ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרך אל ה'! ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא שמיני Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (50 ד')

כ' אדר ב' תשע"א

הדרך אל ה'!

שיחה לפרשת שמיני - פרה תשע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

הדרך אל ה'! 1
רק "אשר ציווה ה'"
קראנו השבת את פרשת שמיני, פרשת פרה, שנפתחת במילים: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א), ובהמשך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם ו). 'זה הדבר אשר ציווה ה'', הנצי"ב מבאר שיש כאן הדרכה מיוחדת. ישראל מתרוממים לרגע שכל כך ציפו לו: הם כבר בנו את המשכן, עברו שבעת ימי המילואים והגיע יום השמיני, היום הגדול שבו אהרן ובניו מתחילים לעבוד את עבודת המשכן. בני ישראל להוטים באהבת ה' ללא גבול, ומוכנים אפילו להסתכן ולמסור את עצמם למיתה כדי להתקרב לריבונו של עולם, הם יודעים שבהתקרבות לריבונו של עולם יש סכנה ואף על פי כן הם רוצים את קרבת ה'. הנצי"ב אומר שכך הייתה עדת קורח, הם היו צדיקים ורצו את קרבת ה' על ידי עבודת הקטורת למרות שהם ידעו שיש סיכוי שהם ימותו. לכן אמר משה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ", צריך להתקרב אל ה' רק על פי רצונו ורק באופן כזה "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'", יגיע היום הגדול של השראת השכינה בישראל. את ריבונו של עולם צריך לעבוד על פי ה' ולא על פי רגשות הלב והטבע האנושי. כמה שלב האדם יהיה טהור, זך ולשם שמים - את עבודת ה' צריך לעשות כמו שהקב"ה ציווה. הנצי"ב מוסיף ומבאר לפי רעיון זה את דברי התורת כהנים על הפסוק הזה (ספרא שמיני א, ו):
אמר להם משה אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז) מפני מה? "כי אני ה' אלוקיכם אלוקי האלוקים ואדוני האדונים" (שם יז), עשיתם כן, "וירא אליכם כבוד ה'"
מבין הנצי"ב מדברי חז"ל אלו שהכוונה היא שכל ישראל יהיו בעבודה אחת, לא כל אחד לפי רגשי לבבו וכפי הבנתו והרגשתו, לא בדרך פרטית אלא בדרך התורה שעל פיה יש ללכת ולא על פי הלב האישי. מבאר הנצי"ב שבפניה לעבודה אישית יש יצר הרע, צריך להעביר אותה מהלב ולעשות רק כמו שציווה ה'.

לקשר כל המעשים לה'
ה"שפת אמת" (תרל"א) גם הוא מבאר את הפסוק הזה, ומדגיש את הצד החיובי שבו. הנצי"ב התייחס לצד בפסוק שאין לעשות בשום פנים ואופן אלא רק כמו שה' ציווה ולא אחרת , וה"שפת אמת" לומד מהפסוק שכל העשיות של האדם יהיו רק "כאשר ציווה ה'". כלומר בכל דבר בעולם, לא רק במצוות, אלא כל ההתנהגות צריכה תמיד להיות "כאשר ציווה ה'". האדם צריך למצוא בכל דבר את דבר ה', גם בעשיות של רשות. בכל ההתנהגויות, בכל ההסתכלויות ובכל המפגשים של האדם עם כל מה שקורה לו בעולם, עליו לראות את ריבונו של עולם בכל דבר ודבר. רצון ה' נמצא בכל דבר בעולם, הכול הוא ברא לכבודו ובכל מעשה צריך למצוא את הנקודה הפנימית של רצון ה'. מי שמוצא את רצון ה' ומצביע עליו הוא משה רבנו, משה רבנו עומד ואומר: "זֶה הַדָּבָר". זה מה שמשה אומר לישראל, תראו את הגרעין של הדבר, תמצאו את מה שציווה ה' בדבר, בכל דבר שאתם עושים תמצאו מה ציווה ה' לעשות בו, איך משתמשים בו לעבודת ה'.

"ויעמדו לפני ה'" – תמיד!

ה"אור החיים" מביא ביאור שלישי על הפסוק הזה. ה"אור החיים" מדייק מכך שבפסוק שלפני כן כתוב: "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". משה ראה שישראל עומדים לפני ה' ועל כך הוא אומר 'זה הדבר', הקב"ה רוצה את העמידה הזאת, ה' רוצה שתמיד תעמדו לפניו ותמיד תזכרו שאתם עומדים לפניו, כמו שנאמר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהילים טז, ח). ה"אור החיים" מדייק את דבריו מאותו המדרש שהביא הנצי"ב:
תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם", מפני מה? "כי אני ה' אלוקיכם אלוקי האלוקים ואדוני האדונים", עשיתם כן: "וירא אליכם כבוד ה'".
מבאר ה"אור החיים" שזאת כוונת המדרש, לזכור תמיד שעבודתכם היא לפני ה'. אם כן, לפי דברים אלו אין כאן אזהרה לא לעשות אחרת מרצון ה' כמו שאומר הנצי"ב, אלא הדרכה שבכל דבר בעולם למצוא את רצון ה' כמו שאומר ה"שפת אמת", ו"אור החיים" משלים את הדברים ואומר שתמיד צריך לעמוד לפני ה', המדרגה שכל הקהל עומד לפני ה' זו מדרגה גבוהה, "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", זאת המדרגה היותר גדולה והיותר שלמה.

למה מוותרים לחוטא?
אני רוצה להביא עוד דבר חשוב ויפה מאוד מדברי ה"אור החיים" על עבודת הקרבנות. הפסוק אומר: "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ח) ועל כך מביא ה"אור החיים" את דברי הירושלמי (מכות ב, ו):
"שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה: הנפש החוטאת היא תמות, ולצד רחמי ה' אמר: יביא קרבן", שעיקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב, כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא ליזבח ולהשרף על האישים והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אומרו: "ויקרב אהרן אל המזבח" פירוש הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו. וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, "וכל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו בני מעיו" (בבא קמא נ, א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח, ד), איך יביא קרבן ויפטר?
ה"אור החיים" אומר שאדם צריך לחשוב על זה, שכאשר הוא מביא קרבן והקרבן נזבח, כאילו הוא זובח את עצמו לריבונו של עולם ומוקרב על המזבח, וממשיך ושואל: הרי המשפט צריך להיות משפט צדק ואם הנבואה אומרת שעונשו של חוטא הוא מוות, איך קרבן יכול לבוא במקום מיתה? משיב ה"אור החיים" שבעצם המשפט הנכון הוא דווקא תשובת הקב"ה לנבואה: "יביא קרבן". חז"ל אמרו שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג, א; זהר חלק א קכא, א), כי ברור שבלי רוח שטות האדם לא היה חוטא. האם הוא השתגע?! לעשות מעשה נגד רצון ריבונו של עולם?! איך אדם המאמין בה' ויודע שריבונו של עולם רואה כל דבר, שופט ונותן שכר ועונש על כל דבר, וגם בתוך ליבו הוא רוצה לעשות רק את רצונו של הקב"ה, איך אדם כזה יעשה חטא? האם אדם יפרוץ לחלון כדי לגנוב כשהוא רואה את המשטרה עוקבת אחריו? על אחת כמה וכמה בפני ריבונו של עולם! אין לכך ביאור חוץ מדברי חז"ל שהבאנו שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. באותו הרגע התעלמה ממנו האמת, הוא שכח ונעשה כמו בהמה, הצד החומרי והגשמי שבו השתלט עליו באותה שעה וכיסה ממנו את האמונה וההכרה, ואז הוא כאילו איבד את השליטה על עצמו. כשאדם חוזר בתשובה הוא חוזר לתבונתו, הכוח השכלי והנשמתי שלו מתגבר, הוא משתנה והופך בחזרה להיות בן אדם. והרי על פי המשפט לא הורגים בן אדם בגלל שבהמתו חטאה! ולכן הקרבת הקרבן היא הכפרה האמתית, כי הבאת הקרבן היא במקום הקרבת החלק הבהמי שלו וכך זהו התיקון השלם. וזה מה שהפסוק אומר: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהילים לו, ז), יש באדם גם חלק בהמי וגם חלק של אדם וכשהוא נעשה אדם זה מושיע גם את הצד הבהמי שלו. כך מסביר ה"אור החיים" את עניין הבאת הקרבנות.

היכולת לפנות אל ה'
הרב הושע רבינוביץ' הוציא לאור את הסיכומים שלו לשיחות של הרב צבי יהודה (מאורות הרצי"ה). זה ספר יוצא מן הכלל שכולל שיחות שהוא שמע מהרב צבי יהודה לפני כחמישים שנה. השיחות הללו נאמרו קצת אחרי התקופה שאני שמעתי את השיחות. הוא היה בחור צעיר ובא לשיעורים של הרב צבי יהודה במוצאי שבת. בהקדמה הוא מספר שהרב צבי יהודה היה ממתין עד זמן צאת הכוכבים, הרב הושע היה אומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", והיה מוכן לכתיבה, ואז הרב צבי יהודה היה מתחיל את השיחה. הרב צבי יהודה היה עדיין בתוך השבת, בתוך הסעודה שלישית, אך הרב הושע כבר הוציא את השבת וכך הוא רשם את השיחות במשך שנתיים. כעת הוא הוציא אותם לאור והדברים שלו יפים מאוד, הם מזכירים לי את השיחות שאני שמעתי מהרב צבי יהודה על פרשיות השבוע בסגנון מיוחד ומקורי, אמנם הוא סיכם בתמציתיות אבל רואים שם את הדברים של מורנו ורבנו.
הרב צבי יהודה היה תמיד קושר את הפרשיות בזוגות. כל עבודת ה' בבית המקדש מתחילה מ"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), הקב"ה משרה את שכינתו עלינו, מצווה אותנו לבנות את המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". מתוך השראת השכינה האלוקית בישראל באה אחר כך הפניה שלנו לריבונו של עולם, היכולת שלנו לפנות לריבונו של עולם היא מתוך שהוא נותן לנו את הכוח הזה. הקב"ה משרה את שכינתו עלינו וממילא אנו יכולים לפנות אליו. אם כן, הפרשיות של סוף ספר שמות עוסקות בעשיית המקדש ובהשראת השכינה והפרשיות הראשונות של ספר ויקרא עוסקות בעבודת הקרבנות, העבודה שלנו כהמשך להשראת השכינה. מגיע היום השמיני, מקריבים את הקרבנות וכבוד ה' נראה (ויקרא ט, כג), כמו שכבר מוזכר בסוף ספר שמות (שמות מ, לד), ביום הזה העבודה היא של הכהנים ואז: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד), כולם רואים את השראת השכינה. חז"ל אמרו שאף על פי שיורדת אש מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט (עירובין סג, א), ויש מצווה להדליק את האש על המזבח כדי שתדלק כל הזמן. האש שהייתה על המזבח הייתה אש תמיד קבועה וגם כשהיו מפרקים את המשכן ומכסים את המזבח – מתחת הכיסוי הייתה אש שמיימית וניסית ומתוך כך גם יש המצווה להביא מההדיוט.
צריך תמיד לזכור את היסוד הזה, כל היכולות שלנו נובעות מריבונו של עולם, האש היא ממנו ומתוך כך שהאש ממנו גם אנחנו יכולים ומצווים להביא אש שלנו לעבודת הקרבנות. "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח, ב): יש שני סוגי אש, אש מהשמים ואש מההדיוט. הזכירה הזאת היא המשך למה שדיברנו, צריך לזכור תמיד שכל הפעולות שלנו הן המשך מתוך השפע האלוקי שהקב"ה נתן לנו, אנחנו לא מתחילים לעשות שום דבר מעצמנו, כל מה שאנחנו עושים זה להמשיך את השפע האלוקי שהקב"ה משפיע עלינו. האש יורדת ומתוך כך אנחנו כביכול משתתפים עם ריבונו של עולם במעשיו וגם אנחנו מדליקים את האש ומקריבים קרבנות.

קרבה לקב"ה רק בעשיית רצון ה'
חז"ל אומרים (אבות ג, ו) שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה - שכינה ביניהם, גם בחמישה כך ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו. מה פירוש 'שכינה כנגדו', מישהו רואה את זה? כתוב בפרשה שישראל ראו את האש שיוצאת ואת כבוד ה', אך האם כשעשרה יושבים ועוסקים בתורה, רואים את השכינה? כן, רואים. מה הכוונה שרואים את השכינה? אני אסביר קצת. כשאדם אוכל לא רואים את השכינה, אך כשאדם עוסק בתורת ה' ומדבר בתורת ה', אין לכך משמעות אחרת חוץ מהגילוי שיש כאן מציאות של ה' והוא עכשיו לומד את דבר ה' ועוסק בו. אדם שעושה מצווה ומניח תפילין, זה לא קישוט או צורה יפה ששמים על היד כדי להתקשט – אלא אנחנו עושים את זה כי הקב"ה ציווה אותנו, בגלל שיש בתוך התפילין תוכן, יש פרשיות שריבונו של עולם נתן לנו כחלק מהתורה. זאת אומרת שכשאדם עושה פעולה כלשהי שמבטאת עניין של מצווה הוא בעצם מגלה שיש ה' בעולם והוא עושה עכשיו את רצון ה'. הוא לבוש בציצית והציצית היא לא רק בגד סתם אלא בגד של מצווה, חוטי הציצית מראים שהאדם מגלה את רצון ה'. הוי אומר, שכל פעם שאדם עושה את רצון ה' ועושה פעולה שאין לה משמעות חוץ מגילוי ה' - זוהי הופעת השכינה. כך באופן שכלי מובן שאם אדם היה זוכה הוא היה רואה את גילוי השכינה שנובע מכך שיש כאן גילוי של רצון ה'. בעין יותר רוחנית וזכה יכול להיות שאפשר גם לראות את זה, אדם הולך עם תפילין ואז: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).
כל הגילוי של רצון ה' הוא מפני שהקב"ה מדריך אותנו, מלמד אותנו, ומתוך כך אנו עושים את רצון ה', אדם שירצה לעבוד את ה' לא על פי הדרכת ה' אלא על ידי אש זרה, הוא מבטל את כל השראת השכינה ואפילו אם זה בא ממקום טוב מאוד ומרצון עז להתקרב ולהידבק - זה לא ראוי ולא טוב. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א), הם מאוד רצו לעבוד את ה', הם לא יכלו להתאפק ומסרו את נפשם כדי להתקרב לריבונו של עולם ולהיות קרובים אל הקודש, אבל הם לא עשו את זה על פי ציווי ה' ולכן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (שם, ב). זה אותו הביטוי שכתוב שני פסוקים לפני כן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (שם ט, כד), אש יוצאת מלפני ה', אש אלוקית שבה ריבונו של עולם מתגלה על גבי המזבח, ושני פסוקים לאחר מכן נאמר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". בני אהרן מאוד רצו לעשות את רצונו של ה' אבל לא על פי ה'. חכמנו זכרונם לברכה אומרים שנדב ואביהוא היו גדולים, ומשה אמר שאולי הם אפילו גדולים יותר ממשה ואהרן ושמו של הקב"ה נקדש על ידם. זה מאוד מזעזע, ביום הכי שמח שיכול להיות, שכל כך מצפים אליו, ביום של הופעת השכינה וגילוי כבוד ה' על ישראל, בשיא השיאים של התרוממות, קורה האסון והטרגדיה הזאת, אהרן ניגש לעבוד את העבודה הגדולה הזאת והנה בניו נשרפים באש, שריפת נשמה וגוף קיים.
המקרה הזה בא ללמדנו את הגודל של קרבת ה' והזהירות החייבת להיות בקרבה אל ה'. יש אנשים לא מעטים שלא יכולים להבין למה קרה מה שקרה לבני אהרן ולמה היה צריך להרוס את היום המיוחד הזה והמעמד הגדול הזה. גם לפני כן קרה משהו דומה. ביום הגדול שבו הלוחות הראשונות היו צריכות להימסר לישראל, היה משבר, המשבר של חטא העגל. זו הדרכה חינוכית אלוקית מיוחדת במינה. היא חוזרת פעם שלישית אצל דוד המלך, כשהוא רוצה להעלות את הארון לירושלים קורה אסון ועוזא מת (שמואל ב, ו, ז). בשעות הכי גדולות, בשיא ההתעלות - בא שיעור עמוק מאוד, ללמד אותנו שקרבת ה' היא רק על פי ה' ובשום פנים ואופן לא על פי רגש, רצון או טהרה אנושיים אלא רק על פי ה'. הקב"ה מזכה אותנו בקרבה מאוד גדולה אבל אין לעשות אפילו צעד אחד נוסף, - גם אם הכוונה היא לטובה ולשם שמים - ממה שהקב"ה מצווה. אנחנו בטלים אל ה' וכל הרגשות והשמחה שלנו בעבודת ה' היא רק מפני שכך רצונו של ריבונו של עולם. צריך מאוד להיזהר שכשאדם עובד את ה' שהוא לא יעבוד את עצמו, כי הוא מתלהב, מתרגש ומתרומם, ואז הוא מרשה לעצמו לעשות דברים שהוא לא הצטווה - צריך לעבוד את ה' על פי ה'.

מעלת השמן על היין
כאן באה ההדרכה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא י, ט) אנחנו אחרי פורים, ונאמר: "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים קד, טו) ויש מצווה לבסומי בפוריא (מגילה ז, ב) ואם כן, אדם שרוצה לעבוד את ה' בבית המקדש בשמחה לכאורה צריך לשתות קודם יין, להרגיש התרוממות ומתוך כך לגשת לעבודת ה'. אך באה האזהרה שלא לשתות יין. חז"ל מדייקים מהאזהרה הזאת שנדב ואביהוא עבדו כשהיו שתויי יין (ויקרא רבה יב, א), הם עשו את זה לשם שמים. לאחר מכן יש אזהרה נוספת: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" (ויקרא י, ו) ומכך חז"ל לומדים שהם נכנסו פרועי ראש או שהם הורו הלכה בפני רבם (עירובין סג, א). חז"ל אומרים שליין יש הרבה מעלות ולכן חכמים תיקנו ברכות רבות על יין: קידוש, קידושין, ברכת המזון, הבדלה. היין הוא דבר חשוב עד כדי כך שחז"ל תיקנו לו ברכה מיוחדת, לא 'בורא פרי העץ' אלא 'בורא פרי הגפן' כי זה משקה מיוחד השונה מכל המשקאות. אם כן, יש ליין תפקיד, הוא גורם לשמחה, אבל השמחה הזאת חיצונית, התכונה של היין שהוא תוסס... השמן לעומתו שונה, השמן הוא שקט, אפילו אם השמן נשפך ממקום גבוה לא ישמע שום קול. זהו שמן משחת קודש שבו משחו את כל כלי המקדש וגם אהרן ובניו משוחים בו. שמן הוא משהו פנימי, כמו עבודת הכוהנים שהיא עבודה פנימית, עבודה שבלחש, עמוקה מאוד ונסתרת. לעבודת חיצונית יש המעלה של החיצוניות אך אין לה המעלה של העומק, של הפנים והנסתר. חיצוני הוא קיצוני, דבר שבחוץ הוא פחות שלם. הכהן הגדול נכנס לבית קודשי הקודשים בחשאי, אף אחד לא נמצא שם, מין ייחוד פנימי. אם כן, עבודת הכהנים היא עבודה מאוד נישאה ואסור לעשות אותה בצורה חיצונית. לכן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". הם לא השכילו להבין שהמדרגה של עבודת הכהנים היא עבודה מיוחדת וצריך לעשות אותה בצורה פנימית ולא באופן של שתויי יין.

התיקון שבחזרה למקור
צריך להתבונן גם באש. ריבונו של עולם מתגלה באש. בהר סיני הקב"ה התגלה באש, על המזבח כמו שראינו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ", גם על החיות והשרפים נאמר: "מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט" (תהילים קד, ד). הגאון מוילנא אומר שהאש הגשמית שבעולם גורמת לבישול ולגמר כל דבר, אך היא גם סיבת הפסדו של כל דבר ובה ישוב כל דבר לשורשו. לאש יש תפקיד משלים ותפקיד מכלה, ואולי זה מקשר אותנו לפרשת פרה, גם הפרה נשרפת באש וכאילו חוזרת למקורה. זה התיקון שלה וחז"ל אומרים לנו שהפרה מכפרת על חטא העגל (במדבר רבה יט, ח), משל לשפחה שבנה לכלך ובאה אמו וניקתה אחריו, כך הפרה באה לתקן את הקלקול של בנה, של העגל. איך התיקון עובד - על ידי החזרת הדברים לשורש. זה התפקיד של האש.
כפי שאמרנו, האש היא הופעה של שכינה ושל דבר ה' ומתוך האש האלוקית הזאת יש מקום לאש של הדיוט, אף על פי שיורדת אש מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט, ותמיד לזכור שכל דבר שאנחנו עושים הוא מכוח ריבונו של עולם.

סדר גאולתן של ישראל
כעת נעבור להפטרה של פרשת פרה. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה תמיד היה מזכיר את ההפטרה הזאת, שהיא בעצם שיעור בסדר גאולתן של ישראל (יחזקאל לו, טז-כ):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם... וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת... וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.
המפרשים מבארים שהגויים אומרים שישראל הם עם ה' ועכשיו לקב"ה אין כביכול כוח להגן על בניו. האויבים הצליחו לנצח את הבנים וכביכול לנצח את ריבונו של עולם, כאילו לא היה לו כוח למנוע מהאויבים לנצח את עמו. זה חילול ה' נורא "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", עצם העובדה שישראל הולכים לגלות זה חילול ה'. אנשים מפרשים את הפסוקים האלו בצורה שונה ואומרים שחילול ה' שהיה הוא שישראל חטאו, זה באמת חילול ה' אך לא כך אומרים כאן המפרשים. הפסוק ממשיך (שם כא-כב):
וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם
הקב"ה לא רוצה שיהיה חילול ה' ולכן למרות שלא מגיע לישראל להיגאל ריבונו של עולם יוציא אותם מהגלות כי הוא רוצה למנוע חילול ה'. לכן (כג- כד):
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
הקב"ה גואל את ישראל גם בלי תשובה , גם אם ישראל לא תיקנו את מעשיהם, גם אם אין להם זכויות שבעבורן מגיע להם לחזור לארץ ישראל. הפסוק אומר שהמציאות של חילול ה' שישראל נמצאים בגולה בין הגויים, לא יכולה להימשך ולכן הקב"ה מחזיר את עם ישראל הביתה. אחר כך כתוב (כה-כז):
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.
קודם הקב"ה יביא את ישראל לארץ ישראל ורק אחר כך ישראל יטהרו ויקבלו לב חדש. הסדר של הגאולה על פי הנביא הוא לא שקודם כל ישראל שבים בתשובה ואחר כך הם נגאלים, אלא ישראל נגאלים ומתוך כך הם חוזרים בתשובה. הגאולה איננה תלויה בתשובה, התשובה תלויה בגאולה. באמת נחלקו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע בגמרא. רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה ורבי יהושע אומר שהגאולה לא תלויה בתשובה, ובגמרא במסכת סנהדרין (צח, א) נפסק שהגאולה איננה תלויה בתשובה. היא יכולה להיות על ידי תשובה ובודאי שאם ישראל היו שבים בכל לבבם הם היו מקרבים את הקץ ואת הגאולה, אך גם בלי ההתעוררות הזאת הגאולה תבוא כי היא לא תלויה בתשובה. גם רבי אליעזר האומר שהגאולה תלויה בתשובה לא אומר שכל ישראל צריכים לשוב בתשובה, אפילו אם קצת ישובו בתשובה זו כבר סיבה לגאולה. על כל פנים, הפסוקים כפי שהם נאמרים כאן מלמדים אותנו לימוד מאוד גדול.

מהו קידוש ה' ומהו חילול ה'?
לכאורה, הקב"ה משיב את עם ישראל לארץ ישראל אך עם ישראל עדיין לא מתוקן ולא מתנהג על פי ריבונו של עולם, אז איזה קידוש ה' יש בזה, איזה סילוק חילול ה' יש בזה?! הרי חילול ה' הוא כשישראל לא עושים רצונו של מקום וקידוש ה' הוא כשישראל כן עושים רצונו של מקום, מה הקשר למקום שבו עם ישראל נמצא, אם זה בארץ ישראל או בחוץ לארץ. כאשר ישראל עושים את רצונו של הקב"ה הוא מקדש את שמו ומתי שלא ח"ו הוא מחלל את שמו של הקב"ה! מה הקשר בין העלייה לארץ לקידוש ה' וחילול ה'?
מתברר, שהנביא לא חושב כך. חילול ה' זה כשעם ישראל נמצא במצוקה, אם יורים פצמרי"ם על עם ישראל זה חילול ה', אם עם ישראל נמצא בגלות זה חילול ה', אם פוגעים בעם ישראל זה חילול ה'. אם עם ישראל מצליח בכלכלה, אם עם ישראל חוזר לארץ ישראל ומתקבץ - חילול ה'' מסתלק ומתרבה קידוש ה'. כל העולם רואים שעמו של הקב"ה נושע, יש כוח לקב"ה להציל את ישראל מכל אויביהם ומכל צרותיהם, הקב"ה שומר עלינו מכל הרעות שהאויבים מסביב ומרחוק רוצים לעשות לנו. יש הרבה כאלה שלוחצים על מדינת ישראל שתוותר, שתיסוג ושתמסור חלקים מארץ ישראל לאחרים - והקב"ה מגן עלינו ולא נותן לגויים לבצע את זממם, זה קידוש ה'.
זה חידוש של הנביא יחזקאל, חידוש הלכתי שאומר שכל הצלחה של עם ישראל היא קידוש ה'. הסיבה לכך היא שלריבונו של עולם יש עם שבו הוא בחר מכל העמים ואם המצב של העם הזה טוב זה סימן שריבונו של עולם יודע להדוף את כל המפריעים לעם ישראל ושומר עליו, אך אם יש אילוץ שבגללו הקב"ה צריך לתת שיעור לעם ישראל, להעניש אותו, ועם ישראל נמצא במצב קשה - מתחלל שמו של הקב"ה. אמנם המצב הזה נגרם בגלל ההתנהגות של עם ישראל אבל התוצאה גורמת לחילול ה'. היום, כשאנחנו בתהליך של גאולה ושל חזרה - זהו תהליך של סילוק חילול ה'. מכאן אני אומר, שהקמת מדינת ישראל הייתה קידוש ה' גדול מאוד, כך משמע מדברי הנביא. ברגע שעם ישראל מתחיל להיוושע ויש לו מדינה בארץ ישראל - זה סילוק חילול ה' שהיה בזמן הגלות. הוי אומר, קידוש ה' הוא לא רק על ידי קיום המצוות שעם ישראל עושה - ודאי שגם זה קידוש ה' חשוב מאוד וכל מצווה שאדם עושה היא קידוש ה', כל ברכה וכל רצון ה' המתגלה בעולם זה קידוש ה' - אך זה קידוש ה' פרטי. מה שקורה עם כלל ישראל זה קידוש ה' כללי, ומה שקורה לכלל ישראל עכשיו היא ההופעה של עם ישראל בארץ ישראל. עם ישראל הולך ומתחזק, מדינת ישראל מתעצמת - זה קידוש ה'. כשמתחזקים גם בעבודת ה' וגם בעשיית רצונו ודאי וודאי שזהו קידוש ה' גדול ההולך ומתרבה בעולם.
אם כן, מה שאנחנו רואים בפרשת פרה זה סוג של היטהרות. יש היטהרות מטומאה של הגוף ויש היטהרות פנימית של קבלת לב חדש: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שהנבואה הזאת תלך ותופיע, והיא כבר הולכת ומתקיימת, ואנחנו מבקשים גם לב חדש ורוח חדשה, כמו שנאמר בהמשך הנבואה: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ... אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".




^ 1.. שנת תשע"א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il