ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בקשת "רשות" בזימון מבעלת הבית

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים שו"ת "במראה הבזק" Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"א

בקשת "רשות" בזימון מבעלת הבית


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שאלה
ראיתי את תשובתכם בשו"ת ב"מראה הבזק" (ה תשובה ט) בעניין בקשת רשות לזימון מבעלת בית, ש"מן הנימוס וממילא מן הדין" לבקש רשות ממנה. ורציתי לברר את היקף הדברים: האם כה"ת סוברים שעל המזמן לבקש רשות ממנה היות שיש לה הזכות לבחור מי יזמן, אף-על-פי שהיא איננה חלק חיוני מן הזימון (למרות שוודאי מותרת, וייתכן שחייבת לענות לזימון האנשים), או שמא לדעתכם היא נחשבת לחלק מן הזימון, וזה שנשים אינן נמנות לזימון הוא מסיבות אחרות? לכל אחד מן ההסברים יש נפקא מינות שעולות לדיון. אם מחייבים לבקש רשותה מהטעם הראשון, האם הייתם גם מחייבים בקשת רשות מבן נח ששלשה יהודים אוכלים על שולחנו? ואם התשובה תהיה שבן נח אפילו איננו יכול לענות לזימון, נא להסביר את הקשר לעניינו – למה בקשת רשות לזמן תהיה תלויה באפשרות לענות לזימון? דוגמאות נוספות שבהן אין את הבעיה הזו: האם המזמן חייב לבקש רשות בעל הבית כשהלה לא אכל כלל, ויענה רק "ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד"? ואם בעל הבית הוא קטן? ואם בכוונתכם שצריכים לבקש את רשותה מפני שהיא חלק מן הזימון, אף-על-פי שאי אפשר שתהיה המזמנת, האם זה אומר שחייבים גם לבקש רשות מן הנשים האחרות שהצטרפו בארוחה? בסופו של דבר, לא ברור לי טעם הצורך לבקש רשות מבעלת הבית.

תשובה:
מצד הדין, צריך המזמן ליטול רשות מבעל הסעודה1, ואם כולם אורחים או כולם שילמו על ארוחתם – נוטל רשות מהגדול שבהם, ואם אין ביניהם גדול נוטל מהכהן2.
זכותו של בעל הסעודה לקבוע מי יזמן אינה נובעת מהיותו חלק מהזימון, אלא מזכותו לקבוע מי יברך אותו בברכת האורח3, לכן אין חילוק אם אכל או לא4 אם הוא גבר או אשה, או אם הוא גדול או קטן5.
מצד מידת הענווה, נהגו לומר "ברשות מורי ורבותי" גם כשאין צורך בנטילת רשות6.

_________________________________________________________________________
"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' קסז ס"ק עב), "שער הציון" (שם ס"ק סא), שאם אינו בעל הסעודה, אלא שאוכלים בביתו, אינו נקרא בעל הבית אפילו אם אוכל עמהם. אך בספר "מור וקציעה" (סי' רא) משמע שגם בעל בית שאינו בעל הסעודה נחשב בעל הבית, כגון אכסנאי המשלם על ארוחתו, שגם הוא צריך לברך את בעל הבית בברכת האורח.
2 שו"ע (סי' קסז סעיף יד). וכתב ה"מגן אברהם" (ס"ק לג שם), הובא ב"משנה ברורה" (ס"ק עה), שבמקרים אלה, כשצריך ליטול רשות מן הדין, אין זה מספיק לומר "ברשות", אלא צריך לקבל את רשותו ממש.
3 עיין ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' רא ד"ה ואם בעל הבית), שמפקפק על מה שעולה מלשון המחבר והאחרונים, שבכל מקרה יש זכות לבעל הבית לקבוע מי מזמן. לדעת ה"ביאור הלכה", אין זכות לבעל הבית אלא להעדיף אורח, אך אין בידו זכות להעדיף מי שאינו אורח. אך גם הוא מודה שיכול להעדיף את עצמו (שם), או את הקטן שבאורחים ("משנה ברורה" שם ס"ק ד ו"שער הציון" ד).
4 גם מה שכתב בשו"ע הרב (שם סי' כא סע' ד), שהחובה לברך את בעל הבית היא דווקא כשהוא מיסב עימהם, נראה שאין כוונתו דווקא כשאכל עמם, אלא כשהיה נוכח.
5 הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קצג סע' ג) כתב שאין מזמנים בביתו של גוי, משתי סיבות: א. אין קביעות ליהודי בביתו של גוי. ב. שיש לחוש לסכנה אם ישנו את נוסח הברכה ולא יאמרו "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אולם ה"מגן אברהם" (שם ס"ק ט, הובא ב"משנה ברורה" שם ס"ק כז) הביא בשם כל האחרונים, שלא נהגו כדברי הרמ"א אלא מזמנים ואין משנים את הנוסח, כיוון שהברכה היא לבעל הסעודה הישראלי ולא לבעל הבית הגוי. למדנו מדבריהם כולם שגם אם מזמנים בבית הגוי אין הגוי זוכה בברכת האורח, וממילא אין לו זכות לקבוע מי המזמן, ואין צורך ליטול ממנו רשותו מן הדין. אולם גם לפי זה, יכול לומר "ברשות בעל הבית" מצד מידת הענווה, כמבואר למעלה, אם הגוי רואה עניין בזה.
לעצם העניין שפסקו הרמ"א והאחרונים שאין לברך את הגוי ברכת האורח, כבר הבאנו בשו"ת ב"מראה הבזק" (א תשובה ע) משו"ת "יחווה דעת" (ו סי' ס) שניתן להתפלל לשלומו של גוי ולהזכרת נשמתו ולברכו, גם כשאין בזה משום איבה. כדרכו הביא שם הרב מקורות רבים. אחד המקורות הוא שו"ת "חיים ביד" (סי' לג) לר' חיים פלאג'י, שהובא ב"דרכי תשובה" (יו"ד סי' קנא ס"ק כט), שבגוי שעשה לו טובה מותר לברכו. ולפי זה יש מקום לברך גם גוי בברכת האורח אם הוא בעל הסעודה, כדי שלא להיות כפויי טובה.
6 "משנה ברורה" (או"ח סי' קסז ס"ק עה), על-פי "שיבולי הלקט" (אות קמ), ועיין בשו"ת ב"מראה הבזק" (ה תשובה ט הערה 2), שם הבאנו לכך מקורות נוספים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il