- הלכה מחשבה ומוסר
- היצר הרע
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"כה אמר ה', בורא השמים הוא האלוקים יוצר הארץ ועושה הוא חוננה, לא תוהו בראה לשבת יצרה, אני ה' ואין עוד, לא בסתר דברתי במקום ארץ חושך לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים" (ישעיהו מה, יט-יח).
"לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני". כיצד תיתכן אמירה של תוהו אצל הקב"ה? עוד יש להבין, מדוע דוקא "לזרע יעקב" לא אמרתי תוהו, וכי לאחרים כן אמר הקב"ה תוהו?
כדי להבין זאת, נזכיר שני מאמרי חז"ל שבאופן פשוט מציגים שני עניינים מנוגדים.
"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא כו, מב). חז"ל עומדים על כך שעל יצחק לא נזכרה זכירה, ומביא רש"י שאת יצחק אין צורך לזכור, כי אפרו צבור ע"ג המזבח.
מה פשר הדברים? מהיכן הגענו לאפר ללא אש, הרי יצחק לא נשרף!
המדרש מחדש חידוש גדול! כביכול יצחק אכן נשחט והוקרב, ואת גופו ליחכה אש. אם כן, כשאנו פוגשים את יצחק לאחר נסיון העקידה - אפרו צבור ע"ג המזבח. כל מה שמסופר על יצחק אחרי העקידה הוא במצב זה, רק 'כאילו' הוא חי, אך באמת הוא נחשב מת.
מאידך, אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת". כלומר, למרות שכתוב "ויקברו אותו" וגופו נמצא באדמה - הוא לא מת.
יש להבין מהו עומק כוונת חז"ל במאמרים אלו, שבאופן חיצוני נראה שתוכנם הפוך זה לזה.
אפרו של יצחק צבור על המזבח (משמעות יראת חטא)
אומרת הגמרא בתענית ד, א:
א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי... יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי: אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ...
ומבאר רש"י "זה יצחק בן אברהם - כלומר אע"פ שציויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו מפני הקטגור זהו שטן". בפשטות, בניגוד לשאר הנסיונות בהם עמד אברהם באופן מעשי, בנסיון העקידה הוא הגיע עד השלב האחרון והתכוון לבצע את הנסיון, אך בפועל לא ביצע אברהם את הניסיון. בגמרא זו מתחדש שנסיון העקידה הוא יוצא דופן גם בעצם הציווי: מעולם לא התכוון הקב"ה שאברהם ישחט את יצחק!
נוח לו לאדם שלא נברא
הגמרא בעירובין יג, ב אומרת:
ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו.
מפשט הגמרא "עכשיו שנברא יפשפש במעשיו" משמע שהסיבה שנוח לו לאדם שלא נברא היא מציאות יצר הרע, שכיון שהאדם חוטא בגלל יצר הרע - היה עדיף שכלל לא יברא.
ותמה המהרש"א: כיצד יתכן שהקב"ה ברא את העולם אם נוח לו לאדם שלא נברא? היתכן שהגמרא מוציאה לעז על נזר הבריאה?
יתר על כן, המדרש רבה אומר "והנה טוב מאוד - זה יצר הרע". גם אחרי יצר הרע - הבריאה טובה מאוד; וכיצד יתכן שבגלל החטאים נוח לו לאדם שלא נברא??? ברור שאין להבין את דברי חז"ל כפשוטם החיצוני.
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". יראת שמים היא אחד היסודות המרכזיים בעבודת ה', אך במושג זה קיים לכאורה חוסר היגיון. המובן הפשוט ביותר של יראה הוא פחד מהחטא: במובן זה אמרו חז"ל "יהי מורא רבך כמורא שמים", כשאדם עומד בפני ניסיון עליו לפחד מלעשות את הדבר האסור. מובא בשם ר' צדוק הכהן מלובלין שביקש לזכות לדרגת יראתו של הרמב"ם, ומעיד על עצמו שאכן זכה לדרגה זו, אך הדבר גרם לכך שרעד כל היום. הרמב"ם בדרגתו יכל להיות רופא יחד עם תחושת יראה זו, אך ר' צדוק מעיד על עצמו שלא עמד בכך, ועל כן ביקש שיסור ממנו הפחד.
והנה, בדרך כלל כשאדם נמצא במצב של פחד - הוא רוצה שתסור הסיבה שגורמת לו את הפחד, לסלק את האיום. למשל, אם הוא מפחד מחיית טרף, הפחד כולל גם רצון שחיה זו כלל לא תהיה. כיוצא בזה, צריך אדם לפחד מחטא כמו שהוא מפחד מדברים טבעיים: יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכיצד יתכן הדבר? כאמור, פחד פירושו רצון שהסיבה לסכנה תחלוף; אך כאן אנו כן רוצים להיות עבדי ה', ופירושו של דבר שאנו רוצים להיות בעלי בחירה ובעלי מאבקים! "טוב מאוד זה יצר הרע" - כי כל עבודת ה' היא המאבק עם הנסיונות, וא"כ כיצד יתכן שאדם יפחד פחד אמיתי ויחד עם זה ירצה בנסיונות?
התשובה היא שאכן בעבודת ה' אמיתית כלולה גם היכולת לדעת להפריד לפעמים בין הבנתו השכלית לבין רגשותיו. מצד אחד, האדם מבין שכדי שהעולם יהיה שלם הוא צריך את החטא והניסיון, אך מצד שני כאשר אדם נמצא במאבק זה הוא צריך לרצות שהסיבה לפחד תסולק, שהרי זהו פחד טבעי. כלומר נדרש מהאדם בשעת הניסיון לחיות במצב של'כאילו' , לנתק את עצמו מהאידיאל ולרצות שלא יהיה יצר לחטא. אכן, כאשר האדם חי בעולם אמיתי (למשל כאשר הוא לומד על הבחירה החופשית, ולמעשה בכל זמן שאינו עומד בפני ניסיון), הוא צריך לרצות את המאבק, שהרי המאבק הוא הבונה ומחשל את העולם.
מהיכן נובע הכח לחיות ב'כאילו סתירה'? כמובן שאין זה פשוט, אך מסתבר שאם אנו נדרשים לכך הדבר ביכולתנו. הכח לחיות כך נובע מעקידת יצחק. כששמים על לב - מה קרה בעקידת יצחק? אברהם נצטווה להעלות את בנו לעולה. זו דרישת הקב"ה. אולם אח"כ מתברר שמעולם לא התכוון הקב"ה לכך; ותחושתו של אברהם בשעת העקידה, כשחשב שהקב"ה רוצה שישחט את יצחק, מטביעה בנו את היכולת לאותה ההפרדה בין התחושה לבין ידיעת האמת. וזוהי משמעות דברי חז"ל "אפרו של יצחק צבור על המזבח" - מהאדם נדרש לחיות במצב של 'כאילו' באמת יצר הרע הוא שלילי, למרות שהאמת היא לא כך, למרות שהקב"ה מגלה לאברהם את האמת.
יתר על כן, ניתן לומר כי גוף הבחירה - דהיינו השגת ההבנה בערך הבחירה בטוב - אינה יכולה להיות שלימה אלא אחרי שהגיע האדם להבנה האמיתית ב'אסון' שבבחירה הרעה.
יעקב אבינו לא מת (סגולת ישראל אינה בטלה)
בתחילת דברינו הבאנו, שלגבי יעקב אמרו חז"ל מאמר הפוך - יעקב אבינו לא מת. שלשת האבות הם כשמם - אבות, ראשונים. לכל אחד מהם בחינה מיוחדת, המתגלה בפנים שונים; אחד מגילויים אלו הוא ביחס למושג החיים בעם ישראל, והשפעת המעשים על סגולת ישראל, על עומק החיים. אברהם אבינו הוא ראש לגרים: כשם שגייר אברהם אחרים - "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - כך אברהם עושה גם את עצמו ומתגייר. לעומתו, יצחק הוא קדוש מרחם. מהי יחודיותו של יעקב? אם נדייק בדברי ריה"ל (בספר הכוזרי, בתשובתו בעניין חטא העגל) נראה שעשיו נחשב ישראל מומר. אך בשונה ממומר היום, שנחשב ישראל אע"פ שחטא - עשו אינו נקרא ישראל. רק יעקב הוא הקובע בחינה זו, שאין אפשרות לישראל לשנות את מצבו, לא ידח ממנו נדח.
נמצא שמיעקב - היחס לחטא הופך להיות אחר. וזהו תוכן המאמר "יעקב אבינו לא מת": מוות עניינו חטא, כדברי הפסוק "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע". עד יעקב הניגודיות שבין ההבנה השכלית על חשיבותו של יצר הרע, לבין התחושה הנפשית בשעת עשיית החטא, היא מוחלטת: ישראל שחוטא מאבד את כל מהות חייו, ויוצא מכלל ישראל. אולם מיעקב והלאה אין לחטא נגיעה בשורש, אין אפשרות של המרה. יש חיות תמידית, גם לאחר החטא אין פגם במהות, והפחד מהחטא אינו פחד מאיבוד עצם החיים.
לאור זאת ניתן להבין עניין נוסף. המקום הראשון בו רואים חז"ל רמז ללידתו של יעקב אבינו הוא אחרי פרשת העקידה: "ויירש זרעך את שער אוייביו" ואומרים חז"ל שהכוונה ליעקב שיירש את שעיר. שבועה זו חוזרת בפרשת חיי שרה, כאשר נפרדו ממנה בני משפחתה וברכוה "ויירש זרעך את שער שונאיו" ומפרש הרשב"ם "ממך יצאו אותם הבנים שנאמר בהם בשעת העקידה ויירש זרעך את שער אוייביו". עד פרשת העקידה יש צורך בכפילות של הרצון לסילוק היצר הרע יחד עם הידיעה הודאית שזהו המצב האידיאלי. אחרי שאברהם עומד בניסיון - שהיה ירא אלוקים מושלם, שהלך עד הסוף עם יראת החטא, למרות שבאופן אמיתי מעולם לא התכוון הקב"ה לעקידה - בוקעת הופעתו של יעקב, שמברר שאין לחטא נגיעה בשורש. כמובן שגם אז צריכה להיות יראת חטא, אך יעקב מגלה שהחטא הוא רק חיצוני, וגם הפחד ממנו אינו נוגע באמונה הודאית שסגולת ישראל אינה ניתנת לשינוי.
נחזור לפסוק בו התחלנו "לא תוהו בראה לשבת יצרה... לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני". אכן, יכולה להיות אמירה של תוהו - קח נא את בנך. אולם לזרע יעקב - לא תיתכן אמירה של תוהו, משום שאז החיבור לחיים הוא מוחלט, ולא יתכן מצב של 'כאילו מוות'.
איך ללמוד אמונה?
מה מברכים על פיצה?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
מה הייעוד של תורת הבנים?
סוד ההתחדשות של יצחק
בריאת העולם בפרשת לך לך
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
לאן שבים ולמה מתוודים?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו