ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
"תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: 'מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, דכתיב - וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם'.
ההיתר אינו מזכיר את ה"יאוש", ומשמע שמותר ליטול את האבידה למרות שהבעלים עדיין אינם מודעים לאובדנה והם עדין לא התייאשו; וכך ביארו התוספות ומפרשים נוספים.
מאידך, מצאנו שרבי שמעון בן אלעזר מצריך "יאוש" ב"נהר" בסוגיה בדף כ"ד ע"א:
"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן ".
פשטות לשון רבי שמעון בן אלעזר מראה שמותר ליטול רק מפני שהיה יאוש ; אולם אם ידוע לנו שלא היה יאוש - אסור ליטול.
הרמב"ן נקט שיש הבדל בין מקומות שונים בנהר. יש מקומות שצריך לדעת שהיה יאוש, ויש מקומות שאין צורך בכך; וזו לשונו בחידושיו על דף כ"ב ע"א:
" שטף נהר קורותיו ועציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו . הכי איתא בכלהו נוסחי ... ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה, לפי שהן באמצעיתו, ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם."
אולם הרא"ש נקט שאין הבדל בינם, וביאר הרא"ש בפסקיו, שנימוקו של רבי שמעון בן אלעזר מתייחס לסיפא - למוצא במקום שהרבים מצויים בו; אך ההיתר ברישא - בשלוליתו של נהר - הוא מטעמו של ר"ש בן יהוצדק בדף כ"ב ע"ב, מפני שהתורה התירתו - וכפי שפירש רש"י שם.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם התעלם מההיתר של ר"ש בן יהוצדק ליטול מהנהר בלא ידיעה על "יאוש"; וזו לשונו (הלכות גזילה ואבידה פרק ו' הלכות א'-ב'):
"קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן; ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר , ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.
לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
הרמב"ם הצריך ידיעה על היאוש, והוא השמיט את ההיתר של רבי ישמעאל בן יהוצדק. הראב"ד הקשה על הרמב"ם, וצריך לברר את שיטת הרמב"ם.
הירושלמי והצורך ב"יאוש" ב"נהר"
לעיל בפרק "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא" התבאר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם קיימת מחלוקת סוגיות, בין הסוגיה שבתחילת הפרק שפסקה הלכה כאביי, לבין שיטת רבא בסוגיה בדף כ"ו. לשיטתם, רבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשהמוצא היה נוכח בזמן התרחשות האובדן, והוא ראה שהמטבע נפל מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי".
אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז". לפי הבנתם, התורה לימדה שבמצב זה - המוצא רשאי להניח ש"חזקה" שנודע לבעלים מחסרון האבידה והם התייאשו; ולכן מותר ליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 1
לפי שיטת הירושלמי, גם ההיתר ליטול אבידה מן הנהר הוא רק מפני ש"חזקה" שהבעלים התייאשו. לפיכך, כאשר הירושלמי מביא את ההיתר של ר"ש בן יהוצדק, הוא מסביר שההיתר הוא מטעם "יאוש"; וזו לשון הירושלמי (דף ו, א):
"מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו', את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז, ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז; - יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם."
הירושלמי מסביר, שההיתר שבאבידה שנמצאת ב"נהר" - במקום שאבודה ממנו ומכל אדם - הוא מפני שהתורה גילתה לנו ש"חזקה" שהבעלים התייאשו.
הרי"ף והרמב"ם הכריעו כדברי רבא האחרונים, ולכן הם השמיטו את רוב האוקימתות שנאמרו לשיטת אביי בסוגית "יאוש שלא מדעת". לשיטת הרמב"ם, לפי הסוגיות שבהמשך "פרק אלו מציאות" גם ההיתר של ר"ש בן יהוצדק הוא כהבנת הירושלמי - מטעם חזקת יאוש. לפיכך הרמב"ם הצמיד בהלכותיו את הדין של ר"ש בן יהוצדק ואת הדין של ר"ש בן אלעזר, והסביר שלפי שניהם ההיתר ליטול ב"נהר" הוא רק מטעם "חזקת יאוש". לפיכך, כאשר אי אפשר לתלות ב"חזקה" הזו, צריך להשיב את ה"אבידה" למרות שהיא בנהר. ההבדל בין המקרים הוא כדלהלן.
מתי אפשר לסמוך על החזקה
זו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה י':
"המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר 'אשר תאבד ממנו ומצאתה', מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה."
לכאורה, דברי הרמב"ם סותרים את דבריו בהלכות שהובאו לעיל; שמותר ליטול רק אם המוצא יודע בוודאות על היאוש. אולם גם כאן, הרמב"ם מביא את הדין של אבידה שבנהר שהיא מותרת, אך הוא מדגיש שהסיבה היא מפני שהתורה גילתה שיש כאן "חזקת יאוש" - "שזה ודאי נתיאש ממנה"; ומכאן של"חזקה" הזו ייתכנו גם יוצאים מהכלל.
הרמב"ם מתאר כאן את המציאה לאחר התרחשות האובדן; ויש לדייק מדבריו, שאם אדם נוכח ברגע האובדן והוא רואה מהיכן נשטפו החפצים, הרי שהוא לא יכול להניח שהיתה "חזקת יאוש". באופן כזה הוא חייב להחזיר כפי שביאר הרמב"ם בהלכות שהובאו לעיל. 2
המצב דומה להבדל שבין "מעות מפוזרות" לבין "ראה מטבע שנפל מחברו". כאשר המוצא רואה "מעות מפוזרות" הוא רשאי להניח שיש כאן "חזקת יאוש". כלומר,שהבעלים כבר מודעים לאובדן והם כבר התייאשו. אולם כאשר הוא רואה את "התרחשות האובדן", כאשר הוא רואה את המטבע שנופל מחבירו, הוא חייב להחזיר לו; אלא אם שמע לפני כן שהוא כבר התייאש.
וכן, באבידה ששטפה נהר. אם המוצא מגיע לאבידה לאחר שהיא כבר נשטפה; הוא רשאי להניח שהיתה חזקת יאוש - וליטול לעצמו. אולם אם הוא מגיע בשעת "התרחשות האובדן", הוא חייב להחזיר למאבד, אלא אם הוא ישמע ממנו "יאוש מפורש".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
