ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ולא תונו איש את עמיתו" ;">

בית מדרש הלכה ומנהג מצוה גדולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ג אדר ב תשס"ח

"ולא תונו איש את עמיתו"


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל


מצות לא תעשה שלא להונות חברו בדברים, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה)


סיפורה של מצוה
על פניהם של המוזמנים הרבים שבאו לחתונה ניכרה השמחה הרבה. אחד מילדיו של גדול הדור, הגאון רבי דוד בכר, ראש וראשון לרבני תורכיה, עומד לבוא תיכף בברית הנישואין, והנוכחים שמחו על הזכות להיות שותפים בשמחתו של הרב האהוב.
השעה החלה להתאחר, והרב שבא ממקום מגוריו המרוחק טרם הופיע. הציבור כבר נטל את ידיו והחל בסעודת המצוה, בציפייה שהגאון יגיע ויחלו לערוך את החופה. דאגה קלה אף החלה להתגנב בלבבות, לרגל האיחור הבלתי צפוי והתמוה.
הרב, שהיה בדרכו עדיין לעיר בה תתקיים החתונה, ידע על הטרחה הרבה הנגרמת לאורחים, ושיער כי גם הדאגה לשלומו מטרידה לא מעט. עיכובים רבים שהיו בדרך גרמו לו לאיחור בלתי צפוי, וכעת היה ראשו טרוד בשאלה איך יגיע מהר ככל האפשר. הוא זירז את העגלון שוב ושוב, שיעשה כל שביכולתו להאיץ בסוסים. בשלב כלשהו פקעה סבלנותו של רבי דוד, ופלט: "ביש מזל, אינך יכול לזרז את הסוסים קצת יותר"?!
עם סיום החתונה, ראו המשתתפים כי רבי דוד מחפש אחר מישהו. כשבאו לעזרתו אמר להם כי הוא מחפש את העגלון שהביא אותו. אולם משהתברר כי העגלון אינו במקום התחיל הרב לחפשו בכל רחבי העיר. הוא עבר ממלון למלון ומאכסניה לאכסניה עד שמצא אותו. משראה את העגלון, נפל לרגליו, והתחנן בפניו שימחל לו על שכינה אותו בשם גנאי - "ביש מזל". אולם העגלון סירב למחול. משראה זאת רבי דוד, אמר כי הוא מוכן לשלם לעגלון כל סכום שיחפוץ, ובלבד שימחל לו בלב שלם. אולם העגלון לא נתרצה. לאחר דיון ארוך אמר העגלון כי הוא מוכן למחול בתנאי שרבי דוד ייתן לו במתנה חצי מהעולם הבא המובטח לו. רבי דוד לא היסס לרגע, הוא קרא לסופר וציוה עליו לכתוב שטר בו כתוב כי הוא נותן לעגלון חצי מהעולם הבא שלו, ובתמורה העגלון מוחל לו על העלבון.
*
"צין דוברי פאניה..." (בוקר טוב אדוני, בפולנית) פנה רבי ברוך בר ליבוביץ לפועל שיצא מביתו. הפועל צחק וענה לרב בחזרה. כשנכנס הרב לבית פנימה ביקש מאחד מבני ביתו לברר מדוע הפועל צחק למשמע הברכה. הפועל אמר כי צחק מכך שהרב ברכו כפי שמברכים גוי, בעוד הוא יהודי ויכל לברכו כפי שנוהגים לברך היהודים איש את רעהו. מששמע זאת הרב נבהל ורץ החוצה אל הפועל. הוא התחנן אל הפועל וביקש ממנו שימחל לו על כי חשבו לגוי. הפועל אמר לו כי הוא מוחל במחילה גמורה ואל לו לרב לדאוג מהעניין. אולם הרב החל להסביר לפועל את ההבדל בין יהודי לגוי, ועד כמה מעליב הוא הדבר להתייחס ליהודי כאל גוי. לאחר הסבר ארוך ומפורט הבין הפועל מדוע הרב חשש כל כך מהפגיעה בפועל, ואמר לרב כי הוא מוחל בלב שלם.
למשפחתו הסביר הרב, כי חשש שאם הפועל לא מבין מה הפגיעה שפגע בו, ממילא גם המחילה שמחל אינה מחילה שלמה, לכן טרח להסביר לאיש עד כמה הפגיעה חמורה כדי שמחילתו תהיה אמיתית.

מצוה להורות

באיסור זה כלול כל צער שאדם מצער את חברו. וכפי שמדגימה הגמרא: "אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד" (בבא מציעא נ"ח). לכן לא ידגיש אדם לחברו את החסרונות שמצא בו וכדומה.
הונאה מצויה היא זו ששואלים אדם פרטים על סחורתו, בעוד אינם מתכוונים לרוכשה, או במקרה בו מבקשים לקנות סחורה שידוע שאינה מצויה אצל הנשאל והלה מצטער על כך שאינו יכול למכור, או ששואלים אדם שאלה, בעוד יודעים הם הנשאל אינו יודע את התשובה לשאלה זו.
חמור איסור הונאת חברו משום שנאמר בו "ויראת מאלוהיך", שזה דבר "המסור ללב", שכן יכולה להיות אותה פעולה, שלעיתים נעשית בתום לב ואינה כלולה באיסור, ולעיתים נעשית מתוך כוונה לצער את הזולת ונכללת באיסור זה.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il