ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק טז

ואברהם זקן בא בימים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב שפירא זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
ר' אברום היה כל השנים צעיר. גם בגיל תשעים שמר על חיוניות גדולה. לא הסכים בשום אופן ללכת עם מקל. היה רגיל לומר, שאסור לאדם לומר על עצמו שהוא זקן.
נראה לי שמגיל תשעים חל קצת שינוי. יום אחד, ר' אברום ניגש אלי בישיבה ואמר לי ממש כמעט בבכי: "אני לא רואה. את רבנו חננאל שבצד הגמרא אני כבר לא יכול לקרוא. את הגמרא גם כן קשה. ראית כבר רב בישראל, שלא יכול לקרוא גמרא? אני ממש מבקש ממך שתתפלל עלי: אברהם אלקנה בן הענע רייזיל". שמעתי שהיו כך רבים שביקש מהם להתפלל עליו.
הוא עבר ניתוח על מנת לשפר את הראיה. הרופאים התפלאו, מדוע בן אדם בגיל תשעים צריך לעבור ניתוח בעיניו, דיו במה שהוא רואה. אבל ר' אברום לא יכול בשום אופן להשלים עם זה שהוא לא יכול לקרוא את האותיות הקטנות של רבנו חננאל. ומי עוד כמוהו יודע, כמה כל אות ואות יקרה לו. איזה חרדת קודש הייתה לו על כל אות של רבנו חננאל. "הוא המשך מסורת הגאונים" - כך היה אומר. הרי שעורים שלמים היו מסתובבים סביב איזו מילה או אות שרבנו חננאל היה מוסיף על הגמרא.
ר' אברום המשיך לשמור על השעור הכללי למרות הקשיים שקמו לפניו. כפי שכבר כתבתי, עד החודש האחרון, עוד המשיכו לבוא אל הרב ולהתייעץ עמו בענינים אישיים ובענינים כבדי משקל כלל ישראליים.
בקיץ הוא היה אצל הרופא, ושאל אותו מה יהיה ביום כפור, הוא לא מוכן שלא לצום. הרופא אמר לו שאין לו פתרון. ר' אברום אמר לו: ומה אתה עושה עם חולה שלא מסוגל לאכול? ענה הרופא: אני שם לו אינפוזיה עם נוזלים. ר' אברום: אז תשים גם לי אינפוזיה ביום הכפורים. אני לא יכול לאכול.
כחודשיים לפני הסתלקותו של רבינו, נכנסתי לביתו. כבר אז היתה קשה עליו הנשימה, אבל הוא התאמץ לחזק את עצמו. החזקתי בידי את 'ספר הכוזרי' לרבנו יהודה הלוי. ר' אברום כדרכו מימים ימימה, מיד שאל 'מה זה הספר הזה'? הספר שלי בלוי מאוד מרוב שימוש במשך שנים רבות. השבתי: 'ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי'. ר' אברום הגיב מיד: 'זה הספר שלו? קיבלת את זה ממנו'? גם במצב זה ר' אברום שמר על מצב רוח מרומם וכדרכו מצא מיד איזה מילתא דבדיחותא לשמחני. אחר-כך שאל: 'איזה תרגום זה'? השבתי 'אבן שמואל'. ר' אברום שאל-ביקש: 'מה ההבדל בין התרגומים השונים? יש הבדל בין אבן תיבון לרב קפאח ולאבן שמואל?' אמרתי שיש הבדלים רבים אבל אי אפשר לומר זאת על רגל אחת. ר' אברום בן תשעים וארבע שנים! ועדין מתענין בכל דבר חדש ורוצה להכירו ולדעתו.

כחודש לפני הסתלקותו לגנזי מרומים, עליתי אל הרב לבקרו. משנכנסתי אמר: "ר' יעקב אמר לי שבאת
להגיד לי שלום ואני מחזיר לך שלום.
תשב. אני רוצה לומר לך דבר". (ר' אברום היה רציני, שלא כדרכו תמיד, שהיה מחייך, ובאמת נבהלתי מעט).
הוא המשיך ואמר: "אני רוצה שתדע שאני מזדקן. מיום ליום אני מזדקן. כבר לפני חודש, זה לא מה שהיה לפני שנה, והיום זה לא מה שהיה לפני חודש. הכוחות שלי נחלשים מיום ליום ואני מזדקן!!
ר' יעקב מאוד מתפלא עלי שאני אומר כך. זה בעיניו חידוש שאני מזדקן. (ר' יעקב אמר לי אחר כך, שבבוקר הגיעו זוג, איש ואשה מהישיבה, שרצו להתייעץ עם הרב והרב לא הסכים. הוא אמר שכבר אין לו כח ליעץ לאנשים. ר' יעקב היה סבור שחשוב שהם כן ידברו עם הרב.)
האם בעיניך זה גם כן חידוש? גם אתה מתפלא על כך?"
השבתי: זה לא פלא, אבל בכל זאת קשה לנו מאוד לקבל זאת כעובדה.
הרב המשיך לדבר: "אני מבקש ממך שתדבר עם ר' יעקב. צריך להבין, שכך דרכו של עולם. זה ענין טבעי.
אברהם אבינו, היתה לו נשמה גדולה, ענקית, ובכל זאת כתוב "ואברהם זקן". אני יודע שיש אנשים, שמתפעלים מאוד ואומרים: 'ר' אברום!! ר' אברום!!' (הרב מרים את ידו באיזו תנועה ובניגון של כאילו הערצה גדולה). ור' אברום הזה עכשיו מ-ז-ד-ק-ן!! הגיע הזמן שהאדם ידע את אפסותו לפני הבורא יתברך". (לא הבנתי כל כך, מה בעצם הרב רוצה ממני. לכן החלטתי לספר לו איזה דברים כדי להפסיק את המחשבות האלה.).
כשנסעתי מטבריה לירושלים באותו יום, ישבתי ליד יהודי חרדי, שיש לו קשר עם כמה מגדולי ישראל הוא אמר לי ששמע מכמה מהם: "ר' אברום הוא לא איזה גאון בתורה. ר' אברום הוא מענקי עולם". כשאמרתי זאת לר' אברום הוא הגיב: "אני מודה לך על דברי החיזוק שלך".
המשכתי לספר לו על הישיבה בטבריה, שהיא גדלה ומתפתחת בכל המובנים. ר' אברום אמר: "מה אתה רוצה לומר לי בזה"? אמרתי לו: שברוך השם רואים סימני גאולה. כמו שהגמרא אומרת על טבריה שמשם עתידין להיגאל. ובעזרת ה' הרב ילך ויתחזק. הרב לא הגיב.
חששתי שמא אני כבר מכביד, קמתי וברכתי את הרב לקראת השנה החדשה, שתהיה שנת בריאות ושמחה ושהרב יזכה לקבל פני מלך המשיח.
הרב השיב: אמן. וכן למר.
והוסיף ואמר: :"צריך להתפלל שנזכה למלך המשיח".
זו היתה שיחתי האחרונה בעלמא הדין, עם מורי ורבי מרן גאון הגאונים, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל. נפרדנו בצפיה ובתפילה להתגלות משיח בן דוד במהרה.
לקראת ראש השנה התשס"ח הרב נחלש עוד יותר, ובכל זאת ביקש להתפלל בישיבה, אבל כפי ששמעתי כבר לא היה לו כח לברך את כל הקהל, והוא נלקח לביתו בסוף התפילה.
בעשרת ימי תשובה היו רבנים שנכנסו אליו ונתברכו מפיו הקדוש.
שמעתי מהרב יעקב שפירא, שהביאו לו אתרוג תימני גדול ומהודר כדרכו בכל שנה, הוא שמח איתו אבל אמר: "אני חושב שכבר לא אזכה להשתמש באתרוג השנה".
באחד מעשרת ימי התשובה נכנס הרופא לביתו של הרב על מנת לבקרו. הרב ישב באותו זמן במרפסת ביתו ונמנם. הרופא נכנס ואמר: "הרב, צריך להתעורר". הרב כששמע את קולו של הרופא, ננער מיד ואמר: "אוי, כמה אתה צודק, צריך להתעורר, הרי עשרת ימי תשובה עכשיו".

הימים האחרונים מיום כפור ועד סוכות
בליל יום כפור הרב לא הגיע לישיבה. הרב יעקב פילבר שליט"א (מחשובי הרבנים תלמיד ישיבת 'מרכז הרב', ממיסדי הישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב', כתב כמה ספרים חשובים) נכנס אחרי התפילה לבקר את מרן ראש הישיבה. מרן הרב היה באמצע 'קריאת שמע' ולכן לא היה יכול לדבר עם הרב פילבר, אבל הוא התפעל מקריאת שמע של מרן הרב ואמר לרב יעקב שפירא: הרב נראה כרגיל. הכל נראה בסדר ברוך השם.
בעצומו של יום הכפורים, ביקש הרב מבנו הרב יעקב, שישיר איתו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", באומרו, שהפני יהושע במסכת ראש השנה אומר פסוק זה על יום הכפורים. (עיין שם ב'פני יהושע' מסכת ראש השנה דף טז: ד"ה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחים בראש השנה, וכך לשונו באמצע דבריו: "מה שאין כן ביום הכפורים שהוא עת רצון ויום סליחה ומחילה... ואמרינן נמי דבהאי יומא לית רשות לשטן לאסטוני... ואם כן דבהאי יומא נתקיים 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' לכן מתנהג באותו יום במידת ורב חסד להטות כלפי חסד...").
כך שר מרן הרב הרבה פעמים במשך היום פסוק נשגב זה, ומסתמא התכוון להדגיש יחוד ה' וגילוי חסדו וטובו.
למחרת יום הכיפורים אמר הרב - הכריז: "ברוך השם נתכפרו עוונותיהם של ישראל".
לאחר מכן החליטו הרופאים שצריך לאשפז את הרב בבית החולים 'שערי צדק'. הרב התקשה מאוד בנשימה.
בבית החולים, כדרכו של מקום, הוקף מרן הרב, ברופאים ובמכשירים, מטכסים עצות, מה לעשות ואיך לעשות. בתוך כל ההמולה הרב לוחש לחתן נכדתו, הרב אברהם ישראל סילבצקי שליט"א (ר"מ בישיבת 'מרכז הרב'): "קח אותי לישיבה, קח אותי לישיבה". מורנו ורבנו שכל ימיו מסר עצמו על הרבצת התורה לאלפי תלמידים, והיה אומר: "צריך למסור את הנפש על הישיבה", נמצא כעת במצב של חוסר אונים ומתחנן שיקחוהו אל הישיבה. הרי כך אמר חודש לפני כן: "הגיע הזמן שאדם יכיר את אפסותו לפני הבורא". אמנם בתוך המצב הקשה והנורא הזה, הרב נשאר דבוק כולו בתורתנו הקדושה. אנשים אחרים שזכו לעמוד ליד הרב בימים אלה שמעוהו אומר פעמים רבות: "תנו לי ללמוד. אל תפריעו לי ללמוד".
ערב חג הסוכות, בתוך כל הטירדות העצומות, אמרה לי אשתי: 'עזוב את הכל וסע לבית החולים'. שמעתי בקולה. הגעתי למחלקת טיפול נמרץ. הרבנית ישבה בפרוזדור והתפללה. היא שזכתה להיות לעזר ולחומת מגן לרב, במשך מעל לששים שנה, ניצבת כעת בסמוך ועושה את אשר ביכולתה לעשות בשעות האלה: מתפללת פרקי תהילים של דוד המלך ע"ה. זכיתי גם אני לעמוד שם ולהתפלל.
בליל סוכות ישבנו כולנו שמחים וטובי לב בצילא דמהימנותא, בצל השכינה השורה במצות הסוכה. מתענגים בסעודת חג עם האושפיזין של היום הראשון: אברהם אבינו ע"ה.
בבוקר כשחזרנו מהתפילה אל סוכתנו, נדהמנו כולנו. התמונה הגדולה של מורנו ורבנו, פארנו וגאון עוזנו, ר' אברום, כשהוא מחזיק את הלולב והאתרוג ומתפלל בחשק ובהתלהבות עצומה, התמונה הממוסגרת שתלינו לתפארת בסוכתנו, נפלה. לא אמרתי את אשר הרגשתי בליבי. היה זה רמז ברור.
כבר ידעתי מה מחכה לנו במוצאי החג.
הקב"ה לקח אליו ביום הראשון את האתרוג המובחר ביותר, והמושלם ביותר, פאר הדור.
עוד בנושא באהל אברהם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il