בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
20 דק' קריאה
פרשת השבוע פותחת בפסוק
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).

אומר רש"י:
"ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך זהו פשוטו. ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר). ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו. ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך", עכ"ל.


מצד אחד ניתן להבין מפשטות דבריו של יהודה שהוא משבח את יוסף שחשוב בעיניו כמלך, אבל מאידך דבריו מתפרשים גם כאיומים קשים.
ויש לשאול, מדוע נקט יהודה בגישה כל כך קשה, והרי בסוף פרשת מקץ אחרי המעשה עם הגביע של יוסף, התורה מתארת כיצד בא יהודה ונכנע מאוד לפני יוסף, ואפילו היה מוכן שהוא ואחיו יהיו עבדים ליוסף, וכמו שכתוב (בראשית מד, יד-יז)
"וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק וכו' הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".

ויוסף גם ענה לו באותו מטבע ובענוה גדולה שהוא לא יקח אותו לעבד כיון שהוא לא פשע, אלא הוא יקח רק את מי שנטל את הגביע, וכמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". וגם מזה שאמר להם יוסף "עלו לשלום" ולא אמר להם "עלו בשלום" הראה להם שהוא נפרד מהם מתוך ברכה ולא מתוך קללה, שכך אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף סד ע"א) שהנפרד מחברו יאמר לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום", ורק כשנפרדים מהמת אומרים לו "לך בשלום" (עיין מועד קטן כט ע"א), וכך נפסק בהלכה (עיין למש"ב בסי' קי ס"ק י"ז).
ואם כן קשה מה גרם ליהודה לכעוס כל כך?

ומבאר האלשי"ך הקדוש וכן בעל 'אור החיים הקדוש', שאמר יהודה ליוסף שהם מודים ומכירים באשמה שלהם (כוונתו על מכירת יוסף), ומשום כך באה עליהם כל הצרה הזאת, ומצא בעל חוב לפרוע את חובו, והכל גזרת שמים, ולכן הם מקבלים הכל בהכנעה ואהבה להיות כולם עבדים, ואפילו שבנימין לא היה במכירת יוסף. הרי אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב ע"א) "בהדי הוצא לקי כרבא" - "קוץ שגדל אצל הכרוב, כשבא לעוקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, כלומר שכיני הרשע לוקין עימו" (רש"י שם).
אבל כשאמר להם יוסף שהוא רוצה רק את בנימין, הבינו שלא גזרת שמים היא, אלא עלילה שיוסף מעליל עליהם, ולא יתכן שבנימין יקבל עונש שהרי הוא לא השתתף במכירת יוסף! וזו רק רשעות של השליט, וכיון שכך, הכין יהודה את עצמו למלחמה.

כשניגש יהודה להתווכח עם יוסף, הוא הצטייד בשקר ובחנופה כדי להשיב מלחמה השערה לעלילותיו של יוסף, כי ידע שהם שקר, ואמר לו "כי כמוך כפרעה" - חשוב אתה בעני כמו פרעה המלך, ומאידך אמר לו: דע לך, שאם תרגיז אותי אני אהרוג אותך ואת אדוניך וכו'.

היש לכם אב או אח - רמז לחנוכה
יוסף שואל את האחים: "הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח ". והאחים עונים לו: "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ".
ידועה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בסדר הדלקת נרות חנוכה. שלדעת בית הלל: מוסיף והולך. שביום הראשון מדליק נר אחד, וביום השני, שניים, וכן הלאה. ולדעת בית שמאי: פוחת והולך. והגמרא הביאה לכל שיטה טעם לדבריה, ונפסקה הלכה כבית הלל (עיין מסכת שבת ךף כא ע"ב).
וזהו שאומר להם יוסף: "היש לכם אב " - דהיינו, א' ב', האם אתם נוהגים כשיטת בית הלל שביום ראשון מדליק נר אחד וביום השני שניים וכן הלאה. "או אח " - אתם נוהגים כשיטת בית שמאי שביום הראשון מדליק שמונה נרות וביום השני שבעה וכו' כלומר פוחת הולך. ואחי יוסף עונים לו: "יש לנו אב זקן" - כלומר אנו אוחזים בשיטת הלל הזקן הסובר שמוסיף והולך.

כי איך אעלה אל אבי - חינוך הילדים
כתוב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (בראשית מד, לד).
דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים ? ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף רב, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "כי איך אעלה אל אבי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "והנער איננו איתי", מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים, איך לא יתבייש מהטענות והתשובות שלו.

מדוע בכה יוסף?
ואומרים חז"ל, כשהחליט יהודה להלחם ביוסף, הוא שלח את נפתלי "אילה שלוחה" שיספור כמה ערים יש במצרים וכמה רחובות יש בכל עיר, וכבר עשה חלוקה בין האחים כמה רחובות כל אחד מהם יחריב עד שיחריבו את כל מצרים. וגם הוא הכין את שמעון ולוי למלחמה כי הם היו מנוסים בכך שהרי בהיותם בני שלש עשרה נלחמו בשכם והרגו את כל תושביה. וכשראה יוסף את כל זה, הוא לא יכול להתאפק והתחיל לבכות.
ונראה לבאר שיוסף לא בכה מתוך פחד על המלחמה הקריבה, שהרי הוכיח להם שהוא מזרעו של יעקב ובעיטה אחת של בנו מפוררת עמודי שיש כבדים ועצומים (עיין בספר הישר) - אלא הוא בכה כי בתחילה אמר יוסף ליהודה שעל פי חוקי מצרים כל מי שגונב אחת דתו להיות עבד. ואמר לו יהודה שהוא אינו מתחשב בחוקי מצרים אלא בחוקי התורה בלבד, ועל פי חוקי התורה מי שגנב משלם כפל, ורק אם אין לו הוא נמכר לעבד, והנה הוא מוכן לשלם כפליים ממה שנגנב, ומה פתאום הוא לוקח אותו לעבד? ועוד, שעל פי דין אין בנימין ראוי להמכר לעבד כיון שהוא מודה שהוא זה שגנב את הגביע והוא שם אותו באמתחת בנימין (עיין באור החיים הנ"ל), ואם בכל זאת הוא לוקח את בנימין אין זאת אלא שכוונתו רעה. וכששמע יוסף את דברי יהודה, לא יכול לומר ליהודה שאין הוא מקבל את חוקי התורה, כיון שהיה צדיק וירא ה' בתכלית ולא יכל להוציא מפיו דברים כאלו כלל ועיקר, משום כך פרש לבכות והוכרח להתגלות שהוא יוסף.
וזוהי צדקותו של יוסף הצדיק.

אלכה ואראנו בטרם אמות
כתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מה, כח).

ויש לשאול, מה רצה יעקב לראות אצל יוסף?
אלא חשש יעקב אבינו שיוסף המושל בארץ מצרים הוא אינו אותו יוסף הצדיק שיצא מביתו, שמא טומאת ארץ מצרים וטומאת העבודה זרה השולטת בה, וטומאת העם היושב בה השפיעו על יוסף, והרי הדבר לא יתכן שיוסף יחזיק במעלתו וקדושתו במקום כל כך טמא? ולכן אלך ואראנו בעצמי בטרם אמות, הרי אותי הוא לא יוכל לרמות, כי אני מכיר בהכרת פניו אם יש בו קדושה אם לאו. ואמר יעקב שאם הוא יראה שנפל ממדרגתו אין לו מה לדבר אתו כלל ויחזור למקומו. יוסף ידע את אשר על לב אביו, ורמז לו שהוא נשאר במדרגתו, ושלח לו את ה"עגלות" רמוז שכשנפרדו למדו פרשת 'עגלה ערופה', ויעקב ראה ברמזים אלו שהוא נשאר במדרגתו ולכן "ותחי רוח יעקב" והוא הסכים לרדת למצרים.

חכמת אדם תאיר פניו
ידוע שהאר"י הקדוש היה רואה ברוח קודשו על פני האדם מה היו מעשיו. פעם אחת, כשהיה האר"י הקדוש ז"ל כבן 32 שנה והמהרח"ו תלמידו היה זקן מופלג, נכנס אליו המהרח"ו והתחיל האר"י הקדוש לצעוק עליו "גנב! צא מכאן"! נבהל המהרח"ו עד מאד והתחיל לפשפש במעשיו ולא מצא שיש בידו מרכושו של זולתו מאומה, עד שאמר לו האר"י הקדוש שהוא שתה מים לאחר הקידוש ללא ברכה ראשונה ואחרונה, ובגלל זה הוא נקרא גזלן מהקב"ה. אמר לו המהרח"ו וכי מנין למר כל זאת? אמר לו האר"י הקדוש שזה רשום על מצחו. התחיל המהרח"ו להצטער ולבכות על מעשיו, והכה על חטא והתחיל לומר "חטאתי עויתי ופשעתי", עד שאמר לו האר"י הקדוש "וסר עונך וחטאתך תכופר".

לשכחם תורתך
התורה היא סוד קיומו של עם ישראל. היוונים היו עם חכם והיתה להם הצלחה בכל מלחמותיהם, אבל "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיה ד, כב), הם רצו לטמא את עם ישראל, אבל בתחילה רצו קודם "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (יש גורסים "לשכחם מ תורתך", אבל אומר הרב בעל ה'פרי חדש' שהגירסא הנכונה היא "לשכחם תורתך", כי היוונים רצו לשכח את כל התורה כולה מעם ישראל).
היוונים ידעו שעם ישראל מחזיק מעמד בזכות התורה, והם פעלו נגד התורה. הם לא עשו כמו הרומאים שהרגו בעם ישראל, אלא הם טמאו את כל השמנים, הכניסו טומאה בעם ישראל.

גזרו על השבת, על המילה ועל החודש
עיקר מאמצם של היוונים היה לבטל את השבת, את המילה ואת ראש חודש.
אפשר לבאר מדוע התאמצו לבטל בעיקר את שלוש המצוות האלו, למרות שרצונם היה לעקור את קיום כל המצוות כולן. היוונים ראו וידעו שמצוות אלו מהוות בסיס לעוד הרבה מצוות חשובות בעם ישראל, ובהעדרן ייעדרו גם אותן המצוות התלויות בהן.
דבר זה רואים במצוות החודש: הנה, בקיום מצות ראש חודש, מקיימים כדין את כל המועדים של עם ישראל, שאינם נקבעים אלא על פי קביעת בית דין אם אותו החודש בו יחול המועד הוא מלא או חסר. אם לא יֵדְעוּ מתי ראש חודש, לא ידעו מתי יהיה פסח (ויבאו לאכול חמץ בפסח מתוך טעות בתאריך, נמצא ביטלו את הפסח בעל כרחם), ולא ידעו מתי יהיה סוכות (ולא ישבו בסוכה בזמן, ולא יטלו ד' מינים ביום הראשון ונמצאים מבטלים מצוות חשובות), וכן שאר מועדי ישראל (יאכלו ביום עשירי בתשרי בטעות, ויעשו מלאכות בשאר ימים טובים וכן על זה הדרך).
ועוד טעם לדבר, מצוות החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. (עיין בדברי רש"י בתחילת חומש בראשית: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו). ידעו היוונים שבמצוה הראשונה של ישראל יש חביבות מיוחדת לפני המקום, ועם ישראל מקבל ממנה הרבה כח ועצמה בעולמם, על כן רצו לבטלה.
זאת ועוד, עוד טעם היה ליוונים הרשעים, שרצו לקבוע את תאריכי השנה על פי הלוח הלועזי, ולבטל את התאריך העברי. וידועים דברי הרמב"ן שכותב שאסור לחשב חשבונות על פי תאריכי הגויים - לדוגמה, אסור לכתוב על שטרות היום כך וכך לחודש הראשון כאשר מתכוונים לחדש ינואר, שכן על פי התורה חודש ניסן הוא החודש הראשון, וכן על זה הדרך (עיין לרמב"ן שמות פרק י"ב פסוק ב').
ועוד טעם (והוא העיקר), שראו דבר פלא בעולם שהיה נגרם בזכות קביעות ראשי החדשים על פי בית דין. כתוב: "החודש הזה לכם", וכן כתוב (ויקרא כ"ג פסוק ב') "אשר תקראו אתם במועדם", ודרשו חז"ל: אל תקרא אֹתָם אלא אתֶם - אתם ואפי' טועים (עיין ירושלמי פ"ב כתובות על הפסוק "אקרא לא-ל עליון גומר עלי", שהקב"ה משנה הטבע על פי קביעת חכמי ישראל את זמן ר"ח). והיה מכך קידוש ה' גדול בעולם, שראו כי ה' הוא האלקים, והוא מנהיג את העולם על פי עמו ישראל. וכך היה הדבר, שכן כל חודש היו מקדשים את החדש על פי ראיית שני עדים. והנה, פעמים היה קורה שקביעת החדש בתאריך בו היו אמורים לקובעו על פי העדים היתה מקשה על ישראל במועד שאמור לחול בו. [למשל, אם יקבעו את ראש חודש תשרי ביום ששי, יחול יום כיפור ביום ראשון, וזה דבר שאין יכולים לעמוד בו; כמו כן, אם יחול יום כיפור על פי קביעות החודש ביום ששי, אזי נמצא כי במוצאי כיפור נכנסת שבת וכך לא יהיה להם אוכל מוכן לשבת, וכן על זה הדרך]. על כן, בית הדין היו דוחים את ראש חודש ביום או ביומיים, (גם הנהיגו מושג של 'מולד זקן' לצורך העניין). אך דא עקא, שבמקרים שכאלה החדש הבא היה אמור להשתבש, שכן מחזור הלבנה לא עבר את השלושים יום - וחוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ואעפ"כ הקב"ה היה עושה נס ופלא ומשנה את סדרי מהלכה של הלבנה בחודש הבא (ועיין ירושלמי מסכת שביעית פ"י הלכה א') שתתאים את עצמה אל מה שקבעו חכמים. ראו היוונים שהקב"ה נתן כח לחכמי ישראל לשנות את סדרי בראשית (וכנראה שזה הפריך להם על כל צעד את ההוכחות ה'מדעיות' שלהם, מה שעלול היה למוטט את כל חוקיהם החדשים בעולם), על כן ריכזו את מלחמתם בנושא זה דוקא.

תנאים לקבוע מקום מגורים חדש
מההכנות שהכין יעקב אבינו לפני רדתו למצרים, ניתן ללמוד את סדרי העדיפויות שיקבע כל אדם בחפשו אחר דירה למגוריו. כתוב בפרשה: (שם, מו, כח) 'וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן'. ומהי כוונת התורה שכתבה: "להורות לפניו"? ברש"י מביא את דברי המדרש, וז"ל: "ומדרש אגדה - להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", עכ"ל. והנה, התורה לא כתבה ששלח את יעקב לבדוק אם יש שם תנאי חיים מתאימים, כגון חנויות, מקומות שעשועים לילדים וכיו"ב - מכאן, שכל מי שמחפש דירה צריך לבדוק בראש ובראשונה אם יש ישיבה, בית כנסת ובית המדרש, ומקום מתאים לו ולילדיו שיוכלו לקבוע בו שיעורי תורה, וכדו'.

מדוע יהודה נשלח לפתוח ישיבות
יש לשאול, מדוע שלח יעקב אבינו דוקא את יהודה לפתוח ישיבה שממנה תצא הוראה, והרי לכאורה היה מתאים יותר לשלוח את יששכר שנקרא "בינה לעתים" וממנו יוצאת הוראה לישראל? אלא, שידע יעקב אבינו שלפתיחת מקומות של תורה יש הרבה מעכבים ומשטינים, כמו שעינינו רואות בימינו שמקצצים מאוד לתקציב של הישיבות לעומת שאר התקציבים - לכן היה צריך לשלוח את יהודה, משום שהעברת תקציבים גבוהים ומתאימים מצריכה גבורה גדולה.

חלוקת תקציב הממשלה
את חלוקת תקציבי הממשלה ניתן ללמוד מחזקיה המלך. הנה, הנביא ישעיה (י, כ"ז) מתנבא על נצחון ישראל על סנחריב וכותב: "וחובל עול מפני שמן". ופרש"י וז"ל: "ורבותינו פירשו מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה". ביאור הדברים, שכשעלה חזקיה למלוכה, הניחו שריו בפניו את רשימת חלוקת התקציבים לממלכה, והנה הוא רואה שלתיק הבטחון הקצו כסף רב, (למשל - מיליארד ₪), ולתקציב הישיבות הקצו מעט מזעיר לעומת הבטחון (למשל - 20,000 ₪ בלבד). אמר חזקיה שלא טוב הם עושים, אלא יש להפוך את ההקצבה, ולייחד לישיבות את התקציב הגבוה ולבטחון את המועט. אמרו לו שהם מוקפים אויבים ששואפים לראות בהכחדתם ומכינים את עצמם בכל עת למלחמה, ומשום כך דרוש תקציב גדול ביותר לבטחון, אבל הוא אמר להם שאין הוא מכיר ב"תיק הבטחון" אלא בלימוד התורה, וכן עשה. לימים, הגיע סנחריב עם 185,000 ראשי גייסות להלחם בירושלים (מליוני חיילים), עד שהכריז שאפילו אם כל חייל מצבאו ישפוך חופן עפר על ירושלים, היא תהפוך לתל אדמה - ובאו שריו של חזקיה לומר לו שהם בסכנה של ממש, שכן לא השקיעו ברכישת כלי מלחמה מחמת חוסר תקציב, (וכי באופוזיציה קובלים עליהם משום כך). אמר להם שאין הוא יודע להלחם, אבל קבלה בידו מתפילותיו של דוד המלך שבמקרה כזה אומרים: "ולא אשוב עד כלותם". יצא חזקיה להתפלל, והנה בא המלאך גבריאל והכה את כולם במכת אש, באופן שגופותיהם נשרפו אבל לא בגדיהם, [וזאת, משום שאם היה שורף אותם כליל על בגדיהם, היו אומרים בעולם שלא היו שם אלא 5,000 חיילים וכד' כדי להמעיט בגודל הנס, ועוד שהיו טוענים ש"קרתה תקלה טכנית" כמו שרגילים לומר היום כשרוצים לטשטש עובדות, והיו מסבירים שאש פרצה בעקבות נר שדלק או משום רשלנות כזו או אחרת, ולכן השאיר המלאך את בגדיהם בשלמות, כדי שידעו כולם ויכירו בגודל הנס, באמיתותו ובחשיבותו.

אנשי מקנה היו עבדיך
כתוב "וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לג - לד).

הפשט הוא, כיון שהמצרים היו עובדים לבהמות, על כן אמר יוסף לאחיו שיאמרו שהם אנשי מקנה, וכך ירחיק אותם וישבו בארץ גושן.
אבל אמרו חכמי המוסר, יוסף הצדיק מדריך את אחיו כיצד להציג את עצמם לפני פרעה. מוסר גדול למדנו מכך, שאדם צריך להכין את עצמו לקראת השאלות שישאלו אותו בעולם הבא לאחר מאה ועשרים שנה, וכמו שאמר יוסף לאחיו שיגידו שהם "עבדים" והם "אנשי מקנה", כלומר כל הזמן אנחנו בגדר של קונים ורוכשים עוד ועוד מצוות ולימוד תורה, וכל מעשינו הם מעשים של "עבדים" למלך מלכי המלכים הקב"ה, ואת האלוקים אני ירא (עיין לבא"ח ש"ש בפתיחה לפרשת ויגש).
ומכאן שבשעה שאנו עושים מצוה או לומדים תורה, אל לנו להסתפק בעשיית מצוה אחת או בלימוד תורה לשעה אחת, אלא צריך להרבות בקנייני התורה והמצוות, וצריכים לשים מול עינינו ולחרות על לוח לבנו תמיד שדוקא ההתמדה וההמשכיות של המצוה היא חשובה ביותר, ותועלתה גדולה ועצומה לאדם בעולם הזה ובעולם הבא. ואינה דומה מצוה שנעשית ברציפות וללא הפסקות, למצוה שנעשית באקראי ובדילוגים. וזהו שאומרים חז"ל, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אין מציאות כזו שנקראת לשבת בשלוה בעולם הזה, אלא צריך להוסיף עוד ועוד בלימוד התורה וקיום המצוות ללא לאות וללא הפסקות חלילה. ושכרו של לימוד תורה רב ועצום עד מאוד, והאדם אינו יכול לתאר לעצמו את עוצם וגודל השכר של לימוד תורה. וכמו שאנו אומרים בתפילה "אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם".

איסור הנאה בשמן החנוכיה
בחנוכה אנו אומרים, "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". והטעם לכך הוא משום שנרות החנוכה הם זכר לנרות המנורה שבבית המקדש, וכמו שבהם היתה מעילה עד שתיקן שלמה עוד עשר מנורות שיוכלו להשתמש לאורם, כך אסרו בהנאה את ההשתמשות בנרות החנוכה. וכך כותב מרן בשו"ע (תרע"ז ס"ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו", עכ"ל. ולמעשה, נר חנוכה שכבה בתוך שיעור חובה של חצי שעה, ונותר בו שמן, אסור אותו שמן בהנאה, וצריך לשורפו בפני עצמו. אבל שמן שנותר מנר שדלק יותר מחצי שעה מותר בהנאה. וה"כף החיים" כותב (סי' תרע"ב אות כ"א) שיש להתנות שאינו מקצה למצות ההדלקה אלא הצריך לשיעור החובה של חצי שעה בלבד. ומוסיף עוד (סי' תרע"ז אות כ"ו) שאם לא פירש אלא מילא שמן בסתם, גם יש להחמיר ולאסור את השמן בהנאה, עיי"ש. והטעם לחומרא זו, משום הרואים, שמא יראו עמי ארצות איש חשוב עם זקן ופאות שמשתמש לאור הנרות, ולא ידעו שזה משום שעברה חצי שעה, אלא יחשבו שמותר להשתמש לאורם כמו נרות שבת, על כן יש להחמיר בכל גוונא, ואם לא עשה תנאי חייב להחמיר, ואם עשה תנאי אינו חושש אלא למראית העין.

נותר השמן בסוף חנוכה
בימינו, יש אומרים שצריך לנקות את השמן הנותר בכוסיות החנוכיה עם סמרטוט או עם נייר, ולשרוף את הכל. אבל למעשה אין אנו מצריכים זאת, משום שאנן סהדי שדעת כל אדם מישראל, שכל שמן שנותר אחרי שיעור החובה של חצי שעה לא הוקצה למצותו, וחשיב כאילו התנה בפירוש, ולכן אין להחמיר כל כך.

דין השמן שבבקבוק
לפעמים קורה שבשעה שרוכשים שמן זית עבור הדלקת נרות החנוכה, אומרים לחנווני שהוא מעוניין בשמן זית לחנוכה, ואף חוזר ומדגיש את זה שוב ושוב. ושואלים, האם השמן נחשב הוקצה למצותו כמו שמן שדולק בכוסיות החנוכיה ואסור בהנאה כיון שפירש שהוא להדלקת הנרות? דעתנו היא שאין לאסור את אותו השמן, משום שאנן סהדי שלמרות שפירש ואמר שקונה את השמן לכבוד נרות החנוכה, אין כוונתו להקצות גם את מה שיישאר אחרי החג, אלא כוונתו לשמן שצריך להדלקת הנרות ותו לא, וחשיב כאילו פירש ועל כן אין לאסור. ומכל מקום, אם פירש ואמר שאותו בקבוק שקונה מוקצה כולו לנרות חנוכה ולא לדבר אחר, ואף מבקש בביתו שלא ישתמשו באותו השמן למאכל כי הקצה את כולו למצוה, יש להחמיר ולא להשתמש באותו השמן כל ימות החנוכה, אבל אחרי החג יוכל להשתמש בשמן, מפני שאנן סהדי שכל כוונתו היתה לימות החג בלבד (ועיין ב"כף החיים" סימן תרע"ח אות כ"ח).

שאין לבטל איסור לכתחילה
מרן כותב בשו"ע (שם) בעניין הנותר בשמן של נרות החנוכה, שאסור לבטלו בשישים לכתחילה, וז"ל: "ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו", להבהרת העניין נביא דוגמא לביטול איסור לכתחילה, באם נפלה חתיכת בשר לתוך סיר של חלב רותח ואין בחלב שישים כנגד הבשר, אסור להוסיף עוד מים או חלב עד שיהיה פי שישים בחלב נגד הבשר. וכן להפך אם נשפך חלב לתוך קדרה של בשר רותח, אין להוסיף בשר ורוטב וכד' עד שיהיה שיעור של פי שישים בבשר כנגד החלב שנשפך (וראה עוד בדין תנור שנשרו לתוכו עצים בגמ' ביצה ד:). ולכן פוסק מרן שגם את השמן הנותר בנרות החנוכה (שכבה בתוך חצי שעה של החובה וכנ"ל) אין לבטל על ידי הוספת שמן מותר וכדומה, אלא יש לשורפו בפני עצמו.

סניגוריא על ישראל מדין תתאה גבר
מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" מלמד סניגוריא על כלל ישראל מהלכה שנפסקה בדיני איסור והיתר. הנה קיימא לן בכל הש"ס שבכל מקום שנחלקו רב ושמואל נקבעה ההלכה כרב באיסורי (בענייני איסור והיתר) וכשמואל בדיני (בדיני ממונות), עד שאפילו שבור מלכא היה שואל את שמואל בכל בעיה ממונית שהיתה מתעוררת אצלו. והנה יש דין (פסחים עה:), שכל תערובת של איסור והיתר שנתערבו באופן שנפל דבר חם לדבר חם אחר, הכל נאסר. כמו כן, אם נפל צונן לתוך צונן, הכל מותר, כיון שצונן לא בולע. ונחלקו רב ושמואל בנפל חם לתוך צונן או צונן לתוך חם האם תתאה (התחתון) גבר או עילאה (העליון) גבר, (כלומר האם המאכל התחתון שלתוכו נפל המאכל השני יקבע את הדין, ואם היה חם נאסר [למרות שהעליון צונן] או אם היה צונן לא נאסר [למרות שהעליון חם] - או שמא המאכל העליון קובע כך שאם היה חם נאסר [אפילו שהעליון צונן] ואם היה קר לא נאסר [למרות שהעליון חם]) - לדעת רב העליון קובע, ולדעת שמואל התחתון קובע. והנה, למרות שבכל מקום הלכה כרב בענייני איסור והיתר, אף על פי כן נפסקה הלכה כשמואל שתתאה גבר. ועל זה אמר מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א, שלפעמים יש כעין "ויכוח" בינינו לבין אבינו שבשמים, לדוגמא - הקב"ה אומר שובו אלי ואשובה אליכם, כלומר שהדרישה היא שאנו נשוב תחילה ואז הקב"ה יעזור לנו וישיב אותנו אליו. אבל אנחנו אומרים "השיבנו ה' אליך ונשובה", כלומר שאנו מבקשים שתחילה הוא ימשוך אותנו אליו, ואז אנו נתעורר לשוב אליו בתשובה. ולכאורה, ב"ויכוח" שכזה מי יצדק? על זה אומר ה"בן איש חי" שאנו אומרים שנפסקה הלכה כשמואל ולא כרב, ועל כן "תתאה גבר", ועל כן למרות שהקב"ה לעולם צודק "ומי יצדק לפניך", והיה צריך להיות שכל עוד לא נתעורר מעצמנו לשוב אליו הוא לא ישיב אותנו, אבל אחרי שנפסקה הלכה ש"תתאה גבר" אם כן אנחנו כביכול גוברים והלכה כמותנו, ועל כן קודם "השיבנו ה' אליך" ורק אחרי כן "ונשובה". (וזהו שאומר הקב"ה פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ולא בחלק העליון העבה של המחט אלא בחוד הדק של המחט, והקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם, שער של עשרים אמה שהוא שער עבה וחזק במיוחד. [וזהו שמברכים את החולים "בריא אולם"]).

השמש מעל כולם
המנהג של חלוקת דמי חנוכה לילדים נרמז במה שאומר הרמב"ם ששלטו היוונים בבנותם "ובממונם". מסופר על שמש אחד שהיה עני ולא היה לו לתת דמי חנוכה, והיה אותו שמש פיקח במיוחד. בניו דרשו ממנו "דמי חנוכה" כנהוג, וכיון שלא היה בידו מה לתת להם אמר להם להמתין עד לערב. התהלך אותו שמש בהרהוריו, והנה הוא פוגש יהודי עשיר גדול, אבל הוא היה בעל גאווה גדולה ולא היה מחלק מכספו לעניים. ניגש אליו אותו שמש ואמר לו שהוא גדול ממנו. למרות שפגע הלה בכבודו, לא התייחס אותו עשיר ופנה לדרכו. המשיך אותו שמש ואמר לו: "לא ממך אני גדול, אלא אפילו מרבך, ומכל הרבנים והתלמידי חכמים". התעורר כעסו של אותו עשיר ואמר לו: "חצוף! על כבודי אני עוד מוחל, אבל איך אתה מעיז לפגוע בכבודם של תלמידי חכמים!", ומתוך כעסו סחב אותו לביתו של הרב לקבול בפניו על חוצפתו. הרב הכיר את השמש שאיש פיקח הוא, והסתקרן להבין את פשר התנהגותו. אמר לו השמש, אדוני הרב, הרי בנוסח של הדלקת נרות חנוכה אנו אומרים "הנרות הללו קודש הם" - הנה כבודו וכבוד התלמידי החכמים גדולים בתורה, ואתם בגדר "קדש" אבל אני ה"שמש" מונח מעל כולם, לכן אמרתי לו מה שאמרתי. נהנה הרב מחריפותו של השמש, וביקש מהעשיר לתת לו מתת צדקה ביד נדיבה, וכך מצא לו דרך להעניק לבניו "דמי חנוכה".

מדוע באתי ואין איש
הגמרא דורשת: (ברכות ו:) "אמר רבי יוחנן, בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה", ע"כ.

פעם נכנס רב אחד לבית הכנסת וראה שלא הגיעו מניין מתפללים, הוא פנה לשמש ושאל אותו מה קרה היום, למה אין עשרה? אמר לו השמש מדוע תשאל אותי, והרי גמרא ערוכה היא שהקב"ה בעצמו שואל מדוע באתי ואין איש! כאילו רמז לרב, כבר הקב"ה שאל אותי מדוע באתי ואין איש להשלים מנין, ואני עניתי כביכול להקב"ה מה אני אשם, קראתי "מנין! מנין!" ואין עונה.

"מנחה" לעשיו אחיו
התורה מונה את המנחה הגדולה ששלח יעקב אבינו לעשיו, עזים מאתיים תיישים עשרים וכו'. שאלו על זה בדרך מליצה, מדוע לא שלח יעקב אבינו גם כלבים לשמור על כל העדר. מספרים שפעם היה שמש שטרח לקבץ עשרה אנשים לבית הכנסת ואחרי עמל הגיעו תשעה, ויצא עוד לחפש את העשירי. והנה, הוא רואה אדם אחד, וצעק לו: "מנחה! מנחה!", ואותו אדם מששמע כך, ברח ולא רצה להצטרף למניין. רץ אחריו השמש, וצעק לו להמתין, הלה עמד והסתובב בפליאה לשמש, ומשהגיע אליו השמש אמר לו שבזכותו התיישבה לו קושיה. אותו אדם הסתקרן לדעת מה כוונתו, ואמר לו השמש שהקשו מדוע לא היה כלב לשמור על העדר של יעקב, והתירוץ הוא, שצעקו לכלב "מנחה! מנחה!" [הכוונה למנחה ששלח יעקב לעשיו אחיו], ומששמע הכלב כך, ברח כמו שזה עתה עשית...

מורשה קהלת יעקב - ירושה לכל
פעם רבי אבא המתין לאורחים, והנה ראה אדם לבוש בבגדים יפים, מייד רץ אליו ושאל אותו אם הוא יהודי, ומשענה לו הלה שכן, הזמין אותו לאכול אצלו. בתחילה הוא לא רצה ואמר שיכול לאכול במסעדה. אמר לו רבי אבא שהמסעדות האוכל טרף, ענה אותו אדם ואמר אני אוכל רק ירקות. ומשהפציר בו מאוד, הסכים ובא לביתו של רבי אבא לאכול. אותו אדם היה עם הארץ גמור, ולא ידע אפילו לטול ידיים, אבל משראה שרבי אבא נהג לקחת כלי ולשפוך על ידיו ג' פעמים רצופים עשה כמוהו מבלי לשאול, כי חשב שזה מנהג הבית. בסעודה פנה אליו רבי אבא בחביבות וביקש ממנו לומר חידוש, הסתכל עליו אותו אדם ושאל אותו מה זה "חידוש"?. אמר לו רבי אבא, אם כן תאמר משנה, ואפילו "איזהו מקומן". אמר לו האורח שהוא לא יודע מה זה "איזהו מקומן". אמר לו רבי אבא, אם כן תאמר פיטום הקטורת, וגם על כך לא ידע מהו. התרגז רבי אבא, ואמר לו שכיון שהוא לא יודע כלום, שיחזור אחריו מילה במילה, ואמר: "אכל - כלבא - פיתא - דאבא", ואותו אדם חזר אחריו בתמימות. לאחר מכן הוא שאל את רבי אבא מה הוא אמר, ואמר לו רבי אבא את פירושם של הדברים. נפגע אותו אורח מאוד, ומייד הלך לבית הדין לתבוע את רבי אבא. הזמינו את רבי אבא לדין תורה, ובהמתנה מחוץ לבית הדין שאל רבי אבא על מה הוא תובע אותו, ואמר לו אותו אורח שלא יאמר לו מאומה רק בחדר בית הדין. כשנכנסו טען אותו עם הארץ שהוא לא הכיר את אביו, כיון שמת כשאמו היתה מעוברת, וגם אמו מתה מייד אחרי הלידה, והוא גדל יתום ומנוער מכל תוכן, עד שיום אחד משך אותו אדם אחד לבית המדרש שיבוא להשלים מניין, ושם שמע את הרב דורש "תורה ציוה לנו משה מורשה" שהתורה ירושה לכל עם ישראל. אם כך - טען - הוא תובע את רבי אבא מדוע לקח יותר ממנו את חלקו בתורה, ומדוע לו יש כל כך הרבה ולו עצמו אין כלום?! צחקו הדיינים מבורותו של אותו עם הארץ. מששמע כך רבי אבא, אמר לו בא לביתי ואתן לך את חלקך. הלך עמו אותו עם הארץ לביתו, ושם לימדו חומש ומשנה עד ההלכה הפסוקה, ואמר לו עתה כבר יש לך חלק נכבד בירושה, ואתה כבר יכול לסגור את התיק נגדי בבית הדין...

"כן עשה את המנורה"
על הפסוק "כן עשה את המנורה" דרשו חז"ל שהקב"ה בעצמו עשה את המנורה (רש"י בהעלותך במדבר ח, ד), משום שמשה רבנו התקשה בה ולא הצליח לעשותה מקשה אחת. ונלע"ד לדרוש עוד, שמשה רבנו התקשה להבין איך יתכן שהתורה תהיה מקשה אחת לכל עם ישראל החל מהפרחים ועד היסוד, כלומר גם לקטנים וגם לגדולים כל אחד ואחד לפי מדרגתו וחריפותו. על זה אמר לו הקב"ה, בזמן שעם ישראל מחוברים ביחד אני עצמי אעמוד לימינם ו"אעשה" את המנורה, דהיינו שעם ישראל יהיה יציב ואיתן. מכאן, שחנוכה מסמלת חינוך, חינוך לכל אדם וחינוך לילדים, ואין חינוך אלא משמעת שכל אדם יקבע לעצמו בקביעת עתים לתורה, ובחינוכם של הילדים בכל מעשיהם ודרכיהם. והכהנים בקשו לשכחם תורתך, ואנחנו משתדלים לזכור וללמוד תורה בניגוד למחשבת יוון.

מדוע לא מתפללים שלא יהיו מחלות
פעם שאלו אותי מדוע אנחנו מתפללים ומבקשים "רפאנו ה' ונרפא", כלומר שאנחנו חולים ומבקשים רפואה, והרי היה עדיף להתפלל שלא נהיה חולים כלל. אמרתי לו שיש מצבים בהם חייבים רפואה, כגון תינוק ביום מילתו שחייב רפואה, ומשום כך ברכת "רפאנו" היא השמינית בתפילת העמידה, כנגד שמונה ימי מילה. ורמוז גם ההבדל שבברכת "רפאנו" חותמים "רופא חולי עמו ישראל", ואילו בברכת "אשר יצר" חותמים "רופא כל בשר" - משום שברכת "רופא חולי עמו ישראל" היא על תינוקות ביום מילתם, ואילו "רופא כל בשר" היא תפילה לכל החולים. וככלל, חייב כל אדם ללמוד את הפירוש של ברכת "אשר יצר" וכמו שבאר אותה רבי דוד אבודרהם. כשה"חזון איש" זצ"ל כתב פירוש על "אשר יצר" אמרתי לו שגם "האבודרהם" כתב פירוש יפה ולא הבין למי הכוונה, עד שאמרתי לו "הרד"א" ואז הבין, כי לא רגילים האשכנזים לקרוא לו בשם "האבודרהם".

מאה ברכות - הצלה מהמחלה
לצערנו הרב, בכל דור ודור יש מחלות חדשות, ועל כל מחלה עמלים וטורחים הרופאים למצוא לה מזור ומרפא. בדור האחרון ה"מחלה" הארורה מכלה בישראל ורבים נפגעו ממנה. הרופאים לא פוסקים מלנסות למצוא את התרופה הסופית למחלה זאת, אבל לא תמיד עולה הדבר בידם, ופעם מצליח ופעם לא, או שמצליח לאחד ולא לשני, ועם ישראל בצער גדול. והנה, בתקופתו של דוד המלך ע"ה היתה גזרה קשה מאוד, והיו מתים מעם ישראל בכל יום כמאה אנשים, עד שהתייעץ עם הסנהדרין ואמרו לו שהמזור לבטל את הגזרה היא להקפיד לברך מאה ברכות בכל יום, וכמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך" (עיין גמ' מנחות מג: וברש"י ותוספות שם), ודרש בעל הטורים אל תקרי מעמך אלא "ממך" שהוא בגימטריא מאה, ומכאן שחייב כל אדם לברך מאה ברכות בכל יום. והנה, כל מי שמתפלל שלש תפילות בכל יום, בנקל משלים מאה ברכות בכל יום, שהרי יש ברכות שונות נוספות שכל אחד מברך, אם זה ברכת המזון או כל ברכות הנהנין, ברכת אשר יצר, וברכות אחרונות. גם בשבת שחסרות ט"ז ברכות בשלושת התפילות, או אשה שמתפללת רק תפילה אחת ביום ,משלימה מאה ברכות על ידי אכילת פירות או שתייה, וכן על מיני ריח ובשמים, בפרט שבבשמים יש שלוש ברכות: "עצי", "מיני" ו"עשבי". על הצפורן מברכים "עצי בשמים" גם אם הוא טחון, למרות שהרבה טועים וחושבים שברכתו "מיני".

להשפיע על אחרים לברך ק' ברכות ביום
חובת ברכת מאה ברכות בכל יום אינה חובה רק המברך עצמו, אלא עליו גם להשפיע על אחרים שיברכו את כל המאה ברכות. ויהי רצון שכשם שתקנה זו בטלה את המגפות שהיו בתקופת דוד המלך עליו השלום, כך גם יתבטלו מעלינו כל גזרות קשות ורעות.

טבלת המאה ברכות
יש טבלה שמפרטת את חלוקת המאה ברכות בכל יום (ניתן להשיג אותה בצורת מגנט ולהדביקה על המקרר וכד', וזה מועיל מאוד), ובה מניין כ"א ברכות השחר, וכן מניין הברכות שבתפילות שמונה עשרה שהם י"ט ברכות בכל תפילה, וכן ברכות קריאת שמע ערבית ושחרית, חמש ברכות של ברוך שאמר וישתבח, ועוד ברכות על נטילת ידיים וברכת המוציא, ברכות שהחיינו וברכות הנהנין, וכן מי שעולה לתורה מרויח עוד שתי ברכות, ובסך הכל מרויח יותר ממאה ברכות. ויהי רצון שהקב"ה יתברך שמו ויתעלה יעשה עמנו נסים ונפלאות ויסלק את כל המחלות מאתנו, כמו שנאמר 'כל המחלה אשר אשים עליך לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך', ושנזכה גם לרפואת הנפש וגם לרפואת הגוף. ויהי רצון שנחזה ונראה את אותה המנורה שעשה הקב"ה ביופיה ובהדרה עם הנרות הדולקים עליה שיאירו לנו ונזכה לביאת הגואף ולבניין אריאל בב"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il