ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק ט

גדול העצה - אשר עיניו פקוחות

מוקדש לעלוי נשמת
הרב שפירא זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
הגמרא במסכת סוטה כא. אומרת למה האדם דומה בעולם הזה: "משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך" - כלומר העולם הזה מלא סכנות רוחניות והקושי הגדול הוא, שהעולם חשוך לחלוטין והאמת נסתרת לגמרי. ממשיכה הגמרא ואומרת: "הגיע לפרשת דרכים, ניצול מכולם". שואלת הגמרא: "מאי פרשת דרכים? ...מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא". כלומר תלמיד חכם אמיתי, שיודע להסיק מסקנות אמיתיות מתורתו, הוא ניצול מחושך הדמיונות של העולם הזה.
מורנו ורבנו מרן הגר"א שפירא זצ"ל היה "גדול העצה - אשר עיניו פקוחות", אור התורה האיר לו את דרכו ואת דרכם של הבאים להתיעץ עמו.
דבר ראשון שראוי לציון בענין זה הוא, שביתו של רבנו זצ"ל היה כמעט תמיד פתוח לרוחה. בכל שעות היממה הגיעו אנשים לביתו של הרב, הקישו בדלת או צילצלו בפעמון והדלת נפתחה. בדרך כלל הרבנית היתה עומדת בפתח, שואלת מה הענין ובדרך כלל מאפשרת להיכנס. אין שמשים! אין אנשי חצר! אין הזמנת תור מראש! פשוט באים ונכנסים.
יום אחד, בשנים האחרונות, אשתי רצתה מאוד להתייעץ עם הרב והעניין היה דחוף. אמרתי לה איך אפשר, הרי השעה 14:30, זה זמן של מנוחה, במיוחד ליהודי בן תשעים! אבל הצורך היה גדול מאוד, צילצלתי לבית הרב בחשש גדול מאוד, ענה לי בנו של הרב, הרב בן ציון שליט"א, ואמר: "אפשר בעוד רבע שעה"!!!
מי היו האנשים שהיו באים להתיעץ עם הרב? מי לא? כל מי ששמע על הרב או שהכירו. רבנים, דיינים, אדמורי"ם, ראשי ישיבות גדולות וקטנות, רמי"ם, בחורי ישיבות, אברכים ונשותיהם. ובעניני ציבור: שרים וחברי כנסת, ראשי מועצות ועסקנים. בכל מיני נושאים שונים ומשונים. כולם היו משחרים לפתחו של הרב, ביודעם, שכאן יפגשו עם פקחות עצומה, עם חכם הרואה את הנולד, ועם עינים צופיות למרחקים, ומעל הכל, עם שכל ענק של תורה.

מורנו ורבנו, הגאון והצדיק הגדול, היה מזכיר מדי פעם את הגמ' במסכת בבא-בתרא (דף יב.) שאומרת: "חכם עדיף מנביא", וכך הוא לשון הגמ': "אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר, אף-על-פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר 'ונביא לבב חכמה' מי נתלה במי הוי אומר קטן ניתלה בגדול. אמר אביי: תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה. אמר רבא: ומאי קושיא ודילמא תרוויהו בני חד מזלא נינהו. אלא אמר רבא: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא משמיה דרבי עקיבא בן יוסף כוותיה... ודילמא כסומא בארובה? ולאו טעם קאמר?!".
רבינו גרשום מסביר בדבור המתחיל "תדע דחכם עדיף מנביא... משום גברא רבה מילתא - כלומר, שאמר חכם הלכה מדעתו על בוריה ועל עיקרה כמפי השמועה, ואותה הלכה נאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה ששמעה מפי השמועה, דהא נביא לא מצי למימר נבואה כי אם מפי הגבורה, וזה אומרה מדעתו, אלא דעדיף הוא". רבינו גרשום מבאר שחכם עדיף מנביא משום שהנביא אומר נבואה מפי הגבורה ואילו החכם מכוון לשמועה של תורה, שהיא גם כן מפי הגבורה, מכח דעתו וסברתו. כלומר רבנו גרשום נותן משקל לדעתו של החכם עוד יותר מנבואה. הנבואה היא כאילו חיצונית לנביא ואילו דעתו של החכם היא עצמיותו ולכן החכם שמכוין לאמת האלוקית מדעתו, עדיף על הנביא.
נראה לעניות-דעתי שהרמב"ן מסביר אחרת, ורבינו זצ"ל היה רגיל להזכיר את הרמב"ן בהקשר לגמ' זו. וזה לשון הרמב"ן: "הכי קאמר אף-על-פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם".
רבינו הוסיף על הרמב"ן את ביאורו של ה'חתם-סופר' לדברי הרמב"ן, בחידושיו על הש"ס שם הוא אומר: "... ועל דרך זה חכם עדיף מנביא, פירוש, ההשגה שמשיג בחכמתו בהבנה והשכל ואף-על-פי שהוא מעזר אלוקי ורוח הקודש וחלק חכמה עליונה, מכל-מקום הוא באמצעות כלי חושיו הרוחניים השכליים, ומבין טעמיהן של הדברים, אותה חכמה עדיפה ליה מנבואה".
החתם-סופר מבאר בדברי הרמב"ן, שהוא משלב את דעתו של החכם עם עזר אלוקי של רוח הקודש, שעל ידי השילוב של שניהם הוא מגיע אל האמת. ומשמע שלא על כל חכם אמרינן 'חכם עדיף מנביא', אלא דוקא על חכם גדול כל-כך, שהתעלה כל-כך בהשגתו וחכמתו עד שהוא נפגש עם עזר אלוקי ורוח הקודש בהשגותיו, אבל הם מחוברים בכחו השכלי, "באמצעות כלי חושיו הרוחניים השכליים". חכם כזה עדיף מנביא. יתכן, שדברי הרמב"ן, עם הסבר החתם-סופר, אפשר אולי לומר, שהם גם ביאור בכונת דברי רבנו גרשום, שאצל החכם יש שילוב של "דעתו" עם "העזר האלוקי ורוח הקודש".
רבינו זצ"ל היה אומר על רבה של ירושלים, הגאון ר' שמואל סלאנט, שהוא היה בעל שכל עצום. הוא היה כל כך פקח, שהפיקחות שלו כבר נפגשה עם רוח הקודש, ואי אפשר היה לדעת אם הוא אומר דבריו בשכל אנושי או ברוח-הקודש.
כך אנו אומרים על מורנו ורבנו, גאון ותפארת תורתנו הקדושה: הפיקחות והחכמה האנושיים, היו מחוברים אצלו בשכל עליון ברוח הקודש.

כשהיינו באים אל הרב על מנת להתייעץ עמו, היינו מרגישים את ההזדהות. כמו שהיה נכנס לסוגיא בש"ס, חודר לעומק, שואל שאלות לכיוון כזה ולכיוון כזה, כך גם בהתיעצות. ר' אברום היה מקשיב לענין ואז מתחיל לשאול שאלות לכאן ולכאן ותוך כדי השאלות היה הענין הולך ומתבהר. בין שזו שאלה הקשורה לעניני חינוך והוראה בין כשזו התיעצות או בקשת ברכה בענין רפואי, או ענינים אחרים.

הייתי אצלו כשלושה חודשים לפני פטירתו. הרב עמד על המרפסת ונח. הוא אמר שהרופא אמר לו להשתדל ללכת והוא הלך במרפסת ביתו הארוכה הלוך ושוב. הוא היה מחובר לצינורית חמצן ארוכה, נשימתו היתה כבדה. הרב עשה חשבון כמה מטרים הוא הלך. הוא היה עדין תחת רושם מאמץ ההליכה, אבל התישב ואמר לי לשבת, שם במרפסת. סיפרתי לו על בעיה רפואית קשה של אחד מילדי, ושמחר אמור להיות טיפול רפואי מסובך ובאתי לבקש את ברכתו. הרב התחיל לשאול אותי שאלות על הענין. לא חשבתי שכך יהיה. חששתי מלהטריד, אבל רציתי מאוד את ברכתו של הרב. אבל הרב - חודשים וחצי לפני פטירתו! בן תשעים וארבע שנים או יותר - כל כך נכנס לתוך הענין, כל כך הזדהה עם המצב, והתחיל לשאול שאלות על מהות הענין ועל הרופאים המטפלים, עד שאני על אף היותי אבא, לא ידעתי לענות על הרבה מהשאלות. בשלב מסוים הוא אמר, שמרוב דיבור על הלב, הוא כבר חש בליבו, וצריך להפסיק.
בסיום הרב בירך, וביקש שכשיגמר הטיפול, שאודיע לו. כך עשיתי. הרבנית הרימה את שפופרת הטלפון, ואמרה שהם חיכו לטלפון והרב עמד בתפילה. הטיפול שאמור היה להיות חצי שעה נמשך שלוש שעות. בסיומו שאלו הרופאים: "תגידו, אתם בקשר עם מישהו ממשפחת אבוחצירא? היו לכם הרבה מאוד ניסים"!!!
עוד בנושא באהל אברהם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il