורים. הרשב"א, הדומה מאוד במהלכו לר"ן, אומר בצורה קיצונית יותר: אין הצדקה לומר חענ"נ בשאר האיסורים, גם לא מדרבנן!
ג. שיטת המאירי: למדנו בעבר את שיטת ר"ת ביחס לטעם כעיקר. ר"ת סובר שאם תבשיל נאסר מחמת טעם הבלוע בו, המשמעות של היות הטעם כעיקר היא שכל כזית וכזית של האיסור אסור בפני עצמו. לדוגמא: חתיכת בשר טרפה נפלה לחמין, שאין בה פי ששים מבשר הטרפה. מי שיאכל מהתבשיל ילקה על אכילת כל כזית וכזית מהתבשיל, למרות שכמות ה'חומר האסור' (חלקיקי בשר הטרפה) שנמצא בכזית שאכל הרבה יותר קטנה. כלומר: ברגע שהמאכל נאסר מפני ש'טעם כעיקר', אנו מתייחסים לכל כולו כמאכל אסור.
המאירי אומר דבר דומה ביחס לחתיכה נעשית נבלה ואפשר לסחטו: שאלת הגמרא היא שאלה טכנית, האם ניתן לסמוך על הסחיטה. חלב נבלע בתוך בשר. חתיכה זו נופלת לתבשיל. כיצד יש לשער? אם טכנית ניתן לסחוט את האיסור מההיתר, אנו נניח שהחלב נסחט מהבשר, ולפיכך יש לשער כנגד החלב בלבד: אחרי הסחיטה, הבשר המקורי כבר אינו מעניין אותו. אך הגמרא מכריעה שאי אפשר לסמוך על הסחיטה. לכן למעשה הבשר נשאר באיסורו. אם הבשר בפועל נשאר אסור, אנו מוכרחים להתייחס אליו, כולו, כמאכל אסור.
הסוגיה בדף קח מתייחסת לבשר וחלב. כאן באמת עולה התלבטות: מה שיצר את איסור הבשר והחלב הוא המפגש של הבשר והחלב. אם נוכל להפריד אותם, לסחוט את החלב מהבשר, האם לא נאמר שהסחיטה תחזור ותתיר אותם? אם לא, כנראה שבאמת כל אחד מהם הופך לאיסור בפני עצמו. אך בהחלט יש מקום לטענה שהפרדתם מוחקת את הקיום של איסור: אחרי הסחיטה, אין במציאות 'בשר בחלב', אם כך יתכן שכעת שניהם יהיו מותרים.
לעומת זאת, הסוגיה בדף ק מתייחסת לאיסור של דג טמא. ביחס לזה הגמרא מניחה כמובן מאליו שהסחיטה אינה מועילה, מפני שאי אפשר להעלים את האיסור מן העולם. יש דג טמא, גם אם נסחט את האיסור מתוך ההיתר. לכן בסוגיה זו לא טרחו להעלות את השאלה של 'אפשר לסחטו'.
ב. שיטת הר"ן והשב"א: שאלת 'אפשר לסחטו' היא שאלה דינית: אחרי ש'מכבסים' – מוציאים את האיסור מתוך ההיתר, האם החתיכה חוזרת ונעשית מותרת? לכאורה יש שתי סיבות לאסור את החתיכה גם אחרי ה'כיבוס' הזה: 1. בגלל שאי אפשר לסמוך על הכיבוס, יתכן והוא אינו יעיל דיו. 2. בגלל שהחתיכה נאסרה, ואין אפשרות לשוב ולהתיר אותה. על זה הדיון בגמרא: אם אפשר לסחטו ואזי החתיכה תהיה מותרת, הדיון על איסור עצמאי לחתיכה אינו מתחיל. על כרחנו שהלכתית אין אפשרות לחזור ולהתיר את החתיכה על ידי סחיטה שכזאת. אחרי שהכרענו כך, עלינו לדון אם הסיבה היא סיבה מעשית, שלא ניתן לסמוך על הסחיטה, או ענין מהותי, שהחתיכה עצמה נחשבת הלכתית כנבלה בפני עצמה.
מדוע הגמרא דנה בזה ביחס לבשר וחלב בלבד? מפני שהבשר מותר בפני עצמו, והחלב מותר בפני עצמו. לכן באמת יש מקום להתלבט: מה שמייצר את האיסור הוא המפגש שלהם. אך מה יקרה אם עכשיו נשוב ונפריד אותם? יש לנו שתי אפשרויות: או לטעון שכעת האיסור נעלם, שהרי אין בשר בחלב. או לטעון להיפך: הבשר אינו יותר מותר מהחלב, והחלב אינו יותר מותר מהבשר. לכן אנו מתייחסים לכל אחד מהם כאסור בפני עצמו. לשיטתם, אין כל הגיון לומר את האמירה הזאת ביחס לשאר האיסורים: אם מפרידים את הדג הטמא מהבשר, אין סיבה להמשיך לאסור את הבשר (אלא אם כן נטען שטכנית אי אפשר לסמוך על ה'כיבוס' הזה. אך, כאמור, זו טענה טכנית, ולא טענה שהחתיכה עצמה נחשבת אסורה כשלעצמה). המיקום של טעם הדג הטמא ידוע, ונפרד מהבשר. נניח שבעוד טעם הדג הטמא בו, הבשר נופל לתבשיל אחר. מבחינה עקרונית אין הצדקה למדנית לשער את התבשיל כנגד כל הבשר, מפני שאנו יודעים שרק המרכיב של הדג הטמא אסור. זאת בשונה מחתיכת בשר שנבלע בה חלב ונפל לקדירה. אחרי שאמרנו שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, הבשר אינו יותר כשר מהחלב הבלוע בו, ולכן יש לשער כנגד שניהם.
לכן הר"ן מסיק כך: למסקנת הסוגיה, אנו אומרים שחתיכה עצמה נעשית נבלה. אך יש הבדל בין בשר וחלב ואיסורים אחרים: ביחס לבשר בחלב, החתיכה עצמה נעשית נבלה מן התורה. בשאר האיסורים אנו אומרים שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, אך מדרבנן בלבד, בכדי ליישר קו בין איסור בשר בחלב ושאר האיסורים. הרשב"א, הדומה מאוד במהלכו לר"ן, אומר בצורה קיצונית יותר: אין הצדקה לומר חענ"נ בשאר האיסורים, גם לא מדרבנן!
ג. שיטת המאירי: למדנו בעבר את שיטת ר"ת ביחס לטעם כעיקר. ר"ת סובר שאם תבשיל נאסר מחמת טעם הבלוע בו, המשמעות של היות הטעם כעיקר היא שכל כזית וכזית של האיסור אסור בפני עצמו. לדוגמא: חתיכת בשר טרפה נפלה לחמין, שאין בה פי ששים מבשר הטרפה. מי שיאכל מהתבשיל ילקה על אכילת כל כזית וכזית מהתבשיל, למרות שכמות ה'חומר האסור' (חלקיקי בשר הטרפה) שנמצא בכזית שאכל הרבה יותר קטנה. כלומר: ברגע שהמאכל נאסר מפני ש'טעם כעיקר', אנו מתייחסים לכל כולו כמאכל אסור.
המאירי אומר דבר דומה ביחס לחתיכה נעשית נבלה ואפשר לסחטו: שאלת הגמרא היא שאלה טכנית, האם ניתן לסמוך על הסחיטה. חלב נבלע בתוך בשר. חתיכה זו נופלת לתבשיל. כיצד יש לשער? אם טכנית ניתן לסחוט את האיסור מההיתר, אנו נניח שהחלב נסחט מהבשר, ולפיכך יש לשער כנגד החלב בלבד: אחרי הסחיטה, הבשר המקורי כבר אינו מעניין אותו. אך הגמרא מכריעה שאי אפשר לסמוך על הסחיטה. לכן למעשה הבשר נשאר באיסורו. אם הבשר בפועל נשאר אסור, אנו מוכרחים להתייחס אליו, כולו, כמאכל אסור.
אחרי שחידדנו את המחלוקת הזאת נוכל לגזור השלכות רבות לדיון, בהן נתחיל לעסוק בעזרת ה' בפעם הבאה.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

הפלונטר בצד ימין של הלוחות

הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל

תהיו חמים!

למה ללמוד גמרא?

איך ללמוד אמונה?

"בזאת התורה" - איזו תורה?

אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?

אנחנו בצד של החזקים!

מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?

איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת

רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.

מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.

יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.

אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.

חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.


















