ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- השבת אבידה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רוני בת טובה
כפי שנראה לקמן, השאלה המרכזית, אם כי לא היחידה, המבדילה בין אבידה למציאה היא האם הבעלים התייאשו. טרם שנעסוק בשאלה כיצד ניתן לדעת אם הבעלים התייאשו או לא, נקדיש את הגליון הנוכחי להבנת מהותו של היאוש.
הגמרא בבבא קמא (סו.) דנה בשאלה, מדוע יאוש קונה בגזילה. משמעות העובדה שיאוש קונה בגזילה היא, שהגזלן אינו צריך להחזיר את החפץ בעצמו לבעלים, אלא הוא צריך להחזיר את שווי החפץ בשעת הגזילה. הגמרא מתלבטת אם יאוש קונה מדאוריית או מדרבנן. הגמרא אומרת, שהסיבה לומר שיאוש מועיל מן התורה היא, שכשם שיאוש מועיל באבידה, ומוציא את החפץ מרשות בעליו, כך גם בגזילה. הסיבה לומר שיאוש אינו מועיל מן התורה היא, שבאבידה החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר, ואילו בגזילה החפץ הגיע באיסור.
התוספות שם (ד"ה כיון) מוכיחים מדברי הגמרא שיאוש אינו כמו הפקר. אילו יאוש היה הפקר, טוענים התוספות, לא היה משנה אם החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר או באיסור.
נתיבות המשפט (סימן רסב סק"ג) מסביר, שיאוש דומה להפקר לשיטת רבי יוסי. המשנה בנדרים (מג.) דנה במי שהדיר את חברו בהנאה, דהיינו שלחברו אסור להנות ממה ששייך למדיר. לדעת חכמים, אם למודר אין מה לאכול, רשאי המדיר להפקיר אוכל, והמודר יאכל אותו. אולם, לדעת רבי יוסי ההפקר אינו מאפשר למודר לאכול. הגמרא מסבירה, שטעמו של רבי יוסי הוא: "קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה".
דהיינו, ההפקר אינו מוציא את החפץ מרשות הבעלים לגמרי, אלא רק מאפשר לאחרים לזכות בו. אבל כל זמן שלא זכה אחר, הרי החפץ של הראשון. ולכן, אם המודר יקח את האוכל שהפקיר המדיר, הוא עדיין לוקח אוכל מן המדיר.
לגבי הפקר, הלכה כחכמים. אבל נתיבות המשפט מסביר, שיאוש מתנהג כמו הפקר אליבא דרבי יוסי - היאוש אינו מוציא את החפץ מרשות הבעלים, אבל הוא מאפשר לאחרים לזכות בחפץ.
לאחר שהסברנו את טיבו של היאוש, נסביר מדוע כאשר החפץ הגיע ליד המוצא באיסור, הוא אינו יכול לקנותו כשהבעלים מתייאש. מדברי התוספות נראה, שהם הבינו שהיות שהיאוש אינו פעולה קניינית, הוא זכות שהתורה יוצרת - התורה אומרת, שאם הבעלים התייאש, אחר יכול לזכות בחפץ. והפה שאסר הוא הפה שהתיר - התורה יצרה את הזכות, והגבילה אותה בכך שהחפץ יגיע ליד הזוכה בהיתר.
אולם, הרמב"ן מביא הסבר אחר. הרמב"ן (מלחמות ה', בבא מציעא יד: מדפי הרי"ף) כותב, שכאשר המוצא מצא את החפץ והרים אותו על מנת להשיבו לבעלים, הוא מיד התחייב לשמור על החפץ כדין שומר אבידה. חפץ ברשות שומר נחשב כאילו הוא ברשות בעליו, ולכן האבידה כאילו ברשות הבעלים. הרמב"ן סובר, שיאוש אינו מועיל ברשות הבעלים. דהיינו, לפי הרמב"ן לא האיסור הוא שגורם שהמוצא אינו יכול ליטול את החפץ לאחר יאוש, אלא חיוב ההשבה הוא שגורם זאת. ובגלל חיוב ההשבה היאוש אינו מועיל. אולם, כאמור לדברי התוספות הטעם הוא אחר, ובאמת מדברי התוספות בכמה מקומות נראה שיאוש מועיל גם כשהחפץ נמצא ברשות הבעלים.
למחלוקת הרמב"ן והתוספות יש מספר נפקא מינות, כפי שנראה בגליונות הבאים.
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
איך ללמוד אמונה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
