בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התמודדויות וחבלי משיח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת מזל

שיעור באורות התחייה סעיף ז' – חלק ב'

בעין טובה

הרב מתייחס למצב הרוחני של העם בימים אלה, וכיצד יש להסתכל על ימי הגאולה ועל העתיד באור חיובי. כמו כן מדבר הרב על השחרור מהתלות באחרים, שהושרשה בנו בתקופת הגלות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

איר תשס"ט
10 דק' קריאה
שיעור באורות התחייה סעיף ז' – חלק ב' 1
"...האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו. המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם , שולחים אלינו את קוום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור הגדול הזה, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו. הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת הרוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסטורית. באין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט והיא תתנון ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד, וגבורת החיים העליונה המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקימים, נלחמים ומנצחים".

לידתם של נשמות חדשות
"האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים". הרב מזהה מתוך המשבר הרוחני הפוקד את הדור ניצוצות מהאידיאלים הכי גדולים, אבל הם עטופים בהמון קליפות, לכלוך וקלקולים. לא כולם רואים ומבינים על מה הרב מדבר אבל המשבר הזה יביא לסוג חדש ונעלה של עבודת ה'.
"האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים – כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו."

הגאולה מתפתחת מלמעלה ונמשכת למטה. תחילה האידיאלים והרוח, ואחר כך הכלים. כמו הצב שמכין את הבית שלו מתוך עצמו. טעות היא לחשוב שההתפתחות נובעת מלמטה למעלה, כאילו הגוף גדל עד שהוא מגיע לשיא יכולתו שהיא מדרגת הרוח. הנשמה היא שורש המציאות וכשהיא רוצה להופיע היא מכינה לעצמה את הכלים שבהם תוכל להתגלות. לכן, כשמגיע זמנו של רעיון גדול להתגלות בעולם, הוא בעצמו מייצר את הכלים להופעתו. הכלים הם 'נשמות בריאות של דור רענן יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו'.

אל תהיה תלותי – היה גיבור!
קשה לנו לתאר איזה נפשות היו בגלות. המציאות המדכאת של הגלות, הפחד והתלות בגויים, הפיזור בין העמים, כל אלה גרמו לכך שאנשים היו בעלי אופי מדוכא מאוד. אופי חסר בריאות, נטול כח יצירה, אופי שאינו יכול לשאת שום רוח גדולה.
לפני שנים טיילו להם ביום שישי קבוצת בחורים מהישיבה, והגיעו לשכונת תלפיות. היה בקבוצה בחור קצת נועז, והוא הציע להיכנס לביתו של שי עגנון. הם נכנסו לביתו, ועגנון קצת הופתע והתחיל לדבר איתם. הוא שאל אותם ממה הם מתפרנסים והם ענו שהישיבה נותנת להם מלגה. השיב להם עגנון, שאם אדם לא נהנה מיגיע כפיו הוא נהייה תלותי, ואז גם הרוח שלו נעשית תלותית, וזה הכי חמורhref="#2b"> 2 .
עברנו את המירוק הנורא של הגלות, וכעת ישנה תביעה פנימית של הנשמה להתגלות, וכיוון שהיא דורשת כלים, היא דוחפת את האומה להוציא את הכלים הראויים לה. הכלים הללו הם 'הנשמות הבריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו'. למשל, מי שאינו גיבור ואמיץ אינו יכול לשמש בתפקיד כמו דיין, משום שלא נעים לו מקרובי משפחתו, מידידיו, ממכריו אז הוא נאלץ לעשות פרוטקציות. השיקולים שלו הם תלותיים. מי שרוצה להיות רב ומנהיג צריך להיות חזק ובריא. השקפתו צריכה להיות משוחררת ואינה יכולה להיות נגועה בשיקולים קטנים שכובלים אותו. אני מוכרח לומר שגם בישיבות הבעיה הזו קיימת. הישיבות תלויות בכספים של גבירים עשירים. ראשי ישיבות צריכים לבזות את עצמם ולרדוף אחרי בעלי הון. זוהי בעיה חמורה שאיני יודע כיצד לפתור. בריאות פירושה חוסר תלותיות באחרים. על זה אנו מתפללים בברכת 'רחם' בברכת המזון, שלא נצטרך להיות תלויים בהלוואות ממדינות אחרות, שיהיה לנו כל כך הרבה עד כדי שנוכל לתת גם לאחרים.

אם אחרים מנהלים לך את החיים אתה עבד
עבודת ה' צריכה שתבוא מתוך בריאות ולא מתוך פחדנות של גולה ולחצים חיצוניים. רק עם בריא היושב על אדמתו באושר ושמחה ראוי להשראת השכינה. נשמה בריאה בגוף בריא. לכן קיימת תביעה חזקה לחיים בריאים בארץ ישראל עם כלכלה מוצלחת ועצמאית. ישנם אנשים שהתרגלו מאוד להיות תלויים באחרים.
שמעתי קרובי משפחה חרדים ששאלו בשביל מה צריך את המדינה? מה איכפת לנו שנהייה המדינה החמישים ואחת של אמריקה? הם יטפלו בכל ענייני העולם, ינהלו את המלחמות, יטפלו בכלכלה ובניקיון, ואנחנו נשב ונלמד. דיבורים כאלו הם פועל יוצא מאלפיים שנות גלות. הם חסרים את ההבנה שאם אחרים מנהלים לך את החיים אז אתה עבד! מי שהתרגל להיות עבד לא רוצה להיות בן חורין. הוא לא רוצה את כל העול והאחריות. זוהי תפיסה גלותית שנובעת מכך שהתרגלנו לקבל מאחרים ולהיות תלויים בהם. לכן, השאיפה לעצמאות, להיות משוחרר ולעמוד על הרגליים, היא שאיפה בריאה מאוד. עני חשוב כמת כי הוא מקבל מאחרים, למרות שכל יום הוא עומד שלש שעות בפינת הרחוב ויש לו פרנסה לכל היום. מי שמתרגל לאסוף נדבות קשה לו מאוד להיפרד מזה.
אבא שלי ז"ל סיפר לי סיפור על מלך שהיה לו אח קבצן. המלך התבייש מאד שאחיו הוא קבצן, ולכן הוא ניסה פעמים רבות לשכנע את אחיו להפסיק לקבץ נדבות. הוא הציע לו כסף רב, יותר ממה שיצליח לקבץ, ובלבד שיפסיק לקבץ נדבות אבל הוא לא הצליח לשכנעו. באחת הפעמים שדבר על לבו, הסכים האח להפסיק בתנאי שהמלך יקבץ איתו נדבות במשך יום אחד. הדבר היה כל כך חשוב למלך, והוא הסכים להתחפש ולעמוד עם אחיו לקבץ נדבות. כך הם עמדו כל היום יחדיו. לקראת סוף היום הם ראו חבורה של אנשים אמידים מתקרבת לעברם, ואז האח אמר למלך 'בוא נלך, מספיק להיום'. המלך שעיניו היו נעוצות בחבורה המתקרבת השיב בלי לשים לב: 'רק רגע, בא נחכה גם להם'... הוי אומר, ניתן להתרגל אפילו להיות עבדים. הרב מנסה להוציא אותנו מההסתכלות המצומצמת הזו, ולהתבונן באופן יותר כללי ופתוח.

המדינה כבסיס לרוח הגדולה
המציאות הגשמית של האומה מתחזקת. העובדה שהעם חוזר לארצו ומשתחרר מאווירת הגלות, יוצרת תנאים לפיתוח אנשים מסוג אחר, בעלי טבעיות ובריאות כזו שתוכל לשאת גודל של אמונה. בשלב הנוכחי בונים את הכלים, ועד להשלמתם הרוח לכאורה מחכה בצד. זהו המצב בדורונו שבו העם בונה את גופו הפיסי, ומבסס את כוחו ועצמאותו. שלב זה הוא הבסיס לרוח הגדולה. אין כאן מלחמה בין הגוף לרוח. ההסתכלות של הרב היא הרמונית. המדינה משקיעה משאבים בתחומי החומר ולכאורה מזניחה את ענייני הרוח. נראה הדבר כאילו הרוח נשכחה, אבל באמת זהו שלב שבו צריכה להיות התרכזות גדולה בבניית הכלים, אשר כל עניינם יהיה להחזיק את הרוח הגדולה.

השם יתברך ואנחנו – מי קורא למי?
"המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קוום, את אורם הזרוע בארץ חיים".

את הציפייה שלנו לבנין המקדש, להשבת המלכות ולהחזרת הנבואה מציג הרב בצורה שונה מהרגיל. לא רק שאנחנו שואפים אל המקדש הנבואה והמלכות, אלא גם הם מצדם מאירים אלינו באורם. כשאדם הוגה באיזה רעיון הוא יכול להניח שהרעיון נולד אצלו, בעוד שהרעיון היה כבר קיים קודם לכן, והוא רק מופיע כעת אצל ההוגה בו. הרעיון השתלשל ממקור עליון והאיר את מחשבות האדם.
אור החיים אומר שהצרה הכי גדולה של עם ישראל היא חסרון הנבואה 3 . זה מתאים לדברי הרב שהנבואה אינה תוספת על האדם – הוספה נפרדת על גבי שלמותו – אלא הנבואה היא אחד הדברים הבסיסיים והטבעיים לכל אדם מישראל. לכן חסרונה הוא בעצם מחלה איומה משום שהוא חסרון באדם עצמו. שפע הנבואה מחכה לנו. "קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל". הגדלות הרוחנית הפנימית דורשת ותובעת מאיתנו להיפתח אליה. גם במשך הגלות היא תבעה מאיתנו זאת, אבל הגלות מסמסה את התביעה ולא הרגשנו אותה. אבל כעת השתנו הדברים. "הננו נקראים להכון לקראת האור הגדול הזה, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו". כל הזמן הרב מעורר אותנו לדעת את הגדלות של ישראל, ושלנו כחלק מעם ישראל, את התפקיד המיוחד שלנו בדור הזה, את התביעה הנשמתית שלנו.

אין קיום בלי משמעות
"הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה".
כלומר, רק שאיפות גדולות ועליונות שנותנות משמעות ותוכן, יכולות להחזיק את החיים בגודל, ביופי ובעוצמה שלהם.
"מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת הרוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית".
כלומר, כל הכוחות הגשמיים החיצוניים הגדולים, יש להם ערך רק אם מפעמות בהם שאיפות רוחניות גדולות ותוכן נשמתי עליון. זה מה שקורה לעם ישראל, וזה מה שמתרחש כאן ועכשיו. כל הזמן הרב חי את התחושה הזו שההתעוררות הגדולה של עם ישראל לארץ ישראל היא התעוררות לגאולה שלמה, לגודל רוחני, למקדש, לנבואה, למלכות, להופעת אור ה' בכל גדלו. וכל ההתרחבות וההצלחה החומרית היא הכנת הכלים הנתבעת מאת הנשמה לשם הופעת הגודל הזה.
"באין מטרה לגבורת החיים – תלך הלך ונמוג, חילה ימעט והיא תתנון ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד".

כשאין משמעות ומטרה לכל הכלים המרובים, אין להם קיום. הרב בכלל לא מקבל אפשרות שגבורת החיים תהייה חסרה תוכן רוחני עליון.
"וגבורת החיים העליונה המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקימים, נלחמים ומנצחים."

גבורת החיים העליונה שהיא התוכן הרוחני היותר גבוה ועליון, היא נמצאת במטרת חיינו והיא זו שמצדיקה את קיומנו.

מה היה אומר הרב היום?
מה היה אומר הרב היום? פעם היו אידיאלים, הייתה חלוציות, הייתה שאיפת רוח רעננה של תחייה שמילאה את הלב, והציפה אותו בתחושות עזות. עברו מאז מאה שנים. מאז באמת גדלנו ונתעצמנו, קמה מדינה והיא הולכת ומתחזקת. האם גבורת הרוח כבר צריכה להופיע, או שמא אנחנו עדיין בשלב של בניית המסגרות והכלים? נראה שהתשובה מורכבת. יתכן ובתוך המהלך הכללי הגדול ישנם תהליכי ביניים. יתכן וחלק מגבורת החיים שהתפתחה ולא התמלאה בתוכן רוחני, תאבד את הגודל שלה ותתנוון, מפני שאם אין תוכן לחיים אין חיים. יכול להיות אדם בריא ועשיר אבל ריק לגמרי מתוכן, ובמצב כזה גם הכלים עצמם מתנוונים. כמו כן, יכולה להיות מציאות שגבורת הרוח מופיעה על חלק מהאומה ועל חלק עדיין לא.

היש אלטרנטיבה?
אם כל תלמידי הרב היו מצליחים לדבר ולחיות בגובה של הרב, לחיות את הרוח הגדולה של הביטחון והאמונה, ודאי שאז המהפכה הייתה מתרחשת הרבה יותר מהר, אבל אין כל ספק שהמהלך הרוחני של האומה הולך ומתרחש. לא רק המהלך הפיסי של גבורת החיים אלא גם המהלך של גבורת הרוח.
אין היום איזו מטרה אידיאלית אמיתית. כל האידיאליים שהיו בתקופת החלוצים כגון הסוציאליזם או הקומוניזם איבדו את ערכם ומשמעותם. היום יש רק שאיפה לשלום ודמוקרטיה, אבל אלו אינם שאיפות לתכנים אלא שאיפות לכלים. שאיפת השלום המוכרת היא רק שאיפה למניעת מלחמות ולצמצום מריבות, אבל אין לה תוכן עצמי. בלי שלום אי אפשר לעשות שום דבר, 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' 4 , אבל הוא רק כלי. שלום יכול להיות דבר אידיאלי רק אם ניצוק בו תוכן של שלמות, כדברי חז"ל שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם 5 , ומסביר הרב 6 שהם מרבים את השלמות, משום שכל אחד מגלה עוד גוון והתורה מופיעה בכל הצבעים. כמו כן, ישנו שלום נוסף בעל תוכן, והוא השלום העליון שהוא שמו של הקב"ה. שלום זה מבטא את התפיסה האחדותית של העולם, משום ש'אין עוד מלבדו', ומתוך כך העולם חייב להיות מאוחד מצד נביעתו ממקור אחד. הכרה פנימית זו היא שלום של תוכן, אבל השלום במובנו המדובר אינו אלא כלי. בנוגע לדמוקרטיה, ודאי שאין לה ערך עצמי. היא בסך הכל כלי. עניינה הוא שאף אחד לא יפריע לשני. תן לכל אחד לחיות את חייו. ואם תשאל מהו התוכן של החיים? על כך אין תשובה. הדמוקרטיה נהפכה להיות דגל, אבל הוא בסך הכל דגל של סור מרע גם לשיטת המנופפים בו. השלום והדמוקרטיה אינם נותנים תשובה אמיתית למשמעות החיים, הם רק אומרים 'מה לא' בלי לומר 'מה כן'. אם כן, לא נשאר כלום חוץ מהתורה. רק אנשי הקודש המדברים בשם ה' אומרים 'מה כן'. ממילא מוכרח להיות שדרכה של התורה תתפשט ותתקדם במהירות הולכת וגוברת, כפי שרואים בתופעה של התקרבות הרחוקים והתרבותו של הציבור הדתי.

קצב הגאולה
המהלך שהרב צופה בעצם כבר מתקיים, אבל מכיוון שהוא עמוק מאוד ואדיר מאוד הוא מתפתח בהדרגה, ולכן קשה להבחין בו. לפעמים אנחנו רוצים לקפוץ מדרגה, אנחנו חולמים שפתאום תבוא איזה רוח של תשובה והתעלות ותשנה את הכל מיד. אמנם אולי זה יהיה חיצוני, שהרי הכול ישתנה מיד בלי הדרגה, וללא ישוב הדעת ובחירה, ואז אולי הדברים יהיו כמו תופעת העדר. אני אומר 'אולי' כי אני לא יודע איך הקב"ה ירצה לנהל את העניינים. אנחנו לא מכתיבים לקב"ה אף פעם כיצד לנהל את המציאות. אנחנו בסך הכל מנסים לראות את המציאות כפי שהיא ולברר את המעלות שלה. אם באמת ריבונו של עולם יחליט לשנות את המציאות באופן מהיר, אנחנו נמצא את המעלות שבכך, כי ריבונו של עולם מנהל את העניינים בצורה הטובה ביותר, ואנחנו רוצים ללמוד את הנהגתו. 'בינו שנות דור ודור' 7 , ואם התהליך אינו לפי הקצב המהיר שהיינו רוצים, אז צריכים אנו לראות את המעלות שבקצב הזה. כשאנחנו מתפללים איננו מבקשים גאולה מהירה על חשבון גאולה עמוקה, אלא אנחנו מבקשים שהיא תהיה גם עמוקה וגם מהירה. מצד אחד אנחנו יודעים שכל אחד בתוך תוכו הוא נשמה טהורה, ואם היא תתפרץ בבת אחת לא יהיה זה פלא, שהרי זהו בעצם הטבע הפנימי שלו. מצד שני, לתקן את המידות זה גם קשה מאוד. הרי רואים אצל בעלי תשובה שיש להם הרבה עבודה עד שהאישיות שלהם מגיעה לאיזון וליציבות. זהו תהליך ארוך עד שסוגרים את כל הפערים.

הודאה לה'
אנחנו צריכים להודות לה' כל יום על כך ששם חלקנו מיושבי בית המדרש. שהקב"ה זיכה אותנו שנהיה במקום כזה טוב, בעולם רוחני כזה נפלא. אנחנו מסתכלים על הרחוקים איזה דרך ארוכה יש להם כדי להתקרב ואילו קשיים הם צריכים לעבור בדרך הזו, ואנו מבינים עד כמה צריכים אנו להודות. עם זאת על כולנו מוטלת האחריות על כל מה שקורה בעם ישראל, וכל עוד לא כולם מושלמים זוהי גם בעיה שלנו. במקומות מסוימים הרב כותב על עצמו שהוא יחידי בדרך שלו. מצד אחד יכול אדם להרגיש בזה שמחה גדולה שהרי הוא זכה במה שאחרים לא זכו לו, מצד שני הוא יכול להרגיש את הבדידות שרק הוא זכה ואחרים לא. לכן, צריכים אנו לשמוח בחלקנו ולהרגיש את מלא האחריות כלפי עם ישראל כולו.


^ 1 השיעור והמקורות סוכמו על ידי תלמידים והיו לעיני הרב.
^ 2 העיקרון בדבריו הוא נכון, ובאמת מי שכל חייו חי על מלגה זה באמת משפיע על נפשו. אמנם, המציאות כיום היא שהציבור רוצה שיהיו לו תלמידי חכמים כמו שהוא רוצה באנשי אקדמיה, ולכן הוא מוכן לתת מלגות לתלמידים כשם שנותנים לסטודנטים, כי זה לטובת הציבור. בסופו של דבר, מי שמקבל מלגה לתקופה מסוימת, מצליח לגדול בתחומו, ואחר כך הוא תורם לכלל הציבור באופן משמעותי. פעם פגשתי קיבוצניק אחד קרוב משפחה שלי. הוא שאל אותי מה אני עושה, עניתי לו שאני אברך והתחלתי להסביר את עצמי... הוא אמר לי 'אל תתנצל, אתה כמו סטודנט'.
^ 3 אור החיים דברים ח, יט
^ 4 עוקצים ג, יב
^ 5 ברכות סד:
^ 6 עין איה ברכות ב' שסא
^ 7 שירת האזינו, דברים לב, ז
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il