בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

ען ישראל

"זכין מאדם"

בגליון זה נדון בהיקפו של דין "זכין לאדם שלא בפניו" שהתבאר בגליון הקודם.

undefined

הרב אורי גנץ

ניסן תשס"ט
3 דק' קריאה
בספר "תרומת הדשן" (של המהר"י איסרלין מגדולי הראשונים, סימן קפ"ח) דן בשאלה הבאה: אשה לשה בצק והלכה החוצה המשרתת רוצה להפריש חלה מן העיסה, משום שאם תתעכב עם אפיית הבצק, יש חשש שיתקלקל. והשאלה היא אם יכולה המשרתת להפריש חלה בשביל בעלת הבית.
בעל תרומת הדשן פסק, שיכולה להפריש מדין "זכין לאדם שלא בפניו", שהרי ודאי ניחא לבעלת הבית שתפריש את החלה.
אמנם בגמ' (חולין יב.) נאמר שאם אדם שלח שליח להפריש עבורו תרומה והלך אדם אחר מיזמתו והפריש אין ההפרשה מועילה, אך תרומת הדשן (תה"ד) מחלק בין המקרים. שם יש סברה שבעה"ב רוצה שדווקא השליח ששלח יפריש משום שיודע מהי כמות ההפרשה הרצויה בעיני בעל הבית. אך בחלה בזמן הזה כולם מפרישים כזית ומן הסתם ניחא לבעלת הבית בהפרשת המשרתת.
עוד שואל המהר"י איסרלין מהגמ' (ב"מ כב.) האומרת שמהמקור של דין שליחות (כן תרימו גם אתם תרומת ד', "גם" - לרבות שלוחכם) לומדים דן נוסף, "מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת", כלומר השליח צריך להיות ממונה מדעתו של המשלח, וכאן המשרתת נעשית שליחה של בעלת הבית שלא מדעתה!
הוא עונה שכאשר ידוע לנו מראש שמן הסתם ניחא לבעה"ב בשליחות, הרי זה נחשב שליחות מדעת. הגמרא מיעטה רק מקרה שבו בשעת הפרשת התרומה לא היתה אומדנא שהוא רוצה, אח"כ בא בעה"ב ואמר שהוא רוצה בכך, אז אין זה מועיל, משום שבשעת ההפרשה לא היתה כלל דעת של המשלח. כדבריו פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' שכ"ח סעיף ג.
אולם קצות החושן (סימן שו"ע חו"מ רמ"ג סק"ח) חולק על פסק זה, וטוען שדין "זכין לאדם שלא בפניו" נאמר רק כאשר זוכים במשהו לאדם, אך אין זכין מאדם שלא בפניו. אפילו במקום שיש אומדנא גמורה שניחא ליה בזה, מכל מקום לא נכללה בדין "זכין" אלא היכולת להכניס נכסים לאדם וכדומה, לא להוציא ממנו. ולכן לא מועילה הפרשת החלה של המשרתת כאשר היא עושה זאת ללא ידיעת בעלת הבית.
מאידך, מדין שליחות לא תועיל ההפרשה משום שזוהי שליחות שלא מדעת (ולא כפירושה של תה"ד למושג זה).
בגליון הקודם הבאנו מחלוקת אם "זכין" הוא מדין שליחות או דין עצמאי.
מחלוקת זו קשורה לנדון שלנו, שהרי אם "זכין" הוא משום אומדנא שהיה עושה אותו שליח (כדעת תוס' כתובות יא, ד"ה מטבילין", שהובאה בגליון הקודם) צודקים, בוודאי, דבריו של תה"ד. "זכין" הוא, בעצם, שליחות בלי דעת המשלח בפועל, משום שישנה אומדנא לדעתו.
דברי קצות החושן, לעומת זאת, בנויים על התפיסה ש"זכין" אינו ממש שליחות ויש לדין "זכין" גדרים אחרים.
(אולם, גם לדעת הרשב"א שזכין אינו מטעם שליחות, עדיין יתכן שדין "זכין" מועיל גם להוציא מהאדם, כאשר ישנה אומדנא שזהו רצונו ולא רק לזכות עבורו).
אחרונים רבים חלקו על קצות החושן.
בספר באר יצחק (לר' יצחק אלחנן ספקטור מקוובנא, סי' א') דן בשאלה אם אפשר לעשות מכירת חמץ לאדם שאינו נמצא כאן, מדין זכין לאדם שלא בפניו. (שאלה זו מצויה כאשר, ל"ע, אדם שוכב חסר הכרה בבית חולים).
בתשובתו הוא מאריך לדון בחידושו של קצות החושן ובין השאר מקשה עליו מהגמרא בפסחים (יג.) שם הורו לשומר שהפקידו אצלו חמץ (והמפקיד הלך) שימכור את החמץ לפני זמן האיסור, ורואים שיכול למכור את חמצו של חבירו, ומשמע מכאן שזכין מאדם שלא בפניו!
"מלואי חושן" (על קצות החושן שם) מביא שה"אמרי בינה" תירץ קושיה זאת שכיון שמינה אותו לשומר על נכסיו הרי כלולים בזה כל הטיפולים הנדרשים לעשות לחמץ ובכלל זה גם מכירתו, והרי הוא כשלוחו ממש.
למעשה, פסק הבאר יצחק שם, שאמנם לכתחילה אין ראוי למכור חמץ ע"י "זכין" (בלי ידיעת הבעלים), אך בדיעבד או בשעת הדחק מכירה כזאת מועילה, וכך פסקו עוד פוסקים רבים (יעויין ב"פסקי תשובות" חלק ה' עמוד ע"ז).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il