בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • האבילות על החורבן
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
6 דק' קריאה
מידי שנה בשנה, ביום תשעה באב, יושבים יהודים בכל קצווי תבל על הארץ, ובוכים על חורבן המקדש. רגליהם יחפות, ולכל היותר נעולות נעלי בד; עיניהם מביעות עצבות עמוקה עד כדי דמעות. קולם נמוך ומשמיע נעימת אבל. אור עמום בלבד מאיר את בתי הכנסת, ומעיד על האור העמום אשר בלב כולם. כך, שנה אחר שנה, כבר אלף ותשע מאות שלושים ואחד 1 (או שלושים ושלוש) שנים. נדמה כי הזמן קפא מלכת. הן "גזירה על המת שישתכח מן הלב". וכאן נמשך האבל שנה אחר שנה מבלי שיאבד את עוצמתו, כאילו אך תמול שלשום גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.

כדיבור התוכי
יסלח לי הקורא על הציניות ועל החריפות, אשר אינן באות כאן אלא לשם הדוגמא; אולם השאלה הנוקבת חייבת להישאל: האם כנות הן הדמעות? האם הכל אבלים באמת? נתאר לעצמנו יהודי עשיר היושב בבית הכנסת באנטוורפן או בניו יורק, כאשר אך כרטיס טיסה מפריד בינו לבין הארץ המובטחת, יושב הוא על הארץ ומקונן בדמעות שליש על גלות העם ועל חורבן הארץ. אומר הוא בקול נכאים את קינתו המפורסמת של ר' יהודה הלוי: "צִיון הֲלֹא תִשְאָלִי לִשְלום אֲסִירַיִך, דורשֵי שְלומֵך וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך. לִבְכות עֱנותֵך אֲנִי תַנִים, וְעֵת אֶחֱלום שִיבַת שְבותֵך אֲנִי כִנור לְשִירָיִיך. יִנְעַם לְנַפְשִי הֲלוך עָרום וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבות שְמָמָה אֲשֶר הָיו דְבִירָיִך. לִרְאות בטובת בחִירַיִך, ולַעְלוז בשמְחָתֵך בשובֵך אֱלֵי קַדְמַת נְעורָיִך".

ישנם יהודים אשר אינם יכולים לעלות, מסיבות כאלה ואחרות. אך יהודי אשר דבר אינו מונע ממנו לעלות לארץ ישראל, וממשיך לומר את הקינות מידי שנה, האם שומעות אזניו מה שפיו מדבר? האם באמת ובתמים רוצה הוא לשוב מהרה לציון? האם באמת כואב לו כל יום שבו נתון הוא בגלות העשירה, אשר לא "גלות" יקרא לה כי אם "תפוצה"? הן יש לחשוש כי אך חלום בלהות הוא בשבילו המחשבה על היום בו יתקע בשופר גדול ויקרא לכל בני הגולה לחסל את עסקי היהלומים והבורסה ולעלות לארץ.
עלינו להודות בצער, כי ישנם יהודים אשר כל אבלם בתשעה באב אינו אלא הצגה שגרתית החוזרת על עצמה בכל שנה. כל דמעותיהם אינן אלא מעשה קוף בעלמא , וכל קינותיהם אינן אלא כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר .

יבנה המקדש?
לא באתי לקטרג על אחינו "האובדים בארץ אשור" ובארצות העושר. קשה היא מחלת הגלות , וכבר אמרו חז"ל (יעוין רש"י לדברים ל, ג) "שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקימו". דומני כי גם רבים מיושבי ארץ הצבי יכולים להפנות את האצבע המאשימה דווקא כלפי עצמם.
יושבים הם ומקוננים על חורבן המקדש. ואומרים: "בלֵיל זֶה יִבְכָיון וְיֵלִילו בָנַי, בליל זה חרב בֵית קָדְשִי ונִשְרְפו אַרְמונַי, וכל בית ישראל יֶהְגו בִיגונַי, ויבכו את השריפה אשר שרף ה'".

האם בית המקדש באמת חסר בחיינו? האם אנו חושבים שאנו באמת זקוקים לו? האם יש בנו איזשהו "חור שחור" שאנו מצפים שבנין המקדש הוא זה ש"יסגור" אותו? על מה בכלל אנו בוכים ומקוננים? מה חסר לנו בלימוד התורה, בתפילה, בקיום המצוות, בתיקון המידות, שאנו סבורים שבית המקדש הוא זה שיסייע בידינו להשלים בהם? האם באמת ובתמים מצפים אנו לרגע בו נזכה לשחוט פרים וכבשים על הר הבית ולשפוך את דמם על קיר המזבח, או שהדבר נדמה בעינינו בסך הכל כבית מטבחיים גדול, אשר בעל נפש יפה ירחק ממנו כמטחווי קשת?
ואם אין בידינו תשובות לשאלות אלו, האם אין אנו מוצאים את עצמנו על אותו ספסל נאשמים עליו הושבנו את אחינו היושבים על סיר הבשר של הגלות? האם אין אנו לוקים גם כן באותה מידת צביעות של אנשים אשר תפילתם היא "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר"? כמה אנשים בדור הזה יכולים להעיד על עצמם כי הם חשים שבאמת חסר להם משהו בחייהם האישיים עקב חסרונו של המקדש שחרב?

תחושה עמומה
אם נרצה ללמד זכות על עמנו, יכול נוכל. אמנם רבים אינם מבינים את מהותו של בית המקדש ומשמעותו בשבילנו. יש גם אשר אינם מבינים את ערכה של הארץ בשבילם. אבל, אף על פי כן, צומם ותעניתם אינם מעשה קוף בעלמא. ישנה תחושה כללית של העדר שביעות רצון. עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. משהו חסר בבנין הלאומי . כל פלג בעם מגדיר חיסרון אחר: רוחני או כלכלי, תרבותי או פוליטי, דתי או מעשי. אך תחושה אחת משותפת לכל חלקי העם: משהו גדול מאד חסר. עם כל ההישגים ברמה האישית, עוד לא זכינו לחדש את ימינו כקדם. ועל זאת אנו בוכים .

העשיר היושב בבית הכנסת המפואר בארצות הברית של אמריקה יודע כי לכל היותר טוב לו שם באופן פרטי. גם הוא מכיר בכך שהבית הלאומי עוד לא נבנה, ומקומו הוא אחד: בארץ הברית האמיתית, היא ארץ ישראל. מכיון שהדבר אינו חסר לו באופן אישי, אולי הוא לא יכול להגדיר לעצמו מהי ארץ ישראל בשביל עם ישראל. תחושותיו הן עמומות ובלתי מוגדרות. אבל יודע הוא דבר אחד: כעם וכציבור, עוד לא זכינו לחדש ימינו כקדם. ועל זאת הוא מקונן ובוכה, גם אם הוא מתקשה להסביר זאת במילים. כי "אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל ולהוציא לפועל את עומק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה..." (הרב קוק זצ"ל, "אורות").

כמו היהודי היושב בגלות ביחס לארץ, כך גם חבירו היושב בציון, ביחס למקדש. באופן פרטי, לא חסר לו כלום. אך הוא מרגיש את שבר האומה. הוא יודע שנכון לה עתיד גדול, העולה בהרבה על השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו". יודע הוא שעתיד גדול זה קשור הוא קשר בל־יינתק עם בנין המקדש. הן כך חזו הנביאים. עוד לא ברור לו איך. עוד לא מובן לו למה ומדוע. אבל כל מה שחסר בבנין הלאומי, בכל המישורים ובכל הנושאים - חסרון התורה וחסרון הנבואה, כאבי הגלות וייסורי הגאולה - הכל מתקשר באופן סמוי אל מקום אחד: "בית המקדש".

גג של קש
סיפור חסידי נאה מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגרשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו ביקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, יוכל לכתוב אותה על פיתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פיתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפיתקאות, מצא ביניהן את אותה פיתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: "מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. ביקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג". אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון , לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש...

סיפור זה, משל הוא לעם ישראל. כל כך שקענו בגלות. כל כך התרגלנו לעסוק בבעיות היומיום. כל כך למדנו לחיות עם התחליפים למקדש, - עד אשר שכחנו בעצם מדוע כה חשוב לנו המקדש עצמו. ועל מצב עגום זה - בו שכחנו בעצם את מה שאבד לנו, ואין אנו יכולים עוד לבקש אותו בכנות ובלב שלם - על כך באמת צריך לשבת על הארץ ולבכות, לקונן ולהזיל דמעות .

המקדש והחוויה הדתית
ובכל זאת, לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להעלות נקודה אחת, שהיא אחת מני רבות.
סגנון החיים הדתיים, כפי שהוא מוכר כיום, התגבש והתעצב כתולדה של חורבן בית המקדש. החורבן עיצב סגנון דתי קפוא משהו, בו לימוד התורה ודקדוקי המצוות תופסים את המקום המרכזי, אם לא הבלעדי. אולם היכן הספונטניות? איה החוויה? איפה הוא הרגש הטבעי? לאן נעלם העושר של האומנות היהודית? - "משחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".

התשובה לכל השאלות האלה - אחת היא: הכל עלה בלהבות עם המקדש הבוער ביום תשעה באב. המקדש היה לא רק מרכז דתי. הוא היה גם מרכז אומנותי. המקום היחיד בו מוצאים אנו אומנות פלסטית בכל התנ"ך, בהקשר חיובי, הוא המשכן במדבר ובית המקדש אשר בירושלים. והוא המקום אשר נקרא בפי חז"ל: "נויו של עולם" (זבחים נדת עמוד ב). בכל מקום אחר התקשרה אומנות זו לשחיתות מוסרית, ליצריות ולאלילות. המוסיקה היהודית התמקדה במקום אחד: שירת הלוויים אשר בבית המקדש, שמכוחה בא המקום לנגינתם של בני הנביאים המבקשים לזכות לרוח הקודש. ומאז החורבן, ישנם פוסקים אשר אסרו את המוסיקה בכללה, ואך בקושי נמצא היתר הלכתי לעסוק בה.
לא במקרה ירדה האומנות ממעלתה בעם ישראל מאז החורבן. כי אומנות של קודש יכולה להיבנות רק על רוחב של חוויות דתיות עמוקות. זוהי משמעותה האישית של הקרבת הקרבן, בה חש האדם המקריב כאילו הוא גופו נשרף באש של אהבת ה' ועולה השמימה. המקדש הוא הוא מקומה של החוויה הדתית האישית והציבורית. והוא הוא המקור לתרבות הישראלית המקורית אשר אבדה לנו ביום חורבנו.

השנה, כשנשב פעם נוספת על הארץ לאמירת הקינות לתשעה באב, אמנם עוד לא נבין על מה אנו בוכים, אך לפחות נזכה לבכות על כך שאין אנו מבינים...


^ 1 נכתב בשנת התשס"א
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il