בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

שיחה לפרשת קרח תש"ע

משה אמת ותורתו אמת

השפעה של כל מעשה ◆ משה אמת ותורתו אמת ◆ התיקון לחטא קורח ◆ שבת ראש חודש ◆ תיקון ארבעים יום.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ל' סיוון תש"ע
9 דק' קריאה 33 דק' צפיה
השפעה של כל מעשה
נאמר בפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז, א). חכמים דורשים את שמו ואת שמות אבותיו: בן יצהר בן קהת בן לוי – לגנאי:
"ויקח קרח", שעשה קרחה בישראל, "בן יצהר" שהרתיח את העולם כלו כצהרים, "בן קהת" שהקהה שיני מולידו, "בן לוי" שנעשה לויה לגיהנם.
המדרש מקשה:
וליחשב נמי "בן יעקב" - בן שעיקב עצמו לגיהנם? - יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם, שנאמר: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" - אלו מרגלים, "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ו) אלו עדת קרח (ילקוט קרח, רמז תשנ).
יעקב ביקש שלא יזכירו את שמו בדרשת השמות שדרשו על פרשת קורח, כי יעקב לא רצה להיות קשור עמם בקשר פנימי. כשאדם חוטא הוא מושך את החטא שלו כלפי מעלה, גם כלפי הוריו מולידיו, גם כלפי הורי הוריו, גם כלפי דורות רבים. אילו היה מתנהג קורח בצורה נכונה אז כל השמות היו נדרשים לטובה, יצהר שהאיר את היום כצהרים, לוי שנעשה לויה לשכינה. השם מבטא את המהות העצמית ולכל שם יכולות להיות משמעויות שונות, וכשאדם חוטא ונכשל זה לא קשור רק אליו עצמו, אלא זה נמשך אל השורשים ואל שורשי השורשים. זה מלמד אותנו כמובן את האחריות המוטלת עלינו.
הרב בספר אורות מזכיר שקורח הוא לא רק המשך של הדורות הנזכרים כאן במדרש: יצהר, קהת ולוי, אלא הוא המשיך את מעשה קין. קין הורג את הבל. יש לו ביקורת, הוא מקנא, וההתנהגות הזו מופיעה אחר כך אצל קורח שאומר: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר טז, ג). אומר הרב לפי מקורות בתורת הסוד, קורח הוא גלגול של קין, הווי אומר שהדברים הרבה יותר עמוקים ממה שהזכיר המדרש. כל פעולה שאדם עושה בעולם, יכול להיות שהיא קשורה עם דורות ראשונים. המשמעות של כל מעשה שאדם עושה קשור בעצם לתהליך של הרבה דורות, הוא יכול לתקן דורות רבים, וחלילה הוא יכול להשפיע להיפך על דורות רבים. חכמי הסוד דורשים עוד שלהבל ומשה יש קשר פנימי נשמתי. קין שהורג את הבל וקורח שמתנגד למשה רבינו, זה אותו מהלך. הבל הוא ניצוץ נשמה עליונה שמתגלגלת ואחר כך מופיעה אצל משה רבינו. כלומר יש גלגולים, יש המשכיות. לא נעסוק בתורת הגלגולים הפנימית, אבל נדע שיש המשכיות של נשמות בעולם, יש שורשי נשמות שנמשכים מדורות ראשונים קדומים לאורך כל הדורות, ויש פעולות שאדם עושה הקשורות לכל השרשרת הארוכה הזו, והן פועלות על כל השרשרת הזו לטובה כשזה לטובה, וכן להיפך.

משה אמת ותורתו אמת
הדברים הם פשוטים. יש קנאה, חוסר הבנה שהעולם צריך להיות מדורג, שלא כולם יכולים להגיע לפסגות העליונות, יש סדר בעולם. יש כוחות סגולתיים מרוכזים, שדואגים שהעולם לא יהיה מפורד, שיהיה בעולם סדר של תהליך שורשי פנימי, והמבטל אותו מפצל את העולם וגורם מחלוקות. העולם איננו יכול באופן כזה להתקיים, כי העולם צריך להיות מקושר ומאוחד עם שורש פנימי אחד עליון. הכהונה זו סגולה עליונה. הרב אומר שזה כמו מדרגת הקשר בין בן לעבד. בן קשור עם אביו באופן סגולתי, פנימי, זה לא נמדד בכסף, זה משהו עצמי פנימי. אי אפשר להעריך את קשר הבן כלפי אביו בערך כספי. את עבודת העבד אפשר להעריך בערך כספי. שבט לוי הוא מעין בחינה של עבד, הקב"ה אומר בפרשה שלנו שהמעשרות שהם מקבלים הן תמורה על עבודתם, כי העבודה שלהם זה משהו שאפשר להעריך אותו ואפשר לתת להם עליה תמורה. אבל העבודה של הכהנים זו עבודת מתנה, אין לה ערך כספי, היא לא יכולה להימדד בערך כספי, היא עבודה סגולתית עליונה. אי אפשר לטשטש את המדרגות. התפקיד של שבט לוי חשוב מאוד, לשורר, להשמיע קול, עבודתם בחוץ, שמירה, מסגרת. הכוהנים עבודתם פנימית, בלחש. לא נשמע קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש. אלו שני סוגי עבודה.
הכלי יקר אומר, על פי דברי חז"ל, שבכל חודש בלועי קורח מכריזים: משה אמת ותורתו אמת, זאת אומרת שהכפירה של קורח הייתה בתורה, ועכשיו הם עושים תשובה. כשחוזרים בתשובה אומרים וידוי. הרי מה טען קורח? - כולנו היינו בהר סיני ושמענו את דבר ה' 'אנכי ולא יהיה לך', שאר הדברים זו המצאה של משה, ואנחנו לא מקבלים את התורה שלו. מה שהקב"ה רצה לומר הוא אמר ומה שלא אמר סימן שלא רצה להגיד, יתר הדברים - אנחנו לא מאמינים במשה, ולא בתורת משה. "נָסוּ לְקֹלָם" (במדבר טז, לד) אומר הכלי יקר: העם לא ידע מה בדיוק החטא של קורח, הוא אומר שכל העדה קדושים, כולם רוצים לעבוד את ה', מה בעצם הבעיה? אז כשהארץ פתחה פיה והם שמעו קולות, הם רצו לשמוע את הווידוי שלהם, מה הם מתוודים, ומתוך הווידוי להבין מה היה החטא. והם שמעו שאומרים: 'משה אמת ותורתו אמת', ובכך מודים שהם טעו. אי אפשר להסביר את המילים "נָסוּ לְקֹלָם" שהם נסו למקום אחר, שהרי אי אפשר לנוס מפני ה', הוא נמצא בכל מקום, כך מסביר הכלי יקר.

התיקון לחטא קורח
התיקון לחטא קרח הוא בהכרת עניינה של התורה ועניינו של משה, באופן השלם והאמתי. כמו שלמדנו בפרשת בהעלותך, גם האחים של משה טעו, גם הם חשבו ש"גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (במדבר יב, ב) הם משתמשים בלשון דומה, הם לא הכירו את המעלה המיוחדת של משה רבינו. מדרגתו של משה רבינו היא מעלה עליונה מיוחדת במינה. נפש החיים אומר על דברי חכמים במשנה: 'משה קיבל תורה מסיני מסרה ליהושע' (אבות א, א) שעל משה נאמר שהוא קיבל תורה מסיני, ועל יהושע לא כתוב שהוא קיבל ממשה, אלא משה מסרה ליהושע. מסביר נפש החיים שחכמים אמרו שכל הנביאים התנבאו ב'כה אמר ה'', ומשה רבינו התנבא ב'זה הדבר'. מה ההבדל בין 'כה' ל'זה', יש מדרגות. חז"ל אמרו שכשהקב"ה קורא לאברהם: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב, יא) יש הפסקה, יש פסיק בטעמים. אצל משה רבינו אין הפסק בטעמים. מה הסיבה - נשמתו של האדם משתלשלת ממרומי עליונים ומופיעה בגופו של האדם, גופו של האדם מלביש את החלק הנמוך של הנשמה, כמו נעל שהאדם נועל אבל היא מכסה רק את קצה הרגל, לא את כל גופו של האדם, כך הגוף מלביש רק את החלק הנמוך של הנשמה שמשתלשלת משורשים עליונים. אברהם הראשון, זו הנשמה העליונה שבשורש, הטהורה העליונה הזכה, ואברהם השני זה אברהם שמופיע בתוך הגוף, ופסיק הטעם מפני שיש השתלשלות, לא אותה הופעה בהירה שיש במקורה כאותה הופעה כשהיא מלובשת בתוך גוף האדם. אפילו באברהם אבינו שהיה נביא גדול, ואבי האומה, יש פסיק בטעם. אך אצל משה רבינו לא פסיק הטעם, אותה בהירות ואותה זכות, אותה הארה עליונה במקורה, השתלשלה לתוך הגוף של משה רבינו. הגוף לא חסם את האורה הנשמתית הפנימית. זה אותו משה, אותו כוח גדול ועליון שבגובהי מרומים, וזה מפני שמשה ביטל את עצמו לחלוטין, כלא נמצא, אז אין שום מסך שחוצץ בינו לבין ההארה העליונה.
גם אברהם אבינו היה עניו, מצינו את הענווה של אברהם אבינו, כשהוא אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) עפר ואפר זה באמת דבר לא כל כך שווה, אבל בכל זה עדיין משהו. אבל משה רבינו אמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) אני גם לא משהו, גם לא עפר ואפר.... זה ההבדל במדרגות, אצל אברהם המדרגה המינימלית של המציאות, אבל עדיין נמצא משהו, אבל אצל משה כאילו כלום - "וְנַחְנוּ מָה". ההתבטלות המלאה של משה רבינו גרמה להופעה הנשמתית העליונה כמו שהיא במקור. לכן: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח). מה שמשה מדבר זה בעצם דבר ה' שמדבר מתוך פיו ולא עובר דרך חציצה שכאילו מכהה את הדברים וממעט את האור, אלא כביכול פיו של משה רבינו זה דבר ה'.
כשנביא מדבר, זה דבר ה' דרך הנביא, עובר דרך הלשון שלו, דרך הסגנון שלו, דרך יכולת ההשגה שלו, לפי מדרגות הנביאים, זה מופיע באיזו הגבלה מסוימת. לא כן משה רבינו. חז"ל אומרים עליו שהוא שורש נשמת עם ישראל של אותו הדור. השורש של נשמות ישראל הוא במקור עליון, יש משהו שורשי, שכאילו הולך אחר כך ומתפרט לשישים ריבוא נשמות, או שישים ריבוא שורשים של נשמות, ומהשורשים מתפתחים אחר כך ענפים וסעיפים וסעיפי סעיפים. כלל ישראל שבכל הדורות כולם, הכול נובע משורש אחד מאוחד, משם הכול מתפשט. כל נשמה היא צינור, גוון של הנשמה הכללית. אדם מתעלה, אז הוא מתחבר ומגיע למקום שמשם מסתעפים עוד כמה ענפים, הוא מתעלה עוד יותר למקום ששם שורש הרבה נשמות, הוא מתעלה עוד ועוד, ואם הוא מתעלה למעלה עליונה הוא התעלה לשורש נשמתו, שזה בסופו של דבר שורש נשמת כל ישראל, הוא בעצם כלל ישראל בכוח, וזה היה משה רבינו. תלמידי חכמים גדולים, ענקים, ראשי אלפי ישראל, נמצאים במדרגה שיש להם שורש נשמה כללית שהיא מקיפה על כל המקורבים אליהם, כל המושפעים מהם, במישרים ושלא במישרים, כי הנשמה משפיעה גם בצורה נסתרת.
הנשמות קשורות זו לזו גם באופן גלוי, אנחנו רואים אנשים ענקיים שמאירים הרבה דורות, יש להם תלמידים ותלמידי תלמידים, כמה וכמה דורות, הם מתעלים למדרגה כזו של נשמה שהיא משפיעה על רבבות נשמות. משה רבינו מתעלה ומתעלה, אולי באופן סגולתי, גם מצד עצמו, וגם מצד המדרגה שבה הוא נברא, כמו שחז"ל אומרים שכשהוא נולד הבית האיר והוא נולד מהול, כלומר הוא נולד עם סגולה עליונה, שאחר כך הוא שכלל אותה ונעשה שורש נשמת כל ישראל. זה קשור בענווה, ככל שהאדם עניו יותר, הוא מסיר יותר מחיצות שבינו לבין השפע האלוקי שבתורה. כשהאדם מגיע לענווה מוחלטת הוא והתורה נעשים אחד, כי אין שום דבר שחוצץ בינו לבין אורה של תורה. ככל שהאדם נעשה יותר עניו, יותר בטל, פחות עוסק בתפיסת מקום של עצמו, מסלק את כל מה שבתוכו, התורה מאירה בו בצורה יותר שלמה, עד שיא השיאים, כמשה רבינו. את זה לא יכלו להבין הרואים האחרים, שלא נמצאים במדרגה הזו. משה אמת ותורתו אמת.

שבת ראש חודש
אני רוצה לעסוק קצת בענייני שבת וראש חודש (השיחה נאמרה בשנת תש"ע). מורנו ורבינו הרב צבי יהודה, כשהייתה שבת ראש חודש, תמיד היה עומד ומבאר את שתי מדרגות הקדושה. מדרגת קדושת שבת, ומדרגת קדושת ראש חודש, ואת המיוחד שיש במפגש בין שתי הקדושות. שבת היא קביעא וקיימא, היא קדושה אלוקית מוחלטת. ישראל לא מעורבים ביצירת הקדושה של השבת, אם כי אנחנו מקדשים את השבת בקידוש, אבל עיקר עניינה של השבת היא אלוקית ומוחלטת. כל יום שביעי מאז בריאת העולם, מופיעה קדושת השבת, שהיא הקדושה היותר עליונה, היא מעל כל קדושות הזמנים. השבת היא שיא קדושת הזמנים, היא גם מקור כל מציאות הזמנים, כי כל דבר מקורו בקדושה ובריאת הזמן גם מקורה בקדושת הזמן, ושורש בריאת הזמן זו השבת. נאמר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה) מה היה לפני הערב הזה - חז"ל דורשים שקודם הייתה אורה עצומה והיא כאילו נעלמה והתחיל הערב. כלומר מה היה לפני היום הראשון, שבת שהיא למעלה מכל הזמנים, ומתוך הנצח הזה האיר ניצוץ, ואז התחיל סדר הזמנים המוגבל. לעתיד לבוא יהיה 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים' השבת היא זמן של נצח. זמן שמעל הזמן, היא מופיעה כאן בצורה מצומצמת, אבל באמת היא מעין עולם הבא, היא נמשכת מגובה עליון, מגובה מוחלט, שורש הקדושה. זה עניינה של השבת, קדושה עליונה ומוחלטת.
את ראש חודש ישראל מקדשים, "מקדש ישראל וראשי חדשים", סדר הקדושה מופיע דרך ישראל, זה מראה על מעלתם של ישראל, שהם שותפים כביכול עם ריבונו של עולם ביצירת התורה, בעצם הם שותפים בשורש קיומה של תורה. הרי הכול נקבע על ידי הזמנים, כל המציאות שבתוך הזמנים, מתי ילד נעשה בר מצווה, תלוי מתי קידשו את החודש, זה יכול להידחות ביום, בזמנים תלויים כל חיובי המצוות שלו, וכל העונשים, הכול תלוי באם הוא גדול או קטן. ישראל קובעים את הזמנים. זה החלק של ישראל ביצירת ראש חודש. ראש חודש הוא קדושת הזמנים המינימלית. שבת היא השיא, אחר כך יום כיפור, ביום כיפור אסור לעשות גם מלאכת אוכל נפש, אחר כך ימים טובים, אחר כך חול המועד, שיש מלאכות שמותר לעשות ויש שאסור. ראש חודש מותר במלאכה, ובכל זאת יש בו קדושה מיוחדת, מקריבים בו קרבן מוסף, יש בו קדושה נסתרת, לא קדושה גלויה שמחייבת התנהגות שונה מבשאר הימים, אלא קדושה פנימית, אבל שורשית כי היא המקור של סדר הזמנים. לפי ראש חודש נקבעים החגים. ישראל שותפים בקדושת הזמנים, קדושה ראשיתית של הזמנים שיש לישראל חלק בה.
בשבת וראש חודש שתי הקדושות נפגשות יחד. כל מפגש של כוחות יוצר חיבור ולכל חיבור יש תוצאות. אם מכים אבן באבן יוצא ניצוץ, יש מפגש של כוחות ונוצרת יצירה. בשבת וראש חודש, באה קדושה מלמעלה למעלה, יורדת עד לקצה למטה, יש כאן מפגש של שני כוחות קדושה. צריך לחוש את זה, צריך לחוש כל שבת ושבת שאנחנו נמצאים במדרגה גדולה, מעין עולם הבא. בראש חודש צריך לחוש את הופעת קדושת ישראל וסגולת ישראל הקשורה בקדושת הזמנים. וכאן הם באים שניהם יחד.

תיקון ארבעים יום
בראש חודש תמוז יש משהו נוסף שצריך להדגיש. המרגלים יצאו לדרכם לארבעים יום בראש חודש תמוז עד תשעה באב, ארבעים יום, ואחר כך נענשו יום לשנה, וישראל ישבו במדבר ארבעים שנה. אם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. אם בארבעים יום אפשר לעשות כאלה צרות לארבעים שנה, אז בארבעים יום אפשר גם לעשות תיקונים לארבעים שנה, אולי ליותר. אז בימים האלה זה כנגד זה, התיקון של החטא נגד ארץ ישראל הוא להתחזק מאד בקשר לארץ ישראל. כמובן שזה היה קשור גם לחוסר אמונה ביכולת ה', שהם אמרו שאפילו הקב"ה לא יוכל להביא את ישראל לארץ. זאת אומרת שעניינו בחודש הזה להעצים את אמונתנו בריבונו של עולם. אמונה בכך שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל. את ארבעים היום הללו עד סוף הזמן, אפשר להפוך לימים גדולים שתהיה להם השפעה לשנים ארוכות.
חודש תמוז הוא חודש עם ניסיון קצת קשה, ימים חמים, יש לאות, ואז צריכים להתאמץ יותר. מגיע סוף הזמן, מצפים כבר לבין הזמנים והאתגר הוא גדול, וככל שמתגברים יותר על הקשיים, השכר והתוצאות הן יותר גדולות.
אז שיהיה לנו חודש טוב, ארבעים ימים טובים שנעלה מעלה במעלות הקודש.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il