ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרך לשלום ;">

דף הבית ספריה אמונה יש שואלים ארץ ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י"ז באדר ה'תשנ"ד

הדרך לשלום


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה

פרק א

לעם ישראל רגישות גבוהה מאוד לשפיכות דמים. רגישות זו טבועה בנו מאז היותנו לעם. כל אדם שקול כעולם מלא. וכך אמרו חכמים (סנהדרין לז.): לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך, שמאדם אחד נברא עולם ומלואו. ועוד אמרו: "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו, שנברא בצלם" (אבות ג ; יד). שאיפת השלום טבועה עמוק בעצמותינו. הננו נושאים אותה דורות רבים. אנו אף בטוחים, שהיא תתגשם באחרית הימים ויבואו ימים של שלום, כדברי ישעיהו הנביא: "וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא יִלְמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ; ד). שאיפת השלום היא לא השאיפה היחידה של עם ישראל, אבל היא חלק חשוב והכרחי מהשאיפה הגדולה, העליונה שלו. ועל-כן אנו רוצים בכל לבבנו לשבור את מעגל האיבה שבין ישראל לעמים ולהגיע לימים של שלום.
אך לא די ברצון הגדול של ישראל, שהוא בודאי רצונו של העם כולו. צריך שגם העמים הקמים עלינו ירצו בזה. אולם עדיין הרבה קמים עלינו לכלותנו, מאיראן ועירק עד לוב ואלג'יר, ועמים ומדינות רבות בתווך. איך אפשר להפוך את ליבם של העמים השונאים אותנו ורוצים ברעתנו? איך אפשר להפוך את ליבם לאהבה אותנו, להפוך את ליבם לטובה?
הרצון העז לשלום, הרגישות הגבוהה לשפיכות דמים, גורמת למתיחות פנימית בתוכנו. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים בשאלה איזו היא הדרך לשלום. מה שצד אחד חושב שזו הדרך לשלום, צד אחר חושב שזו דוקא מרחיקה את השלום. האם ויתורים לאויב, שכל שאיפתו להחריב את מדינת-ישראל ולהקים מדינה ערבית תחתיה, האם ויתורים אלו יקרבו את השלום או ירחיקו אותו? השמאל חושב, שההסכם שהוא חתם עליו, הוא צעד גדול לשלום, בעוד הימין חושב, שזהו מירשם למלחמה. השמאל חושב, ששיחרור מחבלים יפיג את המתח ויצור בסיס של אמון בין העמים, והימין חושב, ששיחרור מחבלים יגדיל את הטרור וירבה מתיחות בין העמים, וממילא תירבה השנאה ויחריף העימות. השמאל חושב, שויתור על חלקים מארץ-ישראל והפרדה בין העמים, ימעטו את נקודות המפגש ונקודות החיכוך, והימין חושב, שמקומות שיימסרו לשליטה ערבית, יהיו מוקדי טרור תוססים, שמהם יצאו מחבלים, והם יהיו מקומות המסתור לאחר הפיגועים. השמאל חושב, ש"משטרה ערבית חזקה" תמנע מערבים לפגוע ביהודים, והימין חושב, שמשטרה ערבית חזקה תגן על המחבלים ותסייע להם בפעולות הטרור. השמאל חושב, שבניית חיץ בין עזה לישראל ויצירת גבול וגדר מערכת שמורה, זו הדרך לשלום, והימין חושב, שזו העדות לאבסורד של ההסכם הזה, שאם יש שלום מדוע נחוצה גדר, ואם נחוצה גדר, מה החידוש בשלום? איך יתכן לעשות שלום ובה בעת להציב גדרות שחוצצות בין העמים שעושים שלום ביניהם? אין כאן שלום, אלא טיפוח הפירוד והשנאה.
קיצור הדבר, שאיפת השלום אינה רק נחלת חלק אחד בעם, אלא שאיפת כולם. הרגישות לחיי אדם היא של כולם, ואולם מכיוון שהרצון לשלום הוא יותר של העם היהודי ופחות מהצד הערבי, יש חילוקי דעות קוטביים בתוכנו בקשר לדרך המביאה לשלום. הנני חש, שקרוב היום, שבו גם השמאל יבין שהוא טעה ושלא זו הדרך לשלום. אנחנו מתפללים שהלימוד לא יהיה עם ייסורים קשים, אבל בטוחים שהשלום בוא יבוא, כדברי הנביא ישעיהו.

פרק ב

י"ט באדר ה'תשנ"ד
כבר אמרנו, כי השאיפה לשלום היא שאיפתו של עם ישראל כולו מאז ומתמיד. הרגישות לחיי אדם, זוהי תכונה עמוקה הטבועה בטבע הפנימי של כל ישראל. הויכוח בתוכנו הוא, כאמור, על הדרך לשלום, לא על המטרה. לדעת השמאל, ההסכם שהממשלה חתמה עליו מקרב אותנו לשלום. ולדעת הימין, ההסכם הזה מרחיק אותנו מהשלום ומקרב אותנו למלחמה. על כל צעד שהממשלה עושה, יש ויכוח קוטבי בין השמאל לימין: על שיחרור המחבלים, על מסירת נשק לצבא הערבי, על ויתור על שליטה ביטחונית מלאה בעזה וביריחו. על כל צעד נטוש ויכוח מר, האם הוא מקרב את השלום או מרחיק אותו ומחריף את סכנת המלחמה.
שורש חילוקי הדעות הקוטביים, נעוץ בהבדלי הערכה, מהי עמדת הערבים ומה רצונם. השמאל, המעורטל מערכים לאומיים ומערכים דתיים, לא נותן משקל למטען הלאומי והדתי של הערבים, אלא הוא רואה בסכסוך, ויכוח על קרקעות, סכסוך ממוני בין שכנים. לפי מבטו, הצדדים הדתיים והלאומיים הם שוליים ולא חשובים, ועל-כן נראה לו, שבויתורים על שטחים ובויתורים בשאלות של כבוד לאומי וגם בויתורים על מקומות בעלי ערך דתי לערבים, אפשר יהיה להגיע לשלום בין ישראל לערבים. בעוד הימין, שהוא בעל מטען לאומי רב יותר ונוטה יותר למסורת הדתית, רואה את עמדת הערבים ושאיפותיהם באופן אחר. הערבים, רובם ככולם דבקים באמונתם המוסלמית. הם בעלי תודעה לאומית ערבית עמוקה. הם רואים במלחמה על השליטה בארץ-ישראל, מלחמה דתית לאומית. זה מה שהם אומרים במפורש, וזה בודאי מה שהם חושבים ומרגישים. בעיניהם המאבק הדתי הוא שורש הסכסוך. הם רוצים לבטל את שלטוננו על ארץ-ישראל בכלל ועל ירושלים בפרט. לכן, כל ויתור, גדול ככל שיהיה, לא יספק אותם, והסכסוך יִמשך באותו הלהט גם אחרי הויתורים, ולא עוד, אלא שיחריף כתוצאה מהויתורים ויגביר את התקווה שלהם להשגת המטרה כולה, שלטון ערבי על כל ארץ-ישראל ועל ירושלים.
על-כן אומר הימין, שהדרך לשלום היא לא על-ידי ויתורים חד-צדדיים ולא על-ידי החלשת כוחנו ושליטתנו בארץ-ישראל וחיזוק כוחם של הערבים. באים בחשבון רק ויתורים הדדיים שווים בכל תחום ותחום. הדרך לשלום היא בשכנוע העולם בצידקת עמדתנו, - שיש לעם ישראל זכות על ארץ-ישראל, זכות למדינה קטנה, שרוחבה בסך-הכל כמה עשרות קילומטרים מהים ועד הירדן. הדרך לשלום היא בחיזוק העוצמה הרוחנית שלנו ובחיזוק הכח הכלכלי, המדעי והצבאי, בביסוס אחיזתנו בארץ. זו הדרך הבטוחה והיחידה, שיכולה להביא אותנו לשלום. ולעומת זאת, כל חולשה בתוכנו, כל ויתורים חד צדדיים שלנו, מחריפים את הטרור, מגדילים את הסכנה, ומה שהממשלה עושה, אלו ויתורים חד-צדדיים. זו דעתו של הימין.
זהו שורש הויכוח על הדרך לשלום בין השמאל ובין הימין. השלום בוא יבוא, כדברי הנביא ישעיהו, כתוצאה מהכרת העמים בד' אלקי ישראל - "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב ויֹרֵנו מדרכיו ונלכה באֹרחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם" (ישעיה ב ; ג). אז "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילְמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ; ד).


פרק ג

כ' באדר ה'תשנ"ד
באחרונה נשמע סגנון חדש בפיהם של אנשי שמאל. הם אומרים: החזית השתנתה כעת: היהודים והערבים עומדים יחד בחזית אחת כנגד מתנגדי השלום, מתנגדי ההסכם, היהודים והערבים; אויבי השלום הם האויבים שלנו. דיבורים בסגנון זה אינם של יחידים בלבד, אלא של אנשי רוח מובילים בקרב השמאל, וזה מדאיג מאד. יש כאן יצירת קרע נורא באומה, ביטול האחדות בעם ישראל, ביטול שותפות הגורל היהודית. השקפה זו היא הסכנה הגדולה ביותר שעומדת בפני עם ישראל בשעה זו, סכנת קרע ממשי באומה. מתנגדי ההסכם אינם אנשים בודדים בשולי המחנה. הרי העם חצוי בשאלת ההסכם. אם לא נעצור את הסגנון הזה באִיבו, אם לא נזכיר לעצמנו את מצבנו האמיתי, האובייקטיבי, שאנו עם לבדד מול עולם מתנכר, עם הרבה אנטישמיות גלויה, ועוד יותר מזה - אנטישמיות סמויה, אם נתעלם משותפות הגורל, הרי שאנחנו נכנסים לסכנה קיומית ממש, וכמובן, ממילא לסכנה של קיום לאומי ייחודי. גישה כזו תפצל את העם לשניים. הצבא יתפצל, והגויים, בראותם את הטרגדיה היהודית, את ההתפוררות ואת ההתפצלות, יחגגו. הם מצידם לא קשרו את גורלם בגורל היהודים החותמים על ההסכם, והיהודים כבר נקרעים מאחיהם ונתלים בהם.
ואולם דוקא הקצנה זו של השמאל, דוקא חצייתו את הקווים האדומים האחרונים של אחדות הגורל היהודי הקיומי, דוקא שבר זה שמגיע לשיא חדש, ממנו התקוה לתיקון ולתשובה שלמה. קרובה השעה, שיתברר לשמאל, שמשענת הקנה הרצוץ של ההסתמכות על ההסכם עם ארגון המחבלים אש"פ תישבר לרסיסים, ואז בעל-כורחם, בדרך הכואבת והמשפילה, ישובו התועים לחיק עמם ויתברר להם שאין דרך אחרת, מלבד לשוב לדרכה של האומה בכל השלמות, לשאיפותיה, לאמונתה. אני כבר רואה לפני את הסיום של הסיוט הזה, את הסיום של הניסיון להסכם "שלום". זה יקח אולי עוד כמה חודשים, אולי עוד שנה, אולי יותר, אבל הסיוט הזה יגיע לסיומו, ועם ישראל יתעשת ויקום להחזיר לעצמו את כבודו, את ארצו, את בטחונו ואת זכויותיו. זאת תהיה תקומה לאומית ותקומה אמונתית כאחד: "וראו כל עמי הארץ, כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח ; י).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il