בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות כלליות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מצטער פטור מן הסוכה

קושיית העונג יו"ט על הרמ"א ושני תירוצים עפ"י הגר"א והט"ז.

undefined

הרב חיים כץ

טז' תשרי תשס"ט
12 דק' קריאה 53 דק' צפיה
מצטער פטור מן הסוכה
הרב חיים כץ 1

עיון בדברי הפוסקים בדין הוצין היורדין לתוך עשרה
בשולחן ערוך 2 נפסק:
"היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים".

טעם הלכה זו מוזכר בגמרא בסוכה 3 :
"היתה גבוהה מעשרים אמה, והוצין יורדין בתוך עשרים אמה, אם צלתם מרובה מחמתם כשרה ואם לאו פסולה. היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין לתוך עשרה, סבר אביי למימר: אם חמתם מרובה מצלתם - כשרה. אמר ליה רבא: הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה".

רבא נחלק עם אביי. אביי סבר לומר שאם חמתם מרובה מצילתם הסוכה כשרה, אך רבא סבר שגם כשחמתם מרובה מצילתם כיוון שהם נמצאים בתוך חלל הסוכה המינימלי שכשר, דהיינו עשרה טפחים, אז זו דירה סרוחה ולא מתקיים "תשבו כעין תדורו" כי אין אדם דר בדירה סרוחה. מלשון השולחן ערוך משמע שהדין של רבא שאין אדם דר בדירה סרוחה פוסל את הסוכה אפילו בדיעבד.
לעומת זאת הרמב"ם 4 פסק כך:
"וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו".

למד המאירי 5 שפשט פירוש הלשון "וצריך להיזהר" הוא שרק לכתחילה צריך להיזהר אבל בדיעבד הסוכה כשרה, שלא כדברי השולחן ערוך שאמר שסוכה זו פסולה. לשון הגמרא הוא שזו דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה אך לא כתוב שהסוכה פסולה ולכן יש מקום להבנת המאירי ברמב"ם.
בכל אופן, אם באמת ההבנה ברמב"ם היא כהבנת המאירי, אז יש מקום לשאול על השולחן ערוך כיצד הוא מביא כדעה פשוטה את דעת הראשונים שלמדו בגמרא שדירה סרוחה שאדם לא יושב בה נפסלה לגמרי ולא הביא גם את דעת הרמב"ם שסובר שבדיעבד הסוכה כשרה.
עוד העירו האחרונים על לשונו של הרמב"ם "וצריך להיזהר", מה כוונת הלשון הזו. ראשית, ממה צריך להיזהר. ועוד, הרמב"ם הביא את ההלכה הזו בסמוך להלכה אחרת: "אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא" שגם הלכה זו היא משום "תשבו כעין תדורו" שהמצטער פטור מן הסוכה. גם לגבי סוכה שריחה רע לכתחילה לא יסכך באותו דבר אבל בדיעבד הסוכה כשרה, וכאן הרמב"ם לא השתמש בלשון "יש להיזהר", ומדוע לא השווה הרמב"ם מידותיו לכתוב בשתי ההלכות את אותה לשון כאשר לכאורה דינם שווה ששניהם כשרות בדיעבד. מה היא אותה זהירות מיוחדת שעליה רומז הרמב"ם בהלכה של ההוצין?

בעייתיות הישיבה בסוכה בזמן ירידת גשמים
כדי לבאר את דברי הרמב"ם, נקדים שאלה מפורסמת ששואל העונג יום טוב 6 . המשנה 7 אומרת:
"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה".

מובא בשולחן ערוך 8 כך:
"ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול. הגה:...וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה".

ובהמשך כותב הרמ"א 9 :
"מי שהוא ישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים מועטים הוי צער לישון שם ויוכל לצאת".
מוסיף הרמ"א:
"וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות".

אם כן, הרמ"א כותב שאם אדם פטור מן הסוכה בגלל שירדו גשמים אם יישאר בסוכה זה בגדר "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט"- הדיוט לגריעותא. שואל העונג יום טוב, הגמרא בכמה מקומות בסוכה 10 ובביצה 11 לומדת כך: "חג הסוכות שבעת ימים לד'" הוקשה סוכה לחגיגה, לקרבן חגיגה, כשם שקרבן חגיגה אסור בהנאה כך סוכה אסורה בהנאה, ומהיקש זה לומדת הגמרא הלכה מחודשת שאסור ליהנות מעצי הסוכה במשך שבעת הימים כמו בקרבן חגיגה. אם כך לא מובנים דברי הרמ"א, הוא היה צריך לומר לא רק שהאוכל בסוכה בזמן שיורד גשמים נחשב הדיוט, אלא שהאדם גם עובר על איסור דאורייתא של הנאה מן הסוכה שלא במקום מצוה, שהרי אינו מקיים מצוות ישיבה בסוכה שהיא המתירה לו להשתמש בה ובלעדיה הסוכה אסורה כמו קרבן.

גדר הסוכה בזמן ירידת גשמים
נציע כמה דרכים לתרץ את קושיית העונג יום טוב: א.הרמ"א כתב בדבריו שבלילה הראשון צריך לאכול כזית בסוכה אף אם הגשמים יורדים. המשמעות הפשוטה בדבריו היא שבלילה הראשון יש דין מיוחד של אכילה בסוכה למרות שיורדים גשמים. אמנם בגר"א רואים שהוא לא מבין כך, הוא כותב שהחובה לאכול בסוכה בלילה הראשון כשיורדים גשמים אין משמעותה בשעת ירידת הגשם ממש אלא שצריך להמתין לרגעים שבהם לא ירד גשם ואז להיכנס לסוכה ולאכול בה כזית כדי לקיים את המצווה של ליל חמישה עשר שנלמדת מחג המצות. סברתו היא שבשעת ירידת הגשם הוי ליה כנפלה סוכתו, הדבר נחשב כאילו אין סוכה ולכן אין אפשרות לאכול כזית ולקיים עתה מצוות סוכה וזה כאילו האדם אוכל מחוץ לסוכה. יש מקום לדון אם הוא הבין את הבנתו ברמ"א או שהוא פוסק את דעתו להלכה בניגוד לרמ"א, הרמ"א כתב שצריך בלילה הראשון לאכול כזית בסוכה גם כשיורדים גשמים, האם הכוונה היא שבניגוד לשאר לילות שהאדם יכול להיכנס לביתו והוא לא צריך לחכות שהגשם יפסק כדי לחזור לסוכה, אלא יש לו היתר לאכול ולישון בה עד שיאור היום כי ברגע זה האדם מוגדר כמצטער והוא לא צריך להיות בסוכה, אבל בלילה הראשון צריך לחכות; או שמא משמעות דברי הרמ"א, וכך נראה הפשט, שצריך לאכול בזמן שיורד גשם. ההבנה הפשוטה בדין ירידת גשמים היא שכשיורדים גשמים יש פטור מן הסוכה מדין מצטער, ולא מתקיים הפסוק "תשבו כעין תדורו", הציווי לשבת בסוכה הוא כמו בדירה של האדם ישיבה שהוא לא יצטער בה, והגר"א מחדש שזה כסוכה שנפלה וכאילו אין סוכה כרגע. זה לא פטור בגברא שהאדם לא חייב לשבת בסוכה אלא זה חידוש בחפצא, הסוכה פסקה מלהיות סוכה כשירדו גשמים והיושב בה כיושב מחוץ לסוכה ואין בזה קיום מצוה. לפי זה, אפשר ליישב את קושיית העונג יום טוב, ששאל מדוע היושב בסוכה כשיורדים גשמים נחשב רק כהדיוט ולא עובר על איסור של הנאה מן הסוכה כשהוא לא מקיים בה מצווה. הגר"א מגדיר שברגע שיורדים גשמים הסוכה נחשבת כנפלה והיא כבר לא סוכה. כאשר סוכה נופלת איסור ההנאה מעציה הוא כבר לא איסור דאורייתא אלא איסור מדרבנן. במצב כזה שהאדם נמצא בסוכה ונהנה בה בדרך הישיבה הרגילה יתכן שלא גזרו בזה איסור. בהמשך נראה מדוע זה כך, נראה יסוד לדבר זה.

בין פטור מצטער לפטור ירידת גשמים
לפי דברנו ניתן ליישב דקדוק בלשון הרמ"א. בדבריו שהבאנו לעיל לגבי חובת אכילת כזית בסוכה גם כשיורדים גשמים בלילה הראשון, הלשון הוא "צריך לאכול". לעומת זאת לגבי דין מצטער, השולחן ערוך 12 פוסק שמצטער פטור מן הסוכה, והרמ"א שוב מתייחס ללילה הראשון וכותב: "אבל בלילה ראשונה אפילו מצטער חייב לאכול שם כזית". כאן כתוב "חייב לאכול". בירידת גשמים כתוב שצריך לאכול, ובפטור מצטער כתוב שחייב לאכול, מדוע יש הבדל ביניהם? לכאורה ההסבר הוא כדלהלן: ישנה מחלוקת ראשונים גדולה לגבי דין האכילה בלילה הראשון כשיורדים גשמים. מהגר"א הבאנו שזה כאילו הסוכה נפלה ולכן בלילה הראשון צריך לחכות שיפסק הגשם ולאכול בסוכה. המאירי סוכה 13 מביא בשם הר"ש מלוניל שהפטור של מצטער הוא פטור שנאמר בשאר הימים אבל הוא לא נאמר בלילה הראשון משום שבשאר הלילות החיוב לאכול בסוכה הוא מדין "בסוכות תשבו שבעת ימים"- תשבו כעין תדורו, אבל בלילה הראשון יש מקור לחיוב אחר לגמרי לאכילה בסוכה, מההיקש של חמישה עשר חמישה עשר ממצות, וכיון שיש מקור אחר אז אין לאפיין את דין האכילה בלילה הראשון בגדרים הרגילים שיש בחיוב האכילה מצד תשבו כעין תדורו ששייך לשאר הימים. ויש חולקים, ביניהם הרשב"א שסובר שהפטור של מצטער כמו שהוא קיים בשאר הימים הוא קיים גם בלילה הראשון. אם כן, נחלקו בראשונים בשאלה האם הפטור שנלמד מ"תשבו כעין תדורו" דהיינו פטור מצטער שייך גם על הלילה הראשון או לא. והגר"א טוען שירדו גשמים זה גדר מיוחד שהוי כנפלה הסוכה וזה לא דין ביחס למצטער, זה חידוש מיוחד שמתבטל שֵם הסוכה, הסוכה בחפצא הפסיקה להיות סוכה, ולכן גם אם הוא ירצה לאכול כזית בעת שיורד הגשם הוא לא מקיים מצוות סוכה ולכן מוכרחים לומר שמה שבלילה הראשון יאכל כזית בסוכה גם אם יורדים גשמים הכוונה היא גם אם ירדו גשמים הוא צריך לחפש את הזמן שבו כרגע לא יורד גשם ואז הוא יאכל את הכזית. ההבנה הפשוטה בדברי הרמ"א היא בלילה הראשון צריך לאכול בשעת ירידת הגשמים ממש, אך הרמ"א הדגיש שצריך לאכול ולא שהאדם חייב לאכול כדי לרמוז שאע"פ שהוא סובר כראשונים שמצריכים לאכול בסוכה אך לא יוכל לברך על מצות הישיבה בסוכה משום שיש שיטות ראשונים שסוברות שבעת ירידת הגשם אין חובה לאכול בסוכה, ואפשר להבין אותם כדברי הגר"א שבזמן ירידת הגשם הסוכה נחשבת כנפולה וכאינה, ואז ודאי שאי אפשר לברך על סוכה כזו שכן לא מקיימים בה מצוה. כל זה ביחס לירידת גשמים, אבל ביחס למצטער בלילה הראשון הרמ"א כותב שאדם חייב לאכול בסוכה כזית, כאן ההדגשה היא שחייב משום שאז הוא גם צריך לברך, כי הרמ"א פוסק להלכה כדעה הסוברת שהפטור של מצטער אינו חל בלילה הראשון, ופטור מצטער הוא ודאי אינו פטור בחפצא כלומר ודאי שהסוכה נחשבת סוכה וזה מסתבר מאוד משום שמצטער זה משהו סובייקטיבי אחד מצטער וחברו לא מצטער, ולכן אי אפשר להגיד שהסוכה פסולה בגלל מצטער. לעומת זאת גשמים זו בעייה אובייקטיבית. החילוק זה מוזכר באחרונים. אם כן, מצטער אינו פסול בסוכה, אלא זה דין בגברא, אז כיוון שהסוכה בחפצא היא סוכה טובה, אז גם לדעה שפוטרת מצטערת בלילה הראשון אם האדם ישב בה הוא ישב בסוכה רק שאין עליו חיוב, אם כן לדעה שמחייבת גם מצטער בלילה הראשון אפשר לברך ולכן הרמ"א כתב לשון חובה לגבי אכילה בלילה הראשון אף על פי שמצטער.
יש ראיה לכך שבפטור מצטער הסוכה עדיין נחשבת סוכה. הרמ"א פוסק 14 :
"מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, ואין צריך לילך לסוכת חברו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר".

מביא המשנה ברורה 15 אחרונים שכתבו שההסבר לדין הזה שהוא פטור מללכת לסוכת חברו הוא שהאדם מצטער. אבל הוא מביא בשם החיי אדם במקום שאם יש לו אפשרות ללכת לסוכה חברו ולאכול שם שילך ויאכל שם ויברך. לכאורה קשה, הרי הוא מצטער. אלא אומר החיי אדם סברא שאף על פי שבאמת לא נוח לו אך על אי נוחות אפשר להתגבר, כשאדם יודע שהוא צריך לקיים מצווה הוא יכול להפוך את עצמו ממצב של לא נוח למצב של נוח.
רואים פה את אותו יסוד שאמרנו, שאף על פי שמצטער פטור, הסוכה נשארת סוכה, וכל העניין הוא שיש פטור לגברא, אז זה דברים שניתנים לשינוי והאדם יכול להתגבר על עצמו ולהיכנס לסוכה, על כל פנים לפחות לפי החיי אדם, ואפשר אפילו לברך במקרה כזה משום שהסוכה נשארת סוכה.
אמנם יש לדחות שאפשר לחלק בין שני סוגים של מצטער, יש מצטער בלהגיע אל הסוכה אך ברגע שיגיע אל הסוכה הוא יהנה ממנה ולא יצטער בה, במצב כזה החיי אדם אמר שהאדם צריך להתגבר על עצמו וללכת לסוכה ובה הוא יקיים את המצוה ויוכל לברך כי בשעה שיושב הוא לא מצטער. אבל אם בזמן הישיבה בסוכה הוא מצטער כגון זבובים ריח רע וכד' שם החיי אדם לא יאמר שהוא יכול לברך.
גם המשנה ברורה 16 מביא בשם החיי אדם חילוק אחר, החיי אדם הבדיל בין ירידת גשמים ומצטער מחמת חולי שבהם אין לשבת בסוכה והעושה כן נקרא הדיוט וודאי שאינו יכול לברך כי זה צער אובייקטיבי לבין ההליכה לסוכה של חברו שזה מצטער סובייקטיבי כי יש אנשים שלא מקפידים ללכת לחבריהם ומשום שלאדם הפרטי לא נוח יש לו להתגבר ולעשות המצוה בשמחה.
בכל אופן, יש להבדיל בין ירידת גשמים שבה בטל שם הסוכה, לבין מצטער מחמת חולי וכדומה שאף על פי שהצער של האדם הוא אובייקטיבי שכל אחד שהיה קורה לו כך היה מצטער לא בטל שם סוכה (אולי מצד שזה דבר שקרה רק לו או לסוכתו והוא לא דבר שקורה בכל העולם, מה שאין כן ירידת גשמים שזה דבר שקורה לכולם).

גדר איסור הנאה מן הסוכה על פי הט"ז
ב.דרך שניה ופשוטה ליישב את שאלת העונג יום טוב, היא על פי דברי הט"ז 17 . השו"ע הביא להלכה (שם א) את הדין של איסור מן הסוכה משום שהוקשה לחגיגה, והוסיף הרמ"א:
"וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שיש בה פעם אחד, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא".

הגמ' בסנהדרין מביאה מחלוקת אם הזמנה מילתא היא או לא, ולהלכה אנו פוסקים שהזמנה לאו מילתא היא. לכן כשאדם לא עשה שימוש בדבר אלא רק זימן אותו החליט בדעתו לעשות בו את השימוש אין לזה משמעות לאסור את הדבר או לקדש אותו. הגמ' אומרת שלדעה זו גם אם השתמש ולא הזמין כגון שהניח באופן חד פעמי תפילין בתוך תיק זה גם לא קידש את התיק, אלא צריך גם להזמין וגם להשתמש, ורק אז הוא אסור בהנאה כלומר לשימוש אחר שאינו הנחת התפילין בתוכו. והרמ"א אומר שהוא הדין בסוכה, אם אדם הקים אותה שזה נחשב הזמנה כלומר מייחד את הסוכה למצוה אך לא ישב בה עדיין פעם אחת זה נשאר בגדר הזמנה שלאו מילתא היא והסוכה טרם נאסרה. שואל הט"ז, הרי הגמרא למדה את איסור הנאה בסוכה מקרבן חגיגה, ובקרבן הזמנה מילתא היא שמרגע שאדם אומר הרי זו עולה הרי זה קרבן הוא מתקדש כי יש בו קדושת הגוף, אם כן גם בסוכה צריך להיות הדין שמרגע שאדם בנה אותה שיש בזה הזמנה הסוכה תיאסר אף על פי שעדיין לא ישב בה ואין השתמשות. הוא מתרץ שלא לכל דבר הקישו שהרי ודאי שאין בסוכה קדושת הגוף כמו בקרבן, ומתוך כך הוא מחדש חידוש גדול לגבי דין איסור ההנאה מסוכה: "ועל כן נראה פשוט שמה שכתוב אין נאותין מהם לדבר אחר היינו דרך ליטול משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עלי' או להניח עלי' שום דבר כיון שעדיין קדושת' עליה". איסור הנאה מסוכה הוא רק באופן שההנאה תגרום לכך שיבטל ממנה שם סוכה שאז אין קדושתה עליה, אבל במקרה שאדם נהנה מהסוכה אתה סומך עליה איזה דבר, אתה מניח עליה איזה דבר, אבל לא בטל ממנה שמה כיוון שעדיין קדושתה עליה אין איסור הנאה ממנה. איסור ההנאה מן הסוכה הוא איסור מאוד הוא איסור מצומצם, רק באופן שהאדם מבטל שם סוכה מעליה, למשל אם האדם מפרק את הסוכה לוקח ממנה עצים של הדופן או של הסכך וכתוצאה מכך התבטל ממנה שם סוכה דבר זה נחשב איסור הנאה מסוכה, אבל אדם שסומך או מניח על הסוכה איזה דבר אף על פי שהוא נהנה כיון שהסוכה לא מפסיקה להיות סוכה לא עוברים בכך על איסור ההנאה מסוכה. לפי זה, הישיבה בסוכה בזמן שיורדים גשמים אף על פי שהיא הנאה מן הסוכה זו הנאה באופן שלא מתבטל מהסוכה שם סוכה מחמת ההנאה של האדם (אף על פי שעל פי הגר"א היא אינה סוכה אך זה לא מחמת ההנאה אלא מחמת הגשמים). זה נכון מדאורייתא, מדרבנן כפי שאמרנו שהם אמרו שיש איסור הנאה גם מסוכה שנפלה אך כיון שהם אמרו הם גם אמרו שכל עוד האדם נהנה באופן מסוים זה לא בגדר איסור ההנאה אותו חכמים אסרו כך גם נאמר אליבא דהט"ז שהנאה כזו של ישיבה בסוכה בזמן שיורד גשם לא נאסרה מדרבנן, ולכן הבעיה היחידה שיש היא שהאדם פטור והוא נחשב הדיוט שבכל זאת הולך לשבת בסוכה. (אף על פי שלכאורה מי שיושב בסוכה בזמן שיורד גשם הוא לא נהנה אלא יש לו גדר של מצטער, יתכן שהוא יהנה מצד אחר כגון שמחוץ לסוכה יש כלבים והוא מעדיף את הגשם מהכלבים, ואפשר לתת דוגמאות אחרות להנאות שקיימות על אף ירידת הגשמים כגון שבבית אין לו אור או שאין לו אפשרות להיכנס לבית).
יש להעיר שלכאורה בלילה הראשון כיון שהאדם עוד לא השתמש בסוכה אין איסור הנאה מן הסוכה ולכן יכול לאכול בזמן ירידת הגשם אף ללא החידוש של הט"ז. ברשב"א 18 לכאורה משמע שלא כדברי הט"ז, משמע שהלימוד מקרבן הוא כפשוטו ואותם דינים שיש בקרבן יש גם בסוכה ואיסור ההנאה הוא איסור מוחלט.
אם כן, יש הסבר אחד לרמ"א על פי הגר"א, שהסוכה בזמן ירידת הגשם אין לה שם סוכה ולכן אין איסור הנאה מדאורייתא כאשר יושבים בה ונהנים, אבל לכאורה פשט דברי הרמ"א אינו שהאדם צריך לחכות ולשבת אחר שיפסק הגשם אלא שישב בזמן ירידת הגשם ויאכל, ולכן אולי עדיף התירוץ השני, שאף על פי שאינו כרשב"א מכל מקום לגבי ישיבה בסוכה בעת ירידת גשמים הרמ"א לא פסק כרשב"א שאמר שאין לשבת בזמן ירידת הגשם ואתי שפיר.
אלא שגם מלשון הרמב"ם 19 כשהוא מביא את ההלכה של עצי סוכה אסורים כל שבעה ניתן לדייק שלא כט"ז:
"עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בן עצי סכך אין נאותין מהם לדבר אחר כל שמונת הימים".

המשמעות הפשוטה של דבריו היא שאין לחלק בין סוגי ההנאות שחלקם בגדר האיסור וחלקם לא, וזה שלא כדברי הט"ז שהגיע לחילוקו מתוך קושיה, אלא יש איסור הנאה מוחלט מעצי הסוכה. הדבר היחיד שבו האדם יכול להנות זה בשעת הישיבה מחמת שיש מצווה. לכן נראה ללכת בדרך הראשונה, שכיון שבשעת ירידת הגשמים הסוכה הוי כנפלה, ואז כבר אין איסור הנאה מדאורייתא, ובאיסור דרבנן כאן כבר כן אפשר לומר את החילוק של הט"ז (שלשיטתו זה גם חילוק מדאורייתא, אך ברשב"א וברמב"ם אי אפשר לאומרו בדאורייתא) שבדרבנן נאסרה דווקא הנאה שמבטלת שם סוכה.

הסבר דברי הפוסקים לגבי הוצין היורדין לתוך עשרה
על פי כל זה, נוכל לחזור להלכה ברמב"ם שאיתה פתחנו. בדין הוצין שיורדין לתוך עשרה כתב הרמב"ם:
"וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כיד שלא יצר לו בישיבתו".

שאלנו מה זו הלשון צריך להיזהר, ולמה הוא לא כתב שבדיעבד כשר כמו ביחס למסכך בדבר שריחו רע. העונג יום טוב שברגע שאדם פטור ממצות סוכה והוא ממשיך לשבת בה באופן שהוא נהנה הוא עובר על איסור הנאה מדאורייתא, וחפשנו הסברים מדוע שאדם לא יעבור על האיסור. אמרנו שבירדו גשמים ההיתר לשבת וליהנות מהסוכה הוא משום הסוכה פסקה מלהיות סוכה מצד החפצא ולא רק שיש פטור בגברא שאין זה תשבו כעין תדורו כשאדם מצטער, וכשאין שם סוכה איסור ההנאה הוא רק מדרבנן, אך במצב שבו הסוכה ממשיכה להיות סוכה והאדם פטור מן המצווה אז הוא נהנה מהסוכה ויש איסור הנאה מדאורייתא כין אין את המתיר להנות מהסוכה שהוא המצוה. כאשר ההוצין יורדין לתוך עשרה האדם פטור מלשבת בסוכה כיון שזו דירה סרוחה והוא מצטער בה. אם כן, בשעת הישיבה בסוכה כזו הוא לא מקיים מצות סוכה כי זו אינה דירה, ואם כן הוא נהנה מן הסוכה בזמן שהוא לא מקיים בה מצוה. אמנם שם סוכה עדיין יש עליה. לכן הרמב"ם כתב שיש להיזהר, כי במצב כזה שהאדם יושב בסוכה כיון שהדירה היא סרוחה הוא יעבור על איסור הנאה מדאורייתא במציאות שהוא נהנה מן הישיבה בסוכה הזו כפי שהזכרנו קודם שיש כמה סוגים של הנאות שיכולות להיות גם כשהאדם לא נהנה לגמרי בישיבה מן הסוכה (כגון שאין לו אור בבית או שלא יכול להיכנס לביתו או שיש כלב בחוץ). לעומת זה במסכך בריח רע הסוכה כן כשרה בדיעבד ולכן יש הבדל בלשון בין שתי ההלכות.
לפי זה מובן גם השולחן ערוך שלא הביא דעה חולקת בדין הוצין וכתב רק שסוכה כזו פסולה גם בדיעבד, משום שהוא הבין כך את הרמב"ם שלא כמו המאירי, שגם הרמב"ם פוסל סוכה זו בדיעבד וזו המשמעות של צריך להיזהר, שיש בסוכה איסור הנאה כיון שהאדם לא מקיים מצות ישיבה בסוכה אף על פי שיש עליה שם סוכה, ואם כן אין דעה חולקת.




^ 1. שוכתב ונערך ע"י תלמידים.
^ 2. או"ח סימן תרלג, ט
^ 3. ד, א.
^ 4. הל' שופר וסוכה ולולב ה, ב.
^ 5. סוכה שם.
^ 6. סימן מט.
^ 7. סוכה כח, א.
^ 8. סימן תרלט, ה.
^ 9. שם, ז.
^ 10.ט, א.
^ 11.ל, ב.
^ 12. תרמ, ד.
^ 13. כו, א ד"ה חכמי.
^ 14. תרמ, ד.
^ 15. ס"ק כב.
^ 16. שער הציון ס"ק כז.
^ 17. תרלח ס"ק ג.
^ 18. ביצה ל, ב.
^ 19. שופר וסוכה ולולב ו, טו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il