- פרשת שבוע ותנ"ך
- ראה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
קשה היא דרך ההתמודדות עם אסונות. פעמים קורה שהאדם, השרוי באבל כבד, מוצא את עצמו מואס בחיים ומבקש ללכת עם הנפש האהובה אשר אבדה ממנו, ולפחות, לעשות משהו מעין זה באופן סמלי: להימנע מלאכול, לחבול בעצמו, לפגוע במראהו החיצוני. תורת ישראל מכירה בתחושות אלו, ואף נותנת להן ביטוי בהלכות אנינות, קריעה ואבילות. אך שונה הוא האדם המאמין מזה אשר אינו מאמין. האדם המאמין יודע כי לא מקרה קרה לו, כי אם מיד ה' בא לו הדבר. ומכיון שבורא העולם אוהב את בריותיו ואת בניו, ברור הוא שיש משמעות לכל דבר, והכל מכוון לטוב, גם אם הדבר אינו מובן לנו. על כן פותחת התורה את ההנחיה לאבלים באומרה "בנים אתם לה' א-להיכם".
מתוך אותה הכרה, אמנם יש צער גדול ונורא על האובדן. אבל אובדן זה, של המוות, אינו חידלון גמור. אין בו הגעה אל האפס המוחלט. בניו של בורא עולם, בני עם הסגולה, יש המשכיות לקיומם עלי אדמות. יש להם עוד חיים בעולם הנשמות. על כן מדריכה התורה להגביל את גילויי האבל. קריעת הבגד היא מצוה; אבל גדידה ושריטה, החותכות בבשר החי, ואפילו קריחת השיער - אסורות. אונן אסור באכילת בשר ויין; אבל לאחר הקבורה מצווים שכניו להביא לפניו דברי מאכל. וכל זאת למען ידע האבל כי יש חיים גם לאחר המוות.
על פי הקדמה זו נוכל להבין ביתר עומק את דברי הרמב"ן:
אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה', ולא ישא א-להים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים... ומכאן סמך לרבותינו באוסרם להתאבל יותר מידי.
ויהי רצון שיבולע המוות לנצח, וה' ימחה דמעה מעל כל פנים.
על מעשר "אני" ומעשר "עני" (תשנ"ו)
"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." - מצווה התורה. על מתנות הכהונה והלוייה כבר למדנו בספר במדבר. כאן עוסקת התורה במתנותיהם של הישראלים. האיכר, הנותן את תרומת הכוהנים ומעשר הלוויים, זוכה בזאת להידבק באנשי הקודש והמעלה, לומדי התורה ומלמדיה, עובדי המקדש ושומריו. בהיותו נותן להם את מתנותיהם, פותח הוא את עצמו לקבל מהם את כל העושר הרוחני אשר צברו.
פרשה זו עוסקת במעשר השני, בו זוכה האדם עצמו לחוות על בשרו משהו מחוויית הכהונה. הוא נותן המעשר והוא הוא המקבל; אך אכילתו היא "משולחן גבוה", השולחן אשר לפני ה'. העלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, אכילת המעשר בקדושה, בטהרה ובשמחה "לפני ה'", ככוהן האוכל מבשר הקורבנות - בכל אלו זוכה איש האדמה, אשר כל השנה עסוק הוא בענייני הגשם והחומר, להיפגש עם הכוהן אשר בקרב נשמתו פנימה.
אך אם נדמה היה כי אין התעלות רוחנית כי אם על ידי ההסתופפות בצל המקדש, באה התורה ומצווה על מעשר העני. האדם, הרוצה להידבק בא-לוהיו, לא די לו להביט אל-על ולחפש לעצמו חוויות רוחניות מרוממות. זה חשוב, אך אין זה הכל. לא פחות נדרש להסב את המבט מן ה"אני" החוצה, אל העני, אל "הגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו". למען דעת כי אמנם פותחים אנו את תפילתנו בברכת "הא-ל הקדוש" אך מסיימים אנו אותה בברכת "הא-ל הטוב".
כיום, לאחר שחרב בית המקדש, אין אנו זוכים לעלות אל הר הקודש ולקיים את אכילת המעשר השני בירושלים. נאלצים אנו להסתפק בפדיון "סימלי", על פרוטה. אך המצוה לתת את מעשר העני - שרירה היא וקיימת כימי עולם וכשנים קדמוניות. עתה - בעמדנו חודש אחד לפני ראש השנה של שנת מעשר עני - מוטל עלינו להתכונן לקיום המצוה הזאת כמאמרה. ובזכות נתינת מעשר העני, נזכה גם לקיום המעשר השני, שהוא מעשר "אני".
דמי הבראה עבריים
מצוות מעשר שני חורזת את פרשתנו. הפרשה פותחת בייחודו של "המקום אשר יבחר", שרק בו מותר לאכול את המעשר ו"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך...". והפרשה ממשיכה במצוות "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ואכלת לפני ה' א-להיך במקום אשר יבחר" - שגם היא עוסקת במעשר שני. את תוכנה של מצוה זו נוכל לבאר ברוח תקופה זו, של החופשה הגדולה.
כל שכיר במדינת ישראל זכאי לקבל בתקופה זו "דמי הבראה". את הסכום הזה הוא מקבל כדי שיוכל לנצל אותו לשם "יציאה לחופש". מטבע הדברים, כל אדם מחפש לו מקום בו יוכל להשתחרר מכל המחוייבויות המקיפות אותו בשאר ימות השנה. בדרך כלל, נבחר מקום סמוך לשפת הים, בה ניתן להשתחרר אפילו מן הכבלים שיש בבגדים... שם יכול האדם להינפש מן המתח ומן הלחץ האופפים אותו במשך כל השנה. לשם כך הוא זקוק לשיחרור מרבי מכל מחוייבות: כלכלית, חברתית, תרבותית, ואולי אפילו הלכתית.
שונה היא קרן דמי ההבראה של החקלאי העברי החי על פי התורה. קרן זו היא דמי המעשר השני. אך לא אל שפת הים הולך הוא, כי אם לעיר הקודש ירושלים (אשר משום מה יש מקצרים את שמה ל"י-ם"...). את דמי המעשר לא ניתן להוציא בכל בית מלון, פאב או "מזללה". ניתן לקנות בהם רק מצרכי מזון טהורים. הטהרה, מן הסתם לא ניתנת להישמר בכל מקום, אלא במקומות המופעלים על ידי אנשים יראי שמים. וממילא האווירה, הקיימת באותם מקומות, שונה היא מאשר במקומות אחרים... ומי שחפץ להדר במצוה, היה לוקח בכספי המעשר בהמות לקרבן שלמים. מכיון שהכמויות של המעשר גדולות הן, מורה התורה לאדם לצרף אורחים לסעודותיו. ולא סתם אורחים, אלא אנשי קודש: "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו...".
מצוה זו, של אכילת מעשר שני בירושלים, מתקיימת רק כאשר בית המקדש קיים, והשכינה השורה בו חופפת על העיר כולה, על יושביה ועל תושביה. זו היתה קרן "דמי ההבראה" של אבותינו. ואנו, המצפים בכל יום לבנין המקדש, האם לא נוכל ליישם משהו מזה גם בימינו אלה?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
רגע בפרשה | פרשות ראה
הרב איתן מינקוב | כ"ד אב תשפ"ד
סדר הפטרות שבע דנחמתא
פרשת ראה תשע"ו
הרב שמואל אליהו | כ"ה אב תשע"ו
לִתֵּן הַצְּדָקָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב
קול צופייך פרשת ראה תשפ"ב
הרב שמואל אליהו | כ"ה אב תשפ"ב
ברכת שהחיינו
גליון מס' 412
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | תשס"ז
האם מותר לפנות למקובלים?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מתנות בחינם
מה מברכים על ברקים ורעמים?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
עבודה שאין לה סוף
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?