ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השתיקה פסולה! ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קוממיות בונים את הקומה הבאה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ שבט תש"ע

השתיקה פסולה!

פרופ' אליאב שוחטמן - מכללת "שערי משפט"



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

על פי שיטת המשפט הנוהגת בישראל, קיימת חסינות לאדם מפני הפללה עצמית, הן בשלב החקירה והן בשלב הבאת הראיות בבית המשפט. לפיכך, זכותו של אדם היא שלא לענות לשאלת חוקר משטרתי, או לשאלת בית המשפט, במידה והתשובה לשאלה זו עלולה להפליל אותו, וכן לא להמציא ראיות שיש בהן כדי להפליל אותו. זכות זו ידועה כ"זכות השתיקה".
הכלל הידוע במשפט העברי הוא, ש"אין אדם משים עצמו רשע" (יבמות כ"ה). האם כלל זה נובע מ"זכות השתיקה"; האם "זכות השתיקה" היא גם מעקרונות סדר הדין ודיני הראיות של המשפט העברי? התשובה לכך היא שלילית. משמעותו של הכלל: "אין אדם משים עצמו רשע" היא, שלא ניתן לפסול אדם לעדות ולשבועה על פי הודאתו, וכן לא ניתן להרשיע אדם על פי הודאתו, משום שפסילת אדם והרשעתו יכולים להיעשות אך ורק על פי עדותם של שני עדים כשרים, ואדם קרוב אצל עצמו ואינו יכול לשמש כעד על עצמו (בשונה מדיני ממונות, שם הכלל הוא [בבא מציעא ג'] "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי").
עמדתו הבסיסית של המשפט העברי היא, שעל בית הדין לדון דין אמת (שבת י'). יכולתו של בית הדין לדון דין אמת, מותנית בשיתוף פעולה מלא של בעלי הדין והעדים. לפיכך, מחייבת התורה כל אדם היודע עדות, שלא לכבוש עדותו, ו"אם לא יגיד - ונשא עוונו" (ויקרא ה'). חובה זו - ככל שהיא נוגעת לדין הפלילי - נובעת מן הצורך "לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסורים" (ספר החינוך ק"כ). אכן, אם העדות המפלילה מתייחסת גם לעד עצמו, יש להפריד בין החלק שבעדות המתייחס לזולת - שביחס אליו העדות קבילה - ובין החלק שבעדות המייחס לעד עצמו ביצוע עבירה, שאותו אין לקבל ("פלגינן דיבורא" - רמב"ם הלכות עדות י"ב).
גם בדיני ממונות חובה על בעלי הדין לברר את טענותיהם, ותפקידו של בית הדין הוא לומר לטוען: "ברר דבריך" (שו"ע חו"מ סי' ע"ה). שתיקת בעל-דין, יש בה כדי לסכל עשיית דין אמת, ולכן היא פסולה. לתכלית זו, של בירור האמת, בסמכותו של בית הדין גם לשמוע את דבריו של עד פסול, "כי מתוכם יוודע להם האמת ויתברר הדין" (שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"א).
לבסוף יש להעיר, שגם הכלל השולל אפשרות להרשיע אדם על-פי הודאתו, אינו אמור אלא ב"בית דין שדנין על פי דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם, אבל מי שעומד על תקוני מדינה אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה", ובין היתר רשאי הוא להרשיע אדם על-פי הודאתו (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שי"א). יתרה מזו: גם במציאות שדנים בה דין תורה, יש סמכות להרשיע אדם על-פי הודאתו להוראת שעה או במסגרת של דין מלכות (רמב"ם הלכות סנהדרין י"ח). אכן, אין בית-דין רשאי להרשיע אדם על-פי הודאתו אלא כש"ברור לו הדבר" שעבר (שו"ת הריב"ש סי' רפ"א), וזאת על-סמך הראיות הנסיבתיות, ואין להרשיע אדם כשיש ספק ו"יותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (ספר המצוות לרמב"ם לא-תעשה ר"צ).
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il