- ספריה
- מאמרים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסתר בת רחל
לא יודעים להוכיח
הרב יעקב כהן העיר בטובו כמה הערות על המאמר 1 "הכשלת חבר בשנאה גדולה מהכשלתו בעבירה" 2 מן הגיליון הקודם. ועל כך תודתי לו, שכן בנושא חשוב זה יש להאריך יותר ואכן קיצרתי יתר על המידה במקום שבו יש להאריך.
עיקר טענתו של הרב כהן היתה ש"מהמאמר כפי שהוא נכתב נראה שכל ההלכות המפורשות שנאמרו ביחס לרשעים כמעט ובטלו מן העולם ולא רק ביחס למי שמוגדר כתינוק כנשבה".
אמת הדבר, ואכן כך התבטאו כמה מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים.
נתחיל דווקא בדברי הרב קוק 3 זצ"ל, שאותו ציטט הרב כהן בדבריו:
כל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שברי לנו שקיימנו בו מצוות תוכחה . וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, על פי עדות רבי עקיבא, מי שיודע להוכיח. על כן נפל פותא בבירא (עי' רש"י שבת סו( וכל ההלכות הנוטות לרוגז ושנאת אחים, נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר.
כך גם התבטא החזון איש 4 :
ובהגהות מיימוניות פ"ו מהלכות דעות כתב, דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד, כתב בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"ם מלובלין, כי אצלנו הוא קדם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח ודיינין להו כאנוסים ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לשאר הלכות.
וכמה סעיפים קודם לכך 5 הוסיף לבאר מדוע אין נוהג הדין של מורידין ואין מעלין:
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור היו תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיוון שכל עצמנו ותקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
כך גם ראינו בדברי ה"משך חכמה" 6 שהבאנו במאמרנו הקודם:
לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצא כמותו 7 וע"ז אמרו (סוכה מה:) ראיתי ב"ע והמה מועטים, לכן כתיב אחיך.
בדורנו אין היתר לשנוא
למדנו מדברי אותם גדולים שהיתר (ומצוות) השנאה אינו נוהג בדורנו מכמה סיבות (לבד מהשיקול של "תינוקות שנשבו" 8 ):
ההיתר נכון רק לגבי מי שקיימנו בו מצוות תוכחה. וכבר בספרא 9 מצאנו: אמר ר' טרפון העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח , אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת , אמר ר"ע העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים.
ההיתר הוא רק "למי שהוא צדיק תמים בדרכיו". 10
כל מהות השנאה היא לצורך תיקון הרשעה ובזמן "שהשגחתו גלויה". כיוון שאז הכופרים הם "בנליזות גמורה" מה שאין כן בזמן הזה שיש למושכם ב"עבותות של אהבה" 11 .
אמנם היטיב הרב כהן לתמוה בדבריו היאך ייתכן שהרמב"ם הביא את היתר השנאה: "הרי הרמב"ם לא כתב את הלכותיו רק ליחידי סגולה וכל כגון זאת לא היה לרמב"ם לסתום".
ועל כך יש לענות בתרתי:
ההסתייגויות לדין זה מצויות כבר בדבריו 12 :
השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא י"ט י"ז) לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו...
למדנו מדבריו שהשנאה הותרה רק לאחר התראה, ואם "אין בדור הזה מי שיודע איך מוכיחים" 13 נפל ההיתר.
אפשר שגם לשונו "עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו" מלמדת אותנו גדר בגדרי השנאה. שהלא יש להבין מה חידש הרמב"ם בתוספת זו, הרי פשוט שאם שב אדם בתשובה הוא אינו בגדר של רשע ואין שום היתר לשונאו?!
ונראה פשוט שהרמב"ם למדנו שכל מהותה של השנאה היא "מכשיר" על-מנת לדאוג שיעשה תשובה ולכן המצווה לשונאו היא "עד שיעשה תשובה" 14 .
וממילא יש לשקול האם השנאה היא תיקון ומשיגה את מטרתה או שמא אינה אלא קלקול ויש למושכם ב"עבותות של אהבה".
ב. מצאנו דינים שונים שנאמרו בלשון פסקנית. והאחרונים למדונו שנשתנתה ההלכה. לא חלילה שתורה היא המשתנית זו ש"לא תהא מוחלפת", אלא בגלל שינוי המציאות.
דוגמה אחת הבאנו במאמר הקודם: על אף הלשון הפסקנית של השלחן ערוך 15 :"לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך" 16 למדנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהאידנא מכיוון שאי נתינה עלולה להביא לידי שנאה וממילא להכשיל את חברו באיסור שנאה יש להעדיף לתת לו על אף שלא יברך. ועוד כאלו דוגמאות רבות. 17
כך שגם במקרה דנן אין לתמוה על כך שהרמב"ם הזכיר הלכה זו (אם כי בהסתייגויות כפי שניתחנו לעיל) והאחרונים סברו שבמציאות הקיימת היום הדין אחר הוא.
שנאה ואהבה יכולות לדור ביחד
לגבי ההערה שהעיר הרב כהן בהסבר דברי התוס' במסכת פסחים, 18 שכתב שכיוון שהאדם שונא את אותו אחד שראה בו דבר ערווה, גם חברו ישנא אותו שכן "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ובאין מתוך כך לשנאה גמורה.
כוונת התוס' נראית שאמנם מצווה לשנוא את אותו אחד שראה בו דבר ערווה, אולם התהליך הזה לא ייעצר, כיוון שחברו ישנא אותו בחזרה, והוא ימשיך לשנוא את חברו מתוך כך שהוא שונא אותו, והשנאה הזאת, השנייה, היא שנאה גמורה ואסורה. 19 לכן ראוי היה לכתוב שעל-פי התוס' תהליך השנאה הוא תהליך מסוכן (ולא פסול כפי שנכתב במאמר), ויפה העיר.
אמנם יש בהחלט לדון במקומה של השנאה גם במצב שבו האהבה היא הראויה, שכן שתי התחושות הללו אפשרי שתדורנה ביחד. וכבר כתב בעל ה"תניא" לאדמו"ר הזקן בפרק לב:
וגם (אלו) שמצווה לשנאותם, מצוה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת . שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם...
במקביל לאהבה תיתכן גם שנאה לרע שהתגלה באדם זה. אולם מצד שני מצווה לאהוב את אותו אדם.
בתפילה שנזכה לאהוב זה את זה, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
^ 1. הרב כהן התנצל בתחילת מאמרו על כך שהוא מעיר ומקשה על המאמר ואל לו להתנצל על כך שהלא זוהי דרכה של תורה (בפרט כשנעשה הדבר בדרך ארץ ובאהבה כפי שנהג הוא). עי' בדברי ר' יוחנן אחרי פטירת גיסו ריש לקיש (מסכת בבא מציעא דף פד/א) :"אמר (ר' יוחנן על ר' אלעזר בן פדת): את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא". וכן בדברי ר' משה פיינשטיין זצ"ל בתשובה (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן צו) למישהו שהוכיחו כי ראה אותו נוסע אחרי זמן הדלקת נרות... (אמנם המדובר שם בנדון אחר. היינו בתוכחה על הנהגה מסוימת ולא בדיון הלכתי): "נהנתי מאד אשר מע"כ נזדרז לקיים מצות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן חן למע"כ וח"ו לי להקפיד בזה".
^ 2. הכותרת ניתנה על-ידי העורך ולא על ידי, ויש להעיר עליה שתי הערות. האחת שהיא אינה מדויקת מכיוון שגם הכשלת החבר בשנאה היא הכשלתו בעבירה של "לא תשנא את אחיך בלבבך", וממילא לא שייך לומר שהיא גדולה מהכשלתו בעבירה. והסיבה השנייה היא מכיוון שלא בכל מקרה היא נכונה. שכן גם לדידו של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שהובא במאמר שחשש הכשלה בשנאה גדול מחשש הכשלתו באכילת מאכל ללא ברכה, הדבר נובע מההנחה שאיסור שנאה חמור מאיסור אכילה בלא ברכה. וממילא פשוט שאם יש עבירות שחומרתן גדולה מאיסור שנאה לא תהיה הקביעה הזו נכונה. לדוגמה: לו תעמוד על הפרק סתירה בין הכשלת חבר בשנאה לבין הכשלתו באחת משלוש עבירות, אין ספק שבמקרה זה הכשלתו בעברה (של אחת משלוש העבירות החמורות) חמורה יותר מהכשלתו בשנאה. וממילא לא שייך לקבוע באופן מוחלט שהכשלה בשנאה גדולה יותר מהכשלה בעבירה.
^ 3. אגרות ראיה, סוף אגרת רס"ו
^ 4. יורה דעה סימן ב' סכ"ח:
^ 5. שם סעיף ט"ז.
^ 6. דברים כ"ב פסוק ד
^ 7. וכוונתו שהיתר זה של שנאה יהיה נכון רק לאותם יחידי סגולה שעומדים בקריטריון הזה, והם מעטים, ולא רק כ"יסוד רוחני כללי שיש דרגות בשנאה" כפי שכתב הרב כהן.
^ 8. שיקול שהביאו כבר הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג הלכה ג):
אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
^ 9. קדושים פרשה ב
^ 10. לשון ה"משך חכמה". אמנם הוא לא ביאר במדויק מה יסוד הסברה. רק כתב "אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה". אפשר להבין את יסוד ההגבלה בשתי צורות: א.יסוד היתר השנאה הוא רק לאדם צדיק. אין להעלות על הדעת שמותר לאדם רשע לשנוא רשע אחר. ולכן רוב בני אדם אינם יכולים להגדיר עצמם כצדיקים. ב.הדבר קשור לנימוק הבא (סעיף ג) יסוד ההיתר הוא ב"תיקון העולם" (יסוד שמצאנו בדברי ה"חזון איש" ומי שבעצמו אינו צדיק שנאתו לא תביא את השני לכלל תיקון שען יאמר השני: "טול קורה מבין עיניך".
^ 11. כל זה מתוך לשונו של החזון איש (אמנם לגבי דין מורידין ואין מעלין, אבל נראה ששייכים הם הדברים גם לגבי עניין השנאה). ואפשר שהחילוק נובע משני נימוקים: א. היתר השנאה נובע מתוך היותו של החוטא ב"נליזות מיוחדת" ולכן הגדרה זו נכונה בימים ההם. אולם בזמן שבו הרשעים אינם מעטים אין לחוטא הגדרה כזו המתירה להפעיל כנגדו את "מכשיר" השנאה (בדומה לשיקול של "תינוקות שנשבו"). ב.בזמננו "מכשיר" השנאה איננו יעיל ולא יביא לתיקון העולם.
^ 12. הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד.
^ 13. ואם ישאל השואל מדוע פסק הרמב"ם כך למעשה הרי כבר בדורם של התנאים הם קבעו שאין מי שיודע להוכיח יאמר הרמב"ם שקביעתו עקרונית ובכל דור ובכל מצב יש לשאול האם הוא עונה על הקריטריון של "יודע להוכיח".
^ 14. בדומה לזה דייקו האחרונים בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ד:
"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו." מה חידש הרמב"ם בתוספת: "ויחזור לתלמודו"? הרי פשיטא שברגע שסיים לעסוק במצווה חזר לגדר של אדם רגיל המחויב במצוות תלמוד תורה?! ולכן כתבו שדבר זה הוא הסתייגות בהיתר של עזיבת התורה, שהרמב"ם סובר שאין היתר לעזוב את לימוד התורה ולעסוק במצווה, אלא אם כן יודע אתה שתוכל לחזור לתלמודך בסיימך את העיסוק במצווה. אבל אם לא כך, אל לו לאדם להפסיק את הלימוד מעיקרא.
^ 15. אורח חיים סימן קסט סעיף ב.
^ 16. מלשון זו משמע שאפילו במקרה של ספק אין לתת ולאו דווקא במקרה שבטוח שלא יברך.
^ 17. למשל דברי החזון איש שהבאנו לעיל על דין של מורידין ואין מעלין. וכן רבים עי' למשל בהסכמתו של הגר"א נבנצאל לספרו המצוין של הרב נריה גוטל "השתנות הטבעים בהלכה", שהביא כמה דוגמאות להלכות המשתנות עקב שינוי המציאות.
^ 18. קיג עמוד ב ד"ה שראה בו ערווה. שתוס' הקשו אם מצווה לשנוא אדם שראה בו דבר ערווה מה משמעות דברי הגמ' במסכת ב"מ לב: שאוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, הלא מצווה לשנוא אותו.
^ 19. מחצית השקל אורח חיים קנו, ב הגדיר "שנאה גמורה" כשנאה הנשארת בלב אף אחר בתשובה שלמה.
^ 2. הכותרת ניתנה על-ידי העורך ולא על ידי, ויש להעיר עליה שתי הערות. האחת שהיא אינה מדויקת מכיוון שגם הכשלת החבר בשנאה היא הכשלתו בעבירה של "לא תשנא את אחיך בלבבך", וממילא לא שייך לומר שהיא גדולה מהכשלתו בעבירה. והסיבה השנייה היא מכיוון שלא בכל מקרה היא נכונה. שכן גם לדידו של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שהובא במאמר שחשש הכשלה בשנאה גדול מחשש הכשלתו באכילת מאכל ללא ברכה, הדבר נובע מההנחה שאיסור שנאה חמור מאיסור אכילה בלא ברכה. וממילא פשוט שאם יש עבירות שחומרתן גדולה מאיסור שנאה לא תהיה הקביעה הזו נכונה. לדוגמה: לו תעמוד על הפרק סתירה בין הכשלת חבר בשנאה לבין הכשלתו באחת משלוש עבירות, אין ספק שבמקרה זה הכשלתו בעברה (של אחת משלוש העבירות החמורות) חמורה יותר מהכשלתו בשנאה. וממילא לא שייך לקבוע באופן מוחלט שהכשלה בשנאה גדולה יותר מהכשלה בעבירה.
^ 3. אגרות ראיה, סוף אגרת רס"ו
^ 4. יורה דעה סימן ב' סכ"ח:
^ 5. שם סעיף ט"ז.
^ 6. דברים כ"ב פסוק ד
^ 7. וכוונתו שהיתר זה של שנאה יהיה נכון רק לאותם יחידי סגולה שעומדים בקריטריון הזה, והם מעטים, ולא רק כ"יסוד רוחני כללי שיש דרגות בשנאה" כפי שכתב הרב כהן.
^ 8. שיקול שהביאו כבר הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג הלכה ג):
אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
^ 9. קדושים פרשה ב
^ 10. לשון ה"משך חכמה". אמנם הוא לא ביאר במדויק מה יסוד הסברה. רק כתב "אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה". אפשר להבין את יסוד ההגבלה בשתי צורות: א.יסוד היתר השנאה הוא רק לאדם צדיק. אין להעלות על הדעת שמותר לאדם רשע לשנוא רשע אחר. ולכן רוב בני אדם אינם יכולים להגדיר עצמם כצדיקים. ב.הדבר קשור לנימוק הבא (סעיף ג) יסוד ההיתר הוא ב"תיקון העולם" (יסוד שמצאנו בדברי ה"חזון איש" ומי שבעצמו אינו צדיק שנאתו לא תביא את השני לכלל תיקון שען יאמר השני: "טול קורה מבין עיניך".
^ 11. כל זה מתוך לשונו של החזון איש (אמנם לגבי דין מורידין ואין מעלין, אבל נראה ששייכים הם הדברים גם לגבי עניין השנאה). ואפשר שהחילוק נובע משני נימוקים: א. היתר השנאה נובע מתוך היותו של החוטא ב"נליזות מיוחדת" ולכן הגדרה זו נכונה בימים ההם. אולם בזמן שבו הרשעים אינם מעטים אין לחוטא הגדרה כזו המתירה להפעיל כנגדו את "מכשיר" השנאה (בדומה לשיקול של "תינוקות שנשבו"). ב.בזמננו "מכשיר" השנאה איננו יעיל ולא יביא לתיקון העולם.
^ 12. הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד.
^ 13. ואם ישאל השואל מדוע פסק הרמב"ם כך למעשה הרי כבר בדורם של התנאים הם קבעו שאין מי שיודע להוכיח יאמר הרמב"ם שקביעתו עקרונית ובכל דור ובכל מצב יש לשאול האם הוא עונה על הקריטריון של "יודע להוכיח".
^ 14. בדומה לזה דייקו האחרונים בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ד:
"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו." מה חידש הרמב"ם בתוספת: "ויחזור לתלמודו"? הרי פשיטא שברגע שסיים לעסוק במצווה חזר לגדר של אדם רגיל המחויב במצוות תלמוד תורה?! ולכן כתבו שדבר זה הוא הסתייגות בהיתר של עזיבת התורה, שהרמב"ם סובר שאין היתר לעזוב את לימוד התורה ולעסוק במצווה, אלא אם כן יודע אתה שתוכל לחזור לתלמודך בסיימך את העיסוק במצווה. אבל אם לא כך, אל לו לאדם להפסיק את הלימוד מעיקרא.
^ 15. אורח חיים סימן קסט סעיף ב.
^ 16. מלשון זו משמע שאפילו במקרה של ספק אין לתת ולאו דווקא במקרה שבטוח שלא יברך.
^ 17. למשל דברי החזון איש שהבאנו לעיל על דין של מורידין ואין מעלין. וכן רבים עי' למשל בהסכמתו של הגר"א נבנצאל לספרו המצוין של הרב נריה גוטל "השתנות הטבעים בהלכה", שהביא כמה דוגמאות להלכות המשתנות עקב שינוי המציאות.
^ 18. קיג עמוד ב ד"ה שראה בו ערווה. שתוס' הקשו אם מצווה לשנוא אדם שראה בו דבר ערווה מה משמעות דברי הגמ' במסכת ב"מ לב: שאוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, הלא מצווה לשנוא אותו.
^ 19. מחצית השקל אורח חיים קנו, ב הגדיר "שנאה גמורה" כשנאה הנשארת בלב אף אחר בתשובה שלמה.
הקשר בין ניצבים לראש השנה
איך ללמוד גמרא?
ראיית המבט השלם
חידוש כוחות העולם
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
בריאת העולם בפרשת לך לך
הקשר אל ה' – תפילה
איך מוסרים את הנפש בימינו?
חכמת התורה ומדעים
האם מותר לפנות למקובלים?
מה המשמעות הנחת תפילין?