בית המדרש

  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פרקים ב', ג'.

הציות להורים ומורים

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
10 דק' קריאה
גורמי הצלחתו של הנער
ישנה אימרה האומרת שימי הנעורים הם נכס כה יקר, עד שחבל להפקידו בידי נערים. ישנה אמת גדולה בדברים אלה, אולם אפשר להתגבר על בעיה זו בכמה דרכים. הדרך האחת היא, עצם הבאת חשיבותם הגדולה של ימים אלה לידיעתו של הנער. ככל שיתן הנער דעתו לדברים האלה, כן יגדלו הסיכויים שגישתו ללימוד ולעבודת ה' תהיה יותר בוגרת ואחראית.
אולם ישנה דרך בטוחה מזו, אשר אותה שמע הג"ר מיכל פיינשטיין שליט"א
בהיותו נער, מפיו של הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד נכנס הג"ר מיכל פיינשטיין שליט"א אל ראש ישיבת "עץ חיים" הגרא"ז מלצר זצ"ל, וסיפר לו שהיום הוא יום הולדתו. אמר לו הגרא"ז: ברצוני לתת לך מתנה חשובה ליום הולדתך, הסכת ושמע.
לעתים קרובות למדי, כך אמר לו, אנו שומעים בני אדם מבוגרים האומרים לנער צעיר: אה, אילו הייתי היום בגילך הייתי מנצל את ימי הנעורים אחרת לגמרי ממה שניצלתי אותם בנעורי. דע לך שדברי הבל הם מדברים. שכן אילו היו שבים היום לימי נעוריהם היה להם גם שכל של נער, וממילא היו חוזרים להתנהג כנערים.
אולם אני אתן לך עצה שאם תשמע לה, לא תזדקק לעולם לומר אילו הייתי בגיל צעיר יותר... כדברי ההבל של האנשים ההם. העצה היא - לציית להוראות רבותיך, ולהוועץ עמהם בכל הדברים הצריכים שיקול דעת. התוצאה תהיה שכבר בגיל צעיר תפלס אורחותיך על פי חכמת בני אדם מבוגרים, וממילא כאשר תגיע לגילם לא תצטרך לומר אילו הייתי היום בגיל צעיר...
הציות לגדולים הוא, איפוא, תנאי חשוב להצלחה בניצול המעלות החשובות של לימוד ועבודה בימי הנעורים. כאשר חכמת המבוגרים תנחה את הנערים בימי ה"בראשית" שלהם, יזכו גם לאחרית טובה. על כגון דא נאמר: "טוב אחרית דבר מראשיתו", אימתי תהיה אחרית הדבר טובה? כאשר היא באה בעקבות ראשית טובה.

כוח הלמידה
ה"סבא מקלם" עומד על ההבדל בין ילוד בן יומו בבני אדם ובבעלי חיים.
העגל נעמד על רגליו שעות ספורות לאחר צאתו לאויר העולם. תוך זמן קצר ביותר הוא מתרומם, מטפס, מתרוצץ ושותה, דהיינו עומד ברשות עצמו.
מאידך גיסא, אין לך בעולם בריה חסרת אונים כתינוק שנולד. הוא אינו מסוגל אפילו להתהפך מצד אל צד, ואינו יכול לבצע אף פעולה פשוטה של דאגה לעצמו.
כוחות רבים מושקעים בילד עד שזוכים לראות חיוך על פניו, עד שהוא מתהפך, זוחל על ארבע ומתחיל לשבת. כל שלב ושלב בהתפתחות הילד, כרוך ברוב עמל ויגיעה.
דבר זה אומר דרשני, מדוע עשה ה' ככה? הרי האדם הוא תפארת הבריאה, וליצור כזה היה יותר מתאים אילו נברא שלם ומושלם יותר מאשר הבהמה.
התשובה היא: דוקא מתוך חולשתו ניכרת גדלותו. כי בהיותו אדם, עליו לפתח בעיקר את הצד הרוחני שבו, ולצורך זה עליו ללמוד הרבה מאחרים. כדי שיהיה מסוגל ללמוד, עשה אותו ה' חלש וחסר אונים בשלביו הראשונים. באופן זה יראה האדם הצעיר את עצמו בלתי מפותח, לעומת המבוגרים היודעים והמנוסים. כתוצאה מכך יתרגל לשאת עיניו אל המבוגרים, כדי ללמוד מהם.
בדקו ומצאו שילד לומד בשנתיים הראשונות של חייו, יותר ממה שהוא לומד כל ימי חייו! נמצא שלמעשה אדם עובר שתי לידות: לידה טבעית ולידה רוחנית-חינוכית.
הלידה הרוחנית היא הרבה יותר קשה וממושכת מהלידה הטבעית. נוכל לסכם, איפוא, שכוח הלמידה של האדם, נובע ממה שהוא מרגיש שאינו מוגמר ואינו מושלם.

עצמאות - שורש הרע
לפני כמאה וחמישים שנה החל נגע ההשכלה להתפשט בקרב צעירי בני עמנו, אשר יצר בין השאר את המושג של "יהודי חילוני". עד אז, הרוב המוחלט של עם ישראל היו שומרי תורה ומצוות ומדקדקים בקלה כבחמורה.
רבים תמהים איך קרה הדבר הזה, שלפתע החלו יהודים לסטות מן הדרך, ולתת צביון חדש ומוזר לבני אברהם יצחק ויעקב?
אחת התשובות לשאלה נוקבת זו - שניתנה על ידי האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד, מחבר ספר "חובת התלמידים" - תולה את הקולר בנושא הנידון. לדעתו, שורש הרע היה כאשר קמו אנשי בליעל שהחדירו בבני הדור הצעיר את התחושה כאילו הם עצמאיים ואינם צריכים לשאת את עיניהם אל הוריהם ומוריהם. הם הפכו את בני יעקב לבני עשו, ויצרו בהם את התחושה שהצעירים חכמים ומושלמים עד שאינם זקוקים להדרכת הזקנים. התוצאות לא איחרו לבוא, וכך קמו דורות של פורקי עול תורה ומצוות.

"מה היה הרבי אומר"...
"על רבי אליעזר הגדול נאמר: כי 'מימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבו' (סוכה כח, א). והנה באבות דרבי נתן (ו, ג) נזכר במפורש שכאשר נתמנה לראש ישיבה אמר 'דברים שלא שמעתן אוזן מעולם'.
"אם הגמרא אומרת 'דברים שלא שמעתן אוזן מעולם' פירוש הדבר שגם רבי אליעזר הגדול לא שמע אותם. והתמיהה, אם-כן, כפולה: הן בראשונה נאמר כי לא אמר דברים אשר לא שמע מרבו. ועוד קשה, שהרי הכל יודעים ש'אין בית-מדרש בלא חידוש'. ואיך יתכן, אם-כן, שרבי אליעזר הגדול לא חידש דבר, או שנמנע מלומר את חידושיו מפני שרבו לא אמרם?! "אולם הן זה פשוט לכל בר-בי-רב, שרבי אליעזר הגדול חידש חידושים ואף אמר אותם. חידושים אלה גם רבו לא אמר אותם וממילא לא שמעתן אוזן מעולם.
"אם-כן, שאל רבי חיים שמואלביץ, מה פירוש הדבר שלא שמע מרבו? והשיב ראש ישיבת 'מיר' - 'דבר שהרבי לא היה אומר. אבל התלמיד אשר עומד על דעת רבו - הוא יודע מה היה הרבי אומר במקום זה!'.
"'מבהיל הרעיון' - הוסיף ואמר רבי חיים שמואלביץ - 'תלמיד אצל רבו צריך לשאול את עצמו מה היה הרבי אומר בעניין זה. לרבי יש שיטה מיוחדת, דרך מיוחדת - הלך מחשבה מיוחד. אם התלמיד הבין זאת הריהו תלמיד, ואם לאו - אינו תלמיד. להגיד דברים בשם הרבי זה לא תלמיד, זה מתורגמן!'.
"'מבינים אתם' - אמר ראש ישיבת 'מיר' - 'כיצד אפשר לומר דברים חדשים ושיהיו רק אלה אשר שמע מרבו? רבי אליעזר הגדול - בכל שורה שלמד בגמרא הוא שמע את רבו'".

"כל מה שעשיתי או לא עשיתי היה על פי התייעצות"
בהקדמה לספר "חידושי הגאון רבי ברוך דב ליבוביץ זצ"ל" (מהדורת הרב ידידיה פרנקל הי"ו, עמוד 21) מובא: "הוא נהג לבטל את עצמו ואת דעתו כאשר נגע הדבר לרבו, מרן רבינו חיים הלוי סולובייצ'יק, במידה שכמעט ואין מוציאם כדוגמתה. הוא היה תלמיד מובהק לרבו זצ"ל וכינה אותו בתואר 'הרבי' - ללא כל תוספת. הוא היה נוהג לומר על עצמו: 'הרבי היה ויהיה הרבי שלי לכל ימי חיי, וכל מה שעשיתי או לא עשיתי היה על-פי התייעצות איתו'.
"כל ימיו עמל רבי ברוך בער בפרך, לצמצם את כוח הנביעה של מוחו, ולהתאים אותו לשיטת לימודו של רבו. תלמידים קרובים טוענים שמלאכת הצמצום הזו לוותה ביסורים רוחניים קשים. מוחו שפע תמיד הגיונות, והיה הכרח לעצור את השטף הזה ביד קשה.
"פעם, בעת סיום הש"ס אצל רבה של קמניץ, דרש רבי ברוך בער פלפול מדהים שקישר את תחילת המסכת לסופה, כאשר איוותה נפשם של למדני קמניץ. זה היה פלפול שלא לפי דרכו, והנאספים השתוממו מעוצמת ההשגה. כשדברו איתו על כך, הגיב בביטול גמור: "כל ימי אני מצמצם את מוחי כדי לדבר כמו הרבי... אבל בפלפולים כמו שאמרתי היום אני יכול למלא 'עגלות של תורה!'".

"כיצד מורי ורבי היה נוהג"...
הגה"צ רבי דוד זינגרביץ זצ"ל, משגיח רוחני בישיבת 'פוניבז' בבני-ברק, סיפר ששמע מפיו של ראש הישיבה הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל שכאשר היו מתעוררות אצלו בעיות שונות הוא היה מהרהר: "כיצד מורי ורבי, הסבא קדישא, רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה'חפץ-חיים' נוהג היה אילו נתקל בבעיה מעין-זו".
לאחר שהיה קובע בדעתו כיצד היה ה'חפץ-חיים' נוהג בעניין זה, היה אז אף הוא - רבי יוסף כהנמן, פועל בהתאם לכך (מתוך "בדרך עץ החיים" חלק ב, עמודים: 391 ,291).

הליכה בתלם גם כאשר הנערים אינם מושגחים
המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל אמר על הפסוק: "לכו בנים, שמעו לי, יראת ה' אלמדכם" (תהלים לד), שהמבחן האמיתי ליראת ה' שנלמדת אצל הרב, היא בשעת "לכו
בנים". אם גם בשעה שהתלמיד הולך מאצל רבו הוא עדיין שומע בקולו ומקיים מה שלימדו, אזי הוא תלמיד נאמן. מבחן כזה כפול הוא: א) עצם קיום הדברים שנלמדו, הלכה למעשה; ב) קיומם גם בעת שאינו תחת עינו הפקוחה של הרב.

"כחיצים ביד גיבור, כן בני הנעורים"
בדומה לזה מפרשים את הפסוק: "כחיצים ביד גיבור, כן בני הנעורים" (תהלים קכז). כשהחץ יוצא מידי הגיבור היורה אותו, הוא יוצא לכאורה משליטתו של הגיבור.
אף על פי כן אנו רואים שהחץ ממשיך לעוף אל המטרה אשר אליה נשלח על ידי הגיבור. גם בני הנעורים נדרשים ללכת בדרך שהתוו להם הוריהם ומחנכיהם, וגם כאשר הם אינם מושגחים על ידם, עליהם להוציא אל הפועל את אשר למדו.

מה הציל את יוסף מן החטא
כשהגמרא במסכת סוטה (לו, ב) מתארת את הנסיון הגדול שעמד בו יוסף, היא אומרת שכאשר תפסה אשת פוטיפר בבגדו, "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". הנה יוסף נתון בצרה גדולה, הוא כמעט כפוי לעבור עבירה, שכן היא תפסתו בבגדו. מה מעורר אותו באותו רגע מר ונמהר? הוא רואה את דמות דיוקנו של אביו מציצה מבעד לחלון.
כיצד קרה שבדיוק באותו רגע גורלי, נראתה דמות אביו בחלון?
יתכן שזה היה פרי הנהגתו, לחשוב כיצד הייתי נוהג אילו ראה אותי אבא. לא נאמר כאן שאביו הופיע, נאמר רק שנראתה דמות דיוקנו. הוא דימה לעצמו שהנה אביו משקיף עליו מבעד לחלון ורואה את מעשיו. די בכוחה של מחשבה זו כדי להכניס ביוסף רוח גבורה של גיבור הכובש את יצרו, ולעזוב את בגדו אצלה ולנוס החוצה, אף על פי שהוא עתיד לסבול מהשארת הבגד בידה, כי הוא יהווה הוכחה לאשמתו. אך ליוסף לא איכפת. הוא נזכר בחינוך של בית אבא, ומתאזר בגבורה.

פרק ג .
התקופה הטובה ביותר לעלייה באגרת שכתב הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל לבנו (מובא בסוף הספר "רבי צבי פסח פראנק") מובא: "...ודרכו של היצר לפתות את האדם בימי נעוריו כי עוד ימים יבואו ויחזור על לימודו, ודמיונו כוזב לו שאין צריך למהר כל-כך להיות בקי בגמרא כי זה יהיה בידו אחר זמן, אבל זה טעות גדול.
"המציאות היא שאחר-כך כשאדם מתגדל אז מרגיש את גודל ההפסד שגרם לעצמו בהתרשלותו בלימודו. ומבואר בגמרא, כי אינו דומה כלל ויש הבדל גדול בין הלימודים של ימי-הנעורים, וכל מה שהאדם צעיר יותר הלימוד פועל עליו יותר כפול ומכופל, התועלת לכל ימי חייו. ומי שמבטל יום אחד כשהוא עדיין נער זה הוא אבידה שאינה חוזרת.
"ובאבות דרבי נתן מבואר, כי דברי תורה שאדם לומד בנערותו נבלעין בדמו, ונעשה איש אחר לגמרי, הולך ומצליח בגוף ונפש גם יחד. התבונן דבר וקיים בעצמך: 'תן לחכם ויחכם עוד'...".

גדולי ישראל בצעירותם
אומר הגאון רבי נתן גשטטנר שליט"א ("להורות נתן" - אבות): - בכל הדורות נהגו גדולי-עולם להתמיד בלימודם בימי נערותם ואגב-כך לזכות במעלת גירסתא דינקותא.
בהקדמה לשו"ת בניין שלמה, להגאון רבי שלמה הכהן זצ"ל, מו"צ דוילנא, מובא: "בעזר השם כי בימי ילדותי למדתי מקרא ומשנה וכולא תלמודא דש"ס בבלי אצל מורי אבי ורבי וכו', וכשהייתי כבר שיבסר שנין זכיתי לסיים כל הש"ס, ונכנסתי לפני-ולפנים ללמוד אצל מורי ורבותי האחד המיוחד הגאון וכו', ולמדתי אצלו בישיבה קרוב לשתי שנים שולחן-ערוך חושן-משפט עם הסמ"ע והש"ך ז"ל והאחרונים בעומק העיון, ואחר-כך שימשתי בישיבה משך איזה שנים וכו', וסיימתי כל הארבעה טורים עם השולחן-ערוך ונושאי-כליו האחרונים ז"ל".
בהמשך דבריו מספר המחבר אודות אחיו, הגאון רבי בצלאל הכהן זצ"ל, שכשהיה בן אחת-עשרה שנה היה בקי בשני סדרים בש"ס - מועד ונשים - אשר לימדו אביו בעומק העיון.
הגאון רבי שבתי כהן זצ"ל, בעל הש"ך, חיבר את חיבורו הגדול על כל שולחן-ערוך יורה-דעה כשהיה בן עשרים ושלוש שנים בלבד. ובהקדמה לספרו הוא כותב: "טרחתי טרחות הרבה וכמה יגיעות יגעתי, לא עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שנת לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות, עד אשר הוצאתי מכוח אל הפועל מחשבתי, ושקלתי הכל בכף-מאזניים וחזרתי על כל צדדים וצדי-צדדים, לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחת וכו', ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי לא יאמין כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים-התלמוד והפוסקים עד כי העמדתי הכל על בוריו".
הרז"ה זצ"ל, בעל "המאור", כתב את חיבורו הגדול והוא בן תשע-עשרה שנה בלבד.
בשיר המופיע בהקדמה לספרו הוא כותב: "ולא תימא זעירין שנוהי ובצירין, בגין דמן עשרין בצירא ליה שתא, ואכתי דעדק ביומא הוא ודרדק, בכן דילמא לא דק בקלתן וחמירתא, ולא תתלי בוקא סריקא ביניקא, דאיכא עתיקא בקנקנא חדתא".
הגאון בעל ה"מהר"ם שי"ף" זצ"ל נפטר בהיותו בן שלושים ושש שנים בלבד, כמובא בהקדמה לספרו, ועד גיל זה הספיק כבר לכתוב חידושים על כל הש"ס.
הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, בעל ה"שואל ומשיב" מלבוב, הדפיס את ספרו "מפרשי הים", והוא בן עשרים שנה בלבד (עד כאן מלוקט מהספר "להורות נתן").
בפתיחה לספר "שב-שמעתתא", כותב המחבר, הגאון רבי אריה לייב הכהן זצ"ל: "הקונטרס הזה חיברתיו בעודי בימי הילדות והשחרות, ואבני-פינותיו טרם היותי לאיש ירה יריתי, ומאשר חסתי על מיטב ימי נעורי, וחמלתי על רוב טרחי ויגיעי בו בימים אלה, וגם כי פעמים הרבה אזכיר אזכירהו בקרב ספרי 'קצות-החושן' ויעדתי להוציא לאור עולם".

"מה שלמדתי אז - הריני זוכר"...
סח פעם הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל: לפני כשלושים וחמש שנה למדתי את כל הש"ס חוץ ממסכתות זבחים ומנחות, ועתה בגיל זקנה (כבן שבעים), הריני משתדל להשלים מסכתות אלו, ומהי התוצאה?
- את מה שלמדתי אז - הריני זוכר, ואילו מה שעכשיו - אפילו מה שלמדתי לפני שבוע אינני זוכר (סיפר: הגה"צ רבי דוד צבי אליאך שליט"א).

המתנה לשנים מאוחרות - אסון
מוסיף ומספר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר שליט"א ("פניני רבינו יחזקאל" א, עמוד כח): "כמה פעמים שזכיתי לשמוע מפי רבינו זצוק"ל (הגר"י אברמסקי) שהיה מעורר להשתדלות בשקידת התורה ובדקדוק המצוות בשנים הצעירות. והיה אומר: בני-אדם מטעים את עצמם לחשוב שבהגיע שנות הזקנה אז יתחזקו בשקידת התורה ובדקדוק המצוות. ומעלימים מעצמם את האמת הפשוטה: שכאשר נהיים זקנים - פשוט אין כוח. וסיפר לי על עצמו על הנהגה אחת של מידת חסידות שנהג בה עשרות שנים בלי הפסק, ובשנים האחרונות, בשנות הזקנה, שוב איננו יכול להמשיך בזה, והסיבה אחת ויחידה: אין לו כוח...
"ואף שלמה אמר בחכמתו 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה' - 'אלו ימי הזקנה'" (שבת קנא, ב).
בקונטרס "גדולת אליהו" (בתוך "יד אליהו" ח"ג) להגאון רבי אליהו רגולר זצ"ל מובא שכך אמר: "אין לדמות שום לימוד בנערותו אף כי בזקנותו, לגירסא דינקותא, כלילא דוורדא, מריח מים יפריח. שעה אחת של ינקותא - מועילה להצלחה ולזכרון יותר מחודש ימים מימי השחרות".

"נערים אלה עדיין ביושרם ובתומתם המקורית"...
הגר"ע הכרמי שליט"א, מבאי-ביתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, מעיד: "נכנסתי פעם לביתו. אותה שעה הוא נתן שיעור ב'קצות-החושן' לקבוצת נערים מבני ישיבת 'עץ חיים'. ישבתי והמתנתי בחדר החיצון.
"משסיים את השיעור וראה אותי, שאלני מיד האם הנני מחכה כבר זמן רב.
בינתיים החלו התלמידים לצאת מן החדר בו שמעו את השיעור, התבונן בהם ולאחר מכן פנה אלי, ואמר: "'נערים אלה, מה הוא הדחף הדוחף אותם לשבת ולשמוע שיעור ב'קצות החושן'?
עורכי-דין הרי לא יהיו כתוצאה מלימוד זה, אף פרנסה ברווח לא תצמח להם מכך'.
"'מפני מה, אם-כן, יושבים הם ומבלים את זמנם בלימוד התורה?' "'הסיבה לכך כבר נכתבה בפסוק: 'לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים'. נערים אלה הינם עדיין ביושרם ובתומתם המקורית כפי שברא אותם הבורא. הם עדיין בבחינת 'אשר עשה האלוקים את האדם ישר' ולא הגיעו לאותה דרגה שלילית שנאמרה בהמשכו של הפסוק: 'והמה ביקשו חשבונות רבים'" ("בדרך עץ החיים").

מעלת התשובה בימי הנערות
אמרו חז"ל (עבודה זרה יט, א): "אשרי איש ירא את ה'" - "בעודו איש", כלומר: בעוד כח היצר הרע תקף.
בספר "כוכבי אור" הסביר רבי איצ'לה בלזר זצ"ל מאמר זה על פי הכתוב (בתהלים) "אל תשליכנו לעת זקנה" - וכי על ימי הנערות אין צריך בקשה, ומדוע אנו מייחדים בקשתנו על "עת זקנה"?
אמנם הענין יבואר על פי משל, לחייל שבגיל שמונה עשרה היה עליו להתיצב לחובת הצבא, והשתמט ולא בא, ולאחר שנתיים חזר בו, והסגיר עצמו לצבא. על אף שוודאי יענש על שהשתמט עד הנה, מכל מקום לא יחמירו כל כך בענשו, מאחר שהרי סוף סוף בא לעשות חובתו לעבודת המלך.
אבל אם חזר לצבא המלך כשהוא בן שישים או שבעים שנה, הרי יאמר לו המלך: "כעת באת, בגיל שכבר לא תוכל לשרת ולהועיל מאומה", ולכן לא יסלחו לו.
כן ענין השב בימי השחרות, וחוזר ונכנס לעבודת המלך ית"ש - אז שייך עדיין סליחה ומחילה על כך, כיון שסוף סוף הרי שב לעבודה. אבל השב בימי זקנותו ותשישות כוחו, קשה היא התשובה. ולכן מרבים לבקש על תשובת ימי הזקנה שלא תמאס.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il