ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבוא להשבת אבידה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים שער לדין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשס"ט

מבוא להשבת אבידה


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
רוני בת טובה

השאלה הבסיסית הנוגעת לאדם הרואה אבידה היא - האם הוא חייב ליטול אותה על מנת לשמור עליה עבור הבעלים ולהכריז עליה, או שמא הוא רשאי ליטול את האבידה לעצמו. האם זו אבידה (שחייבים להשיבה) או מציאה (שהוא יכול ליטול לעצמו).
כפי שנראה לקמן, השאלה המרכזית, אם כי לא היחידה, המבדילה בין אבידה למציאה היא האם הבעלים התייאשו. טרם שנעסוק בשאלה כיצד ניתן לדעת אם הבעלים התייאשו או לא, נקדיש את הגליון הנוכחי להבנת מהותו של היאוש.
הגמרא בבבא קמא (סו.) דנה בשאלה, מדוע יאוש קונה בגזילה. משמעות העובדה שיאוש קונה בגזילה היא, שהגזלן אינו צריך להחזיר את החפץ בעצמו לבעלים, אלא הוא צריך להחזיר את שווי החפץ בשעת הגזילה. הגמרא מתלבטת אם יאוש קונה מדאוריית או מדרבנן. הגמרא אומרת, שהסיבה לומר שיאוש מועיל מן התורה היא, שכשם שיאוש מועיל באבידה, ומוציא את החפץ מרשות בעליו, כך גם בגזילה. הסיבה לומר שיאוש אינו מועיל מן התורה היא, שבאבידה החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר, ואילו בגזילה החפץ הגיע באיסור.
התוספות שם (ד"ה כיון) מוכיחים מדברי הגמרא שיאוש אינו כמו הפקר. אילו יאוש היה הפקר, טוענים התוספות, לא היה משנה אם החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר או באיסור.
נתיבות המשפט (סימן רסב סק"ג) מסביר, שיאוש דומה להפקר לשיטת רבי יוסי. המשנה בנדרים (מג.) דנה במי שהדיר את חברו בהנאה, דהיינו שלחברו אסור להנות ממה ששייך למדיר. לדעת חכמים, אם למודר אין מה לאכול, רשאי המדיר להפקיר אוכל, והמודר יאכל אותו. אולם, לדעת רבי יוסי ההפקר אינו מאפשר למודר לאכול. הגמרא מסבירה, שטעמו של רבי יוסי הוא: "קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה".
דהיינו, ההפקר אינו מוציא את החפץ מרשות הבעלים לגמרי, אלא רק מאפשר לאחרים לזכות בו. אבל כל זמן שלא זכה אחר, הרי החפץ של הראשון. ולכן, אם המודר יקח את האוכל שהפקיר המדיר, הוא עדיין לוקח אוכל מן המדיר.
לגבי הפקר, הלכה כחכמים. אבל נתיבות המשפט מסביר, שיאוש מתנהג כמו הפקר אליבא דרבי יוסי - היאוש אינו מוציא את החפץ מרשות הבעלים, אבל הוא מאפשר לאחרים לזכות בחפץ.

לאחר שהסברנו את טיבו של היאוש, נסביר מדוע כאשר החפץ הגיע ליד המוצא באיסור, הוא אינו יכול לקנותו כשהבעלים מתייאש. מדברי התוספות נראה, שהם הבינו שהיות שהיאוש אינו פעולה קניינית, הוא זכות שהתורה יוצרת - התורה אומרת, שאם הבעלים התייאש, אחר יכול לזכות בחפץ. והפה שאסר הוא הפה שהתיר - התורה יצרה את הזכות, והגבילה אותה בכך שהחפץ יגיע ליד הזוכה בהיתר.
אולם, הרמב"ן מביא הסבר אחר. הרמב"ן (מלחמות ה', בבא מציעא יד: מדפי הרי"ף) כותב, שכאשר המוצא מצא את החפץ והרים אותו על מנת להשיבו לבעלים, הוא מיד התחייב לשמור על החפץ כדין שומר אבידה. חפץ ברשות שומר נחשב כאילו הוא ברשות בעליו, ולכן האבידה כאילו ברשות הבעלים. הרמב"ן סובר, שיאוש אינו מועיל ברשות הבעלים. דהיינו, לפי הרמב"ן לא האיסור הוא שגורם שהמוצא אינו יכול ליטול את החפץ לאחר יאוש, אלא חיוב ההשבה הוא שגורם זאת. ובגלל חיוב ההשבה היאוש אינו מועיל. אולם, כאמור לדברי התוספות הטעם הוא אחר, ובאמת מדברי התוספות בכמה מקומות נראה שיאוש מועיל גם כשהחפץ נמצא ברשות הבעלים.

למחלוקת הרמב"ן והתוספות יש מספר נפקא מינות, כפי שנראה בגליונות הבאים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il