בית המדרש

  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

איש לשבטו - איש לנחלתו

מודלים שונים ליישובו של אדם , קיבוץ, יישוב, עיר , אזורים שונים ונופים שונים לכל מושב אנושי , הרב גוטל על השורש הרוחני של מקומו-מיקומו של אדם.

undefined

הרב פרופ' נריה גוטל

תשס"ח
8 דק' קריאה
כאן ביתי?
תהליך ההתיישבות של עם ישראל בארצו בעת החדשה נעשה שלבים-שלבים והוא מאופיין בדגמים משתנים. בתקופה אחת מושם דגש על הקיבוץ, ובתקופה אחרת הדגש נע לכיוון ההפרטה; בתקופה אחת הדגש הפריפריאלי הוא על נגב וגליל, ובתקופה אחרת הוא מוסט ליהודה ושומרון וחבל עזה; פעם הללו נקראים "מתיישבים", פעם "חלוצים" ופעם "מתנחלים", ובכל אופן מכנה משותף לצורות אלה היא עצם ההיאחזות בקרקע בעוד שמכנה שאינו משותף להם הוא הגיוון.
מהו השורש הרוחני המניע את השינוי? מהו הגורם הפנימי המניע פלוני לכאן ואלמוני לשם? מה מביא לתחושת "כאן ביתי" של האחד ולתחושת "שם ביתי" של האחר?
נימוקים חיצוניים יש למכביר. טיעוני ביטחון וטיעוני כלכלה, טיעונים חברתיים וטיעונים תרבותיים, טיעוני רצף ומסורת וטיעוני חידוש ומרידה – כאלה ואחרים לא רק נשמעים חדשות לבקרים, אלא ניכרת בהם לא פעם גם מידה לא מבוטלת של אמת. ועם זאת, כאמונים על משנה שרואה תדיר "שתי הבנות", לא רק "הבנה סיבתית" של "חקים אחוזים זה בזה" אלא גם "הבנה מוסרית" של "קשרים מוסריים אחוזים זה בזה", הבנה כזו אשר "ערכה הכללי נשגב ונעלה... מהחקים הסיבתיים" (ישראל ותחיתו, ב), יש מקום לנסות למצוא פשר מעמיק ב"תוצר" שלפנינו. דומה כי רק כך נוכל להגיע לאמירה שאינה מסתפקת ב"כך הוא" ו"ככה נהיה" אלא שואפת לאמירת "כך צריך להיות" (שם).

חיבת קודש מיוחדת לכל מקום
מרן הראי"ה זצ"ל נתן דעתו לא פעם לסוגיות אלה וביטא חזור ושנה תפיסה הרואה זיקה בין אדם למקום ובין שבט לנחלה. באחת מאיגרותיו (אגרות הראיה, א, איגרת לט, עמ' לה), כאשר היה צריך להתמודד עם משבר של אחד מה"כוללים" החב"דיים ועם מתחים שנתגלעו בין מנהיגיו ובין אנשי ירושלם וחברון, קבע הרב נחרצות שקדושת ירושלם עולה על כולנה, על כל ערי ארץ ישראל, על כל המשתמע מכך, גם התיישבותית וגם כלכלית וכו'. ואם את נפשך לשאול, לאור זאת, הרי ידוע לנו על גדולי עולם, צדיקים וקדושים וטהורים, שהתיישבו שלא בירושלם! על כך השיב תחילה: "... וחלילה לחשוב שהצדיקים הראשונים היו יכולים להתישב בירושלם והקדימו עיר אחרת מאה"ק... אלא שהי' עול הגלות כבד מאד בירושלם..." – היינו, לא היתה זו אלא הכרעה בדיעבד, של חוסר ברירה. דא עקא, מענה כזה יכול להיאמר רק על אותם שאכן רצו ולא יכלו; ברם מה עם אותם אבירי דעה שיכלו גם יכלו לדור בירושלם ובכל זאת, בעינא פקיחא, העדיפו לדור שלא בירושלם?
על כך השיב הרב בהבהירו שאותם צדיקים עשו זאת מתוך הכרת "נקודת נשמתם" הקשורה בטבורה לקדושת מתחם מסוים בארץ-ישראל, שאינו ירושלם:
"ועל גדולי הצדיקים אין להקשות כלל מ"ט בחרו בשארי ערי הקודש, אפילו אם היו יכולים לשבת בירושלם, שבודאי כל עיר ומקום שבאה"ק יש לו שורש ובחי' בקדושה בפני עצמה, כמו שהאריך בזה ב'חסד לאברהם' בחלק עין הארץ נהר י"ג, ומן הפרטים שזכר שם נלמד על הכלל כלו. ואפילו בדרך הפשטות יש לכל מקום ומקום חבת הקודש מיוחדת בפ"ע. למשל פה עה"ק יפו ת"ו יש לחבב מצד שהיא גבול המסומן בתוה"ק "גבול ים" (הערת הרצי"ה: במדבר לד ו, וע' גיטין ח ע"ב, שיר השירים רבה פ"ז ד, ילקוט שמעוני ישעיה נט) ומצד שבה הלך יונה הנביא ע"ה, שבודאי כמה וכמה תיקונין השריש בהליכתו לדורות, ובה הובאו הדוברות לשלמה המלך ע"ה לבנין ביהמ"ק, כמ"ש בדברי הימים ב' ב' פט"ו, ולשי' הירושלמי יומא פ"ג ה"ח נעשה הנס לנקנור ג"כ פה עה"ק בנמל יפו. ע"כ אע"פ שירושלם חביבה מאד, וקדושתה כוללת בכללות, וישובה קודם לכל, מ"מ כ"א שהשיג ע"פ פרטיות שורש נשמתו שהוא שייך לקדושה המיוחדת הפרטית השייכת לאותה העיר, הי' קובע בה דירתו. ובודאי מצד חילוק השבטים הי' כן הענין, ע"כ היו כמה נביאי משארי ערים, אע"פ שרובם היו מירושלם, שע"כ נקראת גיא חזיון (ישעיה כב א), וכל נביא שלא נתפרש שם עירו היא מירושלם, כדאיתא במדר' איכה (פתיחתא כד), אבל מיעוטם נתפרשו בשם עירם ודרו שם מטעם הנ"ל. וכ"ז בדרך פרט, אבל בדרך כלל ודאי גדולה היא מצות ישיבת ירושלם מכל א"י, אע"ג דכ"מ חביב בפ"ע. ועד היום נמצאים זקנים שנתגדלו באה"ק והם מחפשים בכל יום ללכת ד' אמות חדשות בא"י מפני גודל חביבות הארץ...".
נמצאת למד אפוא, כי דווקא אותם "גדולי הצדיקים", מתוך עוצמת השגתם ש"שורש נשמתם שייך לקדושה מיוחדת פרטית השייכת לאותה העיר" שאינה ירושלם, קבעו בה, ודווקא בה, את מקום מושבם. כך בגדולי הצדיקים, וכך הוא הדין גם בחלק מן הנביאים, אשר עושים זאת במודע ולא בהיסח הדעת ו"במקרה", וכך שבעתיים "מצד חילוקי השבטים". מיקומו של יהודה אינו מקרי, כמו שגם מיקומו של שמעון ומיקומם של אשר וזבולון, דן ונפתלי ויתר שבטי ישראל, איש איש ונחלתו. לאנשי שבט מסוים זיקה מיוחדת ואורגנית המחוברת לרגבי אדמה מסוימים, לא לאחרים. בהמשך למשל הידוע של ריה"ל בספר הכוזרי, על התאמת הכרם לרגבי אדמה מסוימים ומקבילת המשל להתאמת כלל הארץ לכלל העם, כך גם התאמת רגבי אדמה מסוימים ותנאים אקלימיים מסוימים לגידול זן ענבים מסוים ולייצור יין מסוים, והוא הדין למקומו של שבט ואף למקומו של אדם.
[ייתכן שיש בהתייחסותו הממוקדת של הרב זצ"ל ליפו, שם הוא עצמו נמצא באותה שעה, כדי ללמד שאולי סבר כי זיקת צדיק למקום מסוים עשויה לעתים להיות לא רק עניין לתמיד אלא גם לשעה, ובאותה שעה סבר הרב שהוא עצמו "מקושר" קדושתית ליפו דווקא. וצ"ע].

אווירה של ארץ-ישראל נחוץ לבריאות
בפסקה נוספת (שמונה קבצים, ה, קפז, עמ' רפו-רפז) הרב מנמק אותה התאמה תוך שהוא מדמה אותה לתזונה נאותה: "כשם שתנאי הבריאות החומרית מחייבים את האיש ואת המין לקחת את המזון הראוי לו, לשאוף את האויר הנאות לו, להמשכת חייו, ולברר את הטוב ואת היפה שבהם להטבת מצב החיים, ולדקדק בנקיונם לפי המזג והתכונה המיוחדה שלו, כן הדבר נוהג במזונות המחיים את הנשמה". גם כאן, הן במובן החומרי והן במובן הרוחני, ישנה התפלגות עם התאמה לכלל, התפלגות עם התאמה לפרט ואף התפלגות של התאמה ל"קיבוץ" אנושי כזה ואחר – "איש איש, אומה אומה, קיבוץ קיבוץ, על פי תכונתו". חלק מההתאמה הנו אותו "מזון רוחני" של "מעשים וציורים, מחשבות ורגשות... כל גורמי החיים הרוחניים", כדוגמת מצוות ומידות, תורה ומעשים טובים שעשויים – בחלקם – להיות ייחודיים. אותה התאמה ייחודית, אותה התפלגות, תבוא לידי ביטוי, למשל, בחילופי "מסורת, מנהגים ונוסחאות, סדרי החיים והשקפות עולם... השפעה של חכמים וסופרים מיוחדים", בחינת קיום החובה של "אל תטוש תורת אמך" ושימור נוהגים עדתיים מסורתיים.
אך בכך אין די. בנוסף, "הדירה... באויר החיים הישראליים" גם היא – ואולי ראש וראשונה דווקא היא – משמעותית מאוד לאותם "תנאי בריאות" ולכן זהו "דבר קבוע, מוכרח ונחוץ. אויר ארץ ישראל הוא היותר מותנה ונחוץ". אמור מעתה: כשם שבמזון החומרי מזה ובחילופי המסורות מזה, אנחנו מכירים התפלגויות והתאמות, כך גם ההתאמה הקרקעית באווירה של ארץ-ישראל, אף בה ישנה התאמה:
"האויר הרוחני בישראל הוא מפורט גם כן לפי ההתנתחות הפרטית של הקיבוצים, שהיא מעין שבטים ודגלים".
קרקע זו ואוויר זה לשבט פלוני ולדגל אלמוני, לא לאחר, בשל סגולת ההתאמה.

זו היתה תשובת הרב (עולת ראיה, א, עמ' רג) לשאלה כיצד זה פתח הכתוב (דברי הימים א' טז, יח) בלשון יחיד: "לאמר לך אתן ארץ כנען", וחתם בלשון רבים: "חבל נחלתכם"! אלא שלאור העקרונות האמורים, ובכן היא הנותנת, והדברים מתיישבים כפתור ופרח:
"ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה, לדורותיה, לעד ולעולמי עולמים, ועם זה היא מתאימה ג"כ לחייהם של כל הפרטים, לכל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו, לפי מדתו ומהותו בעצמיותו. וההתאמה היא כ"כ מדויקת, עד שאפילו המדה והשעור של א"י, בין בכללותה ובין ביחס להמגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל לכל הדורות ולכל הזמנים, הכל הוא מתאים בכוון העליון מיד ד' נותן ארץ חמדתו לעם קדשו. וזאת היא האמרה הקדושה, האמורה כאן, לאמר, המתחילה בלשון יחיד ופרטי, לך אתן ארץ כנען, ומסימת בלשון רבים, וכוללת בתוך זה ג"כ את הקישור הנצחי מצד אחד, ואת התכונה המדודה, ביחש להשעור המפורט והכללי מצד השני, חבל נחלתכם, שעור מדוד...".

זיקה דו-סטרית
בהכירנו את דרכו של מרן הרב זצ"ל, אין להתפלא שלימים קיבל ממד הגותי זה גם גוון הלכתי. בשולי איגרת שהריץ הרב, בשנת תרצ"ב, לגרי"צ הלוי – ראב"ד העיר תל-אביב אותה שעה – ואשר עניינה אופן הכתיבה הדווקני בגיטין את שם העיר המתחדשת "תל-אביב – יפו", נדונה השאלה באיזו מידה "עיבורה של עיר" הוא חלק ממשי מהעיר (ראה עזרת כהן סימנים עו-עז). כידוע, תל-אביב היתה בראשית ימיה שכונה קטנה המסונפת לעיר יפו. כך גם הכיר אותה הרב קוק, בעת שעלה ארצה בשנת תרס"ד. לימים גדלה תל-אביב והפכה עיר ואם בישראל. או-אז התעוררה שאלה בדבר אופן כתיבת שם העיר בגיטין, שכן מן המפורסמות הוא שישנה הקפדה רבה על כתיב מדויק בגיטין. הספק שעלה ביקש לבחון אם לכותבה כשלעצמה "תל-אביב", או שראוי להמשיך בדרך שבה נהגו מאז ייסודה ולציינה כשוכנת ליד "יפו", היא העיר העיקרית שצמודה לה. ההולכים בדרך זו העלו כמה הצעות: "יפו" בלבד; "תל-אביב ביפו"; "תל-אביב הסמוכה ליפו"; "תל-אביב אצל יפו", וכדומה. [לעניין זה ראה בספרי "חדשים גם ישנים", ירושלים תשס"ה, עמ' 101-104].
הרב הלוי טען לנימוקים שונים אשר מחמתם יש להמשיך לציין את תל-אביב כשוכנת ליד יפו. אחד מהם היה ש"סמוך" נקרא "בתוכו", ותימוכין לכך הביא מהדגשת התנ"ך (יהושע ה, יג) את מקומו של יהושע: "ויהי בהיות יהושע ביריחו", זאת הגם שאותה שעה יריחו עדיין כלל לא נכבשה. והלוא מאחר שמן הסתם "אין שום נפ"מ היכן עמד יהושע אם ביריחו או מחוצה לה", על כרחך הדבר מלמדנו ש"סמוך" נקרא "בתוכו"! [ראה הערות הרצי"ה, שם, לנדרים נו ע"ב: "הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה של עיר ואסור ליכנס לעיבורה... מנלן דעיבורא דמתא כמתא... דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא ש"מ בעיבורה..."; וראה רש"י ומלבי"ם יהושע, שם; והשווה מורה נבוכים, חלק שני, פרק מב וכן רד"ק ורלב"ג יהושע, שם].
הרב, כרבה הראשי של ארץ-ישראל, נכנס לעובי הקורה ודן בנושא פעמיים, בארוכה. שלא כרב הלוי, הרי הרב סבר שעקרונית אין שום מניעה משינוי ומהתאמה למצב החדש המתהווה; אדרבה, יש בכך אפילו ביטוי-מה לשינוי היסטורי-גאולי רב משמעות. בין השאר – ביחס לעניינו הנ"ל של יהושע – שילב הרב הערה הגותית-הלכתית. לדידו, הדגשת המקרא את מיקום יהושע "ביריחו", בהחלט כן משמעותית, בהיותה חלק מהותי בהליכי הכיבוש. "ביאת צדיק לעיר עושה רושם גדול, ובפרט יהושע שזכותו הוא דבר גדול ומלך כציבור חשוב, ואם נחשב שעמד בתוך העיר ע"פ גדרי התורה, ודאי עשתה עמידתו שם דבר גדול לגבי כבוש יריחו". לכן רק העובדה ש"עיבורא דמתא כמתא", היא שאפשרה את השפעת נוכחותו שם על הכיבוש. לולא כן, בסמיכות לבדה לא היה די. לענייננו נוכל להסיק, שאותה זיקה ייחודית שבין אדם למקום, היא דו-סטרית. היא איננה רק משפיעה על האדם, היא גם משפיעה מהאדם. לא היתה יכולה יריחו להיכבש לולא יהושע "שם", בעיבורה הנחשב חלק ממנה, ולא כגיבור חיל ומנהיג צבאי אלא כאישיות אשר עצם "עמידתה" נצרכת לחלות הכיבוש.
לא בכדי תמך הרב, ואף עודד וסייע, מגוון גדול של מעשי התיישבות ומקומות התיישבות. דוגמה מעניינת במיוחד היא זו של הניסיון לרכוש אדמות לא פחות מאשר בעבר הירדן המזרחי. באחת מאיגרותיו (אגרות הראיה, א, איגרת רל) הוא פונה "לכבוד הועד הנכבד לקניית קרקעות באה"ק, בביאליסטאק..." ומחזק את ידיהם לרכוש קרקעות שם: "אקלימה של עבר הירדן... המצב הגיאוגרפי... ע"ד מצב הבריאות שמה... אויר בריא לגמרי... ע"ד חומר ההסקה... המציע מבטיח שאין שום עורר על הקרקע... כפי דברי המציע, אין האדמה צריכה שום הכנה ואפשר להתחיל מיד בישוב בע"ה... ומצמיח קרן ישועה לעמו יראנו בישועתו, ונזכה לראות את אחינו נודדי ארץ נכר מתנחלים על אדמות הקודש, שמחים ומתענגים על כל טוב... התחזקו אחים יקרים למען עמנו ולמען ערי אלהינו וארץ חמדתנו וד' אתנו, ויהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו...". לאמור: אחר שקבוצה זו מתעניינת בחבל ארץ זה, הרי למרות שהוא מרוחק, יחסית, מ"פלטרין של מלך", בכל זאת מצווה לסייעם לגאול אדמות מובטחות של הארץ, מסתבר שככל הנראה יש להם זיקה פנימית ייחודית למתחם זה, והרי זה קרוב ל"מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים".

חלקי הארץ השונים מתאימים לחלקי העם השונים
בהתאם לכל האמור קבע לימים רבנו הרצי"ה (שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 407):
"כשם שקיימת הסתעפות בתוך כללות האומה, כך היא קיימת בתוך ארץ ישראל. אנחנו עם, וכל עם יש לו ארץ. 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. חלקי הארץ השונים מתאימים לחלקי העם השונים. כל הנחלות יחד – נחלת זבולון, נחלת יששכר וכו' – הן גוונים שונים של 'אוירא דארץ ישראל' ומהווים כולם ביחד ענין אחד שלם. ועם זה יש הבחנה בין החלקים השונים של הארץ, שמתאימים לחלקים השונים של העם".
ושוב (שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 386):
"... היסוד הוא תורה מן השמים, ומן השמים נמשכת הקדושה לארץ. נמשך הסידור האלוהי והחלוקה האלוהית של הנחלות – אלינו. מתוך התורה הזאת מופיעה חלוקת הארץ לכל השבטים, ולכל פרטי האנשים מישראל, הנשמות מישראל".
*
אמור מעתה: "הבנה מוסרית" מעמיקה של ההתיישבות כתהליך היסטורי מתגוון, תולה את "ההבנה הסבתית" בהליך בירורים מורכב ומסועף שעובר העם ועוברים השבטים, עוברים הקיבוצים ועוברים היחידים. "חן מקום על יושביו" לא בדגש על "מקום" במשמע "כל מקום", אלא בדגש על "יושביו"; אותם ש"שייכים" אליו. אומנם איש מאתנו לא היה מאחורי הפרגוד ומלכתחילה אנחנו מתקשים להתאים – רוחנית – אדם למקום, אך לפחות למפרע ניתן לקבוע כי "איש לשבטו – איש לנחלתו" (שופטים כא, כד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il