- פרשת שבוע ותנ"ך
- בהר
- משפחה חברה ומדינה
- התבוננות אמונית
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
דבורה בת מרים תח'
"בהר סיני- מה ענין שמיטה אצל הר סיני"
משמעות השאלה "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" אינה למה נשנית פרשה זו בהר סיני, אלא מדוע לא נשנית פרשה זו בערבות מואב. ומקובל לפרש את השאלה הזאת באופן מושאל, מה הקשר בין שמיטה לבין הר סיני. ואין זה רחוק מהפשט, מפני שהעובדה שהתורה בחרה בדוגמא הזאת של השמיטה ללמד, שכל התורה כללותה ופרטותיה מסיני אומרת דרשני, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?!
ונראה שאכן פרשת השמיטה קשורה בחינה רעיונית עם קבלת התורה מסיני. על פי המדרש הבא (ויקרא רבה א' א'), וזה לשונו: "ברכו ה' מלכיו גבורי כח עושי דברו במה הכתוב מדבר א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן (דברים טו) וזה דבר השמיטה מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, עושי דברו".
פסוק זה נדרש במדרש שם גם על קבלת התורה שהקדימו נעשה לנשמע "רבי הונא בשם ר' אחא אמר בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לשמוע בקול דברו".
עליהם נאמר בגמ' שבת פח. "מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו".
הצד השווה בין שתי הפרשיות הוא שגילו כח אמונה על אנושי, באמרם "נעשה ונשמע" לקבל עליהם דבר שאינם יודעים מהו מתוך אמונה בבורא עולם. וכך גם במעשה בפועל - לשמור שמיטה מתוך אמונה בקב"ה שיתן למאמיניו את האמצעים לעמוד בגזרתו.
השפת- אמת מסביר את יסוד האמונה שיוכל לעמוד במשימה של קיום המצוות ע"פ ההלכה שהמוכר בור בשדהו מכר לו דרך שדהו, כדי שיוכל להגיע לבור. שהמוכר מוכר בעין יפה. וכך הקב"ה שנתן לנו את התורה, בודאי נתן לנו אותה בעין יפה, באופן שנוכל לקיימה, ונתן עמה את הדרך והאמצעים לקיים אותה.
ויותר מזה אמר ר' זושא מאניפולי (מובא בספר אחיו ה"נעם אלימלך") על הפסוק: "וכי תאמרו מה נאכל וגו'" (ויקרא כ"ה,כ-כ"א), מדוע התורה כתבה זאת בדרך של שאלה ותשובה, ולא כשאר ברכותיה של תורה, ואמר ר' זושא: שאם לא היו שואלים פשיטא שהקב"ה היה נותן את ברכתו, אלא כיון ששאלו, ובכך הראו שיש להם ספיקות בדבר, בזה קלקלו את ירידת השפע הטבעי, והוצרכו לברכה מיוחדת של: "וציויתי את ברכתי לכם".
הרעיון שבדבריו הוא, שבאופן טבעי ראוי העולם לספק את צרכיו של שומר מצוות ה', כאמור בפרשה: "אם בחקותי תלכו ... ונתתי גשמכם בעתם וגו'" וזה כאשר חי חיי אמונה בקב"ה, אבל אם הוא הולך עמו "בקרי" גם הקב"ה עמו בחמת קרי ומניחו תחת "המקרה" כביכול שלא יהיה זכאי לאותו שפע ברכה (כפי שנאמר בפרשה שכל הפורענות באה בגלל הליכתם עמו בקרי). ולכן צריך הבטחה מיוחדת של "וצויתי את ברכתי".
וזה כוונת המדרש שרואה שדהו בור "ושותק", היינו שלא רק מקיים את מצות ה', אלא מקבל אותם מתוך אמונה, ואינו שואל שאלות ועל ידי כך זוכה לסייעתא דשמיא למלוי כל משימותיו בקדושה.
וכן כותב הרמב"ם בהלכות תשובה, רמב"ם הלכות תשובה פרק ט הלכה א:
"מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
היינו, שכל הטובות בעוה"ז הם אמצעים לקיום המצוות, וככל שמקיום יותר זוכה ליותר סייעתא דשמיא כדי שיוכל לקיים יותר ויותר, שכן זה תכלית הבריאה.
וזה ההסבר לכלל שאמרו חז"ל: "רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות פרק ג' משנה ו) כדי שיוכל לקיים יותר תורה. אמנם יש בזה עומק יותר, שעבדות ה' משחררת את האדם מעבדות לכל כח אחר, אם זה טבע, או יצר, כמאמר ריה"ל: "עבד ה' הוא לבדו חופשי", וכמו שאמרו חז"ל "חרות על הלחות - אל תקרי חרות אלא חרות, חרות ממלאך המות, חרות מהיסורין, חרות משעבוד מלכויות".
ולפי זה תובן סמיכות הפרשיות של שמיטה לפרשת עבדים. מובא בגמרא (קדושין כ ע"א):
"רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: (ויקרא כה) בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: (ויקרא כה) כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר: (ויקרא כה) כי ימכור בית מושב עיר חומה. מאי שנא התם דאמר לא הרגיש, ומאי שנא הכא דאמר לא באת לידו? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר. לא באת לידו עד שמוכר את בתו, שנאמר: (שמות כא) וכי ימכור איש את בתו לאמה, ואע"ג דבתו לא כתיבא בהאי ענינא, הא קמ"ל: ניזבין אינש ברתיה ולא ניזיף בריביתא; מאי טעמא? ברתיה מגרעא ונפקא, והא מוספא ואזלא; לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנא': (ויקרא כה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, וסמיך ליה: אל תקח מאתו וגו'; לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר: (ויקרא כה) וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר: (ויקרא כה) לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: גר תושב; משפחת גר - זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר - זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה!".
נראה שהעונש כאן הוא מידה כנגד מידה, כיון שלא סמך על הקב"ה והשתעבד ליצריו, נעשה משועבד לטרדת פרנסתו, עד שנעשה לעבד ולא סתם עבד אלא עקר משפחת גר, היינו עבד לע"ז.
נאמר בסוף הפרשה:"כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" . חז"ל הסבירו על פי פסוק זה את הסיבה מדוע עבד עברי שרוצה להשאר בעבדותו נרצע (קדושין כ"ב:), וזה לשונם: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם".
לכאורה קשה, הרי הוא עשה עבירה במעשה, ומדוע רוצעים את אזנו? ועוד, הרי הוא נמכר בגניבתו ומדוע לא נרצע על מעשה הגניבה שלא שמע לאסור"לא תגנובו" ? (ועוד קשה, שפסוק זה לא נאמר בסיני בעשרת הדברות? ולפי מי שדרש על "דלת ומזוזה" אוזן שלא שמעה זאת בשעה שפסח הקב"ה על בתי ישראל במצרים - שם בודאי שלא נאמר פסוק זה!)
ונראה שלא על החטא שמכר עצמו לעבד הוא נרצע, כי אפשר שהוא מוכר עצמו מחוסר ברירה ובגלל דוחק פרנסתו, ואז אין זה עבירה דמאי הוה ליה למעבד? אלא על כך שאזנו שלא שמעה ולא קלט בפנימיות נפשו שהוא עבד ה', ולכן השתעבד כל כך לצרכי העולם הזה, אין זאת אלא שהרע מעשיו, ולכן קפח את פרנסתו, ומה שעליון היה לעשות לשמוע בקול ה' ולקבל עבדותו,"ועבד ה' הוא לבדו חפשי" .
ההשתעבדות לענייני עוה"ז, ולאדון בשר ודם, מרחיקה את האדם מלהיות עבד ה'. מצאנו שעבד כנעני שגופו קנוי פטור מעליה לרגל מפני שנאמר: " יראה כל זכורך את פני האדון ה'," יצא זה שיש לו אדון אחר.
ואף עבד עברי נרצע על שעבר על "עבדי הם" ובתוס' קדושין שאסור להשכיר עצמו לשלוש שנים, משום שעבודת עבד היא "שני שכיר" משמע שגם שלוש שנים נחשבים לעבדות. ואף המציאות בגלות תחת מלכות זרה היא עבדות, כמו שאמרו בגמרא מגילה שאין אומרים הלל בפורים שנאמר "הללו עבדי ה' ואכתי עבדי אחשורוש אנן" למרות שהיה אחרי הנס מלך חסד כלפי ישראל.
ולפי התירוץ השני בגמרא שם משום שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל. ואפשר לומר מפני "שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק", - וכפרוש הרמב"ן מפני שהוא משועבד לשרים ומזלות השולטים בחו"ל וגם בזה יש בחינה של עבדות שמבטלת את האפשרות להיות עבדי ה'.
וכדי לבטל את המעגל הזה הסוחף לעבדות בשר ודם, לעבדות לטבע, וליצרי לב, יש לקבל עול מלכות שמים . ורמז לדבר בעתוי שבו משתחררים העבדים. וזה בהשמע שופר היובל של יום הכיפורים. יום שבו קבלנו לוחות שניות, יום של תנובה וקבלת עול מלכות שמים. וכמו שבשנת החמישים יוצאים העבדים לחרות, כך גם בספירת החמישים יום מתן תורתנו אנו יוצאים לחרות "חרות על הלוחות - חירות מכל השעבודים". ולכן אנו לומדים בפרשת היובל בפרשתנו ערב זמן מתן תורתנו. ללמדנו יסוד זה שבקלת התורה אנו נגאלים "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו", לשורשו ולתפקידו הבאה לו.
על מדורות, ציונות לימוד תורה ושירות בצה"ל. חלק א'
הרב יוסף כרמל | איר תשע"ח
הביטחון בה' והשפע האלוקי
שיחת מוצ"ש פרשת בהר - בחוקותי תשפ"ג
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב אייר תשפ"ג
חקיקת התורה בלב
הרב דוד דב לבנון | איר תשפ"ג
עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
קול צופייך פרשת בהר תשפ"ב
הרב שמואל אליהו | י' אייר תשפ"ב
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
סודה של ברכה
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
על מה בכלל שמחים בט"ו בשבט?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך יוצרים את השבת ?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?