בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הבדלה בין יום טוב ראשון ושני לישראלי השוהה בחו"ל

undefined

רבנים שונים

איר תשע"א
13 דק' קריאה
ראש צורים, ישראל Rosh Tzurim, Israel
אלול תשס"ז

שאלה
שליח ישראל הנמצא בחו"ל, כיצד ינהג בעניין הבדלה על הכוס (שתתיר אכילה) כשמוזמן להתארח אצל בני המקום, או שמארח צעירים, אצלו בבית, במוצאי יו"ט? האם לומר בשקט, בעת שבעל הבית מקדש, או ללכת לחדר אחר? כיצד לנהוג במוצאי שבת, כשיש צורך בנר ובשמים שניכרים יותר?

תשובה
לדעת רוב הפוסקים1 בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל2 מבדיל במוצאי יום טוב ראשון בצנעה3.
הדרך להבדיל בצנעה היא ללכת לחדר אחר ולהבדיל שם (וממילא אין בעיה גם בנר4 ובשמים כשחל יום טוב ראשון בשבת)5.
הפתרון של הבדלה בשקט בשעה שבעל הבית מקדש אינו פתרון טוב6, משום שיש לחוש שירגישו בכך, ואין זה "בצנעה"7, ועוד שנראה שאין להבדלה באופן זה גדר של הבדלה על הכוס8.
לכן, אם אין אפשרות ללכת לחדר אחר ולהבדיל שם מבלי שירגישו בכך9 - לא יבדיל. כיוון שהוא מנוע להבדיל מן הדין - רשאי לאכול10, ולכשיתאפשר לו להבדיל בצנעה, אף בשעה מאוחרת בלילה, כשילכו האורחים, או כשילך הוא מבית המארח, או ילכו לישון או למחרת ביום - יבדיל11.
וכשחל יום טוב ראשון בשבת, שגם בעל הבית עצמו מבדיל (ביקנה"ז), אם אין אפשרות להבדיל בצנעה בחדר אחר, יוצא גם האורח שהוא בן ארץ ישראל ידי חובת הבדלה בכך ששומע יקנה"ז12. את ברכת הבשמים יוכל לומר בנפרד - אם יתאפשר לו הדבר13, וגם אם לא יאמרה - אין היא מעכבת את ההבדלה14. טוב שישמע גם את ההבדלה שבמוצאי יום טוב שני של גלויות מבן חו"ל15.

_____________________________________________________________

"לקט הקמח" (שבת ד"ה היה נוהג), מוסב על שכנה"ג (סי' רעא אות ו); "חיים שאל" (א סי' עד); "פאת השלחן" (סי' ב סע' טו); "כף החיים" (סי' תצו ס"ק לו); וע"ע בשו"ת "בצל החכמה" (א סי' כב), שהאריך להוכיח מסוגיית הגמרא שצריך להבדיל אף שאסור בעשיית מלאכה (כדלקמן), והוסיף עוד לבאר באריכות ולהוכיח מהפוסקים שההבדלה עצמה אינה בגדר דבר שבפרהסיה, שצריך לנהוג בו (אף שאינו מלאכה) כדין בני חו"ל. וע"ש עוד שדן בגדרי צנעה ופרהסיה לעניין זה. ועי' עוד בספר "יו"ט שני כהלכתו" (פרק ח הערה טז) שהביא גם בשם הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר, שצריך להבדיל על הכוס בצנעה.
2 בהנחה ובאופנים שאכן מדובר במי שדינו כבן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ולא כבן חו"ל. בתשובה זו לא נכנסנו לדיון האם וכיצד מושפע גדר זה ממשך השהייה בחו"ל ופרטים נוספים, ועיין לגבי זה בתשובתנו ב"במראה הבזק" (א תשובה מ, ועוד).
3 אך אין הדבר מוסכם, וי"א שלא יבדיל אז כלל: "שאילת יעבץ" (א סי' קסח) שלדעתו כיוון שאסור במלאכה אינו צריך להבדיל, וסובר גם שהבדלה נחשבת דבר של פרהסיה שיש לו לנהוג בו כבני חו"ל, וה"אגרות משה" (או"ח ג סי' עב), ועיי"ש שביאר שמותר לאכול באופן זה בלי הבדלה. וע"ע בשו"ת "רבבות אפרים" (ב סי' קמא), שדן באריכות בהסבר שיטת רבו ה"אגרות משה", אך גם הוא עצמו במסקנתו אינו פוסק כך.
4 וידליק את הנר מאש קיימת ולא יכבה אותו אחר-כך, כדין הדלקה וכיבוי ביום טוב, שכן אסור בעשיית מלאכה אף בצנעה, וכדלקמן.
5 זה האופן הפשוט של "בצנעה" ועי' ב"בצל החכמה" הנ"ל שכתב כן.
6 כך מוכח מדברי כל הפוסקים הנ"ל, שלא העלו אפשרות זו, ואף במצבים שנדונו ב"לקט הקמח" הנ"ל וב"מסגרת השלחן" וב"שדי חמד" שנביא בהמשך, שבהם אין כוס נוספת - לא הציעו פתרון כזה. ויש להוסיף ששו"ת "בצל החכמה" הנ"ל שלל אף את האפשרות שאם יש לבן ארץ ישראל כוס משלו - יאמר עליה בלחש את ההבדלה, בשעה שהמארח (בן חו"ל) מקדש.
7 על-פי שו"ת "בצל החכמה" הנ"ל וטעמו, ש"אם יבדיל לעצמו המבדיל בין קודש לחול יורה בזה דיו"ט ב' חול הוא גביה... ואם יבדיל בלחש ג"כ אולי ירגיש בו הבן חו"ל", אפילו שיש לו בלאו הכי כוס בפני עצמו. ונלמד מזה שהוא הדין אם גם כעת אינו נוטל כוס לעצמו אלא מבדיל בלחש בשעה שבעל הבית מקדש וסומך על כוסו של בעל הבית, ומסיים: "ומכש"כ אם בליל יו"ט א' לא קידש הבן א"י לעצמו ועתה יהדר אחר כוס להבדיל עליו ירגיש בו הבן חו"ל".
8 ב"לקט הקמח" הנ"ל דן במצב שבו אין להם אלא כוס אחת, ושלל את האפשרות שיאמרו עליה (משמע בדבריו בזה אחר זה) קידוש והבדלה, משום ש"אין אומרים ב' קדושות על כוס אחת". ועיי"ש שהסביר את החילוק בין זה לבין יקנה"ז.
בנדון דידן יש להוסיף שבמצב שבו בעל הבית אוחז את הכוס ומקדש והאורח מבדיל בלחש תוך כדי כך, מסתבר שאין זו "הבדלה על הכוס", ואף שאחיזת הכוס בידו בשעת הבדלה וקידוש אינה מעכבת ויוצא ידי חובה בדיעבד גם כשהכוס על השלחן. עי' ב"משנה ברורה" (סי' קפג ס"ק כ) לעניין כוס של ברכת המזון, שבה מקור דינים אלה של אחיזת הכוס וכו', שכל הדינים האלה אינם מעכבים. ומכל מקום לא מסתבר להוציא ידי חובה את המבדיל בשעה שאחר אוחז את הכוס עבור עצמו (ולא עבור הבדלה כהבדלה על הכוס, שהרי אין לו שום שייכות עם כוס זו).
עוד יש להוסיף, שמתנאי קידוש והבדלה על הכוס הוא שישתה המקדש או המבדיל, או אחר שיצא ידי חובה בקידוש או בהבדלה, כמלוא לוגמיו (עיין בסי' רעא סע' יג-יד וב"משנה ברורה" ס"ק סט ולגבי הבדלה - עיין בטור סי' רצט "ושותה מלוא לוגמיו", וב"משנה ברורה" סי' רצו סע' קט, שנקט בפשטות שזה מעכב כבקידוש. ובשו"ע הרב (סי' קצ סע' ד) מבאר שלגבי הבדלה הדבר תלוי במחלוקת). בנדון דידן, הלוא מי ששותה את רוב הכוס אינו מבדיל אלא מקדש (ואם מאיזו סיבה ישתה הוא את רוב הכוס לא יצא הלה ידי חובת קידוש, שכן השותה אינו יוצא ידי חובת קידוש בקידוש זה).
יש להעיר לכאורה על ה"לקט הקמח" שלא כתב טעם זה, שלכאורה אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה, אלא הטעם של "אין אומרים ב' קדושות" - שלכאורה אין זה מעכב בדיעבד, ואולי סובר שבשעת הדחק די בטעימה כלשהי, ואפשר שיטעמו שניהם ואין שתיית מלוא לוגמיו מעכבת, כסברת "ערוך השולחן" (סי' רעא סע' ל) או שמחלק בין קידוש להבדלה, כסברת החולקים שציין שו"ע הרב.
וייתכן שאמנם יש רק כוס אחת, אבל היא מכילה יותר מרביעית, ואף שאין לחלקה לשתי כוסות, כי אין בה שתי רביעיות, מכל מקום יש בה די כדי שישתו שניהם כל אחד כמלוא לוגמיו.
בין כך ובין כך, יש לציין שעדיף יהיה באופנים אלה למזוג מהכוס לכוס אחרת לפני השתייה, כדי שלא תיפגם הכוס (כי גם השתייה, ולא רק הברכה, צריכה להיות מכוס שאינה פגומה, כפי שמוכח בסי' רעא סע' טז-יז), ואמנם שם משמע שזה רק לכתחילה, אבל זה משום שמדובר בשתיית המסובין שאינם חייבים כלל לשתות, מה שאין כן לגבי שתיית המקדש או המבדיל עצמו, שאם הדין שהכוס צריכה להיות בלתי פגומה חל גם על שעת השתייה, ישנן דעות שבכוס פגומה עדיף לקדש על הפת - עיין בא"א (סי' רעא ס"ק ל) וב"משנה ברורה" (ס"ק מג) - הוא הדין בנדון כאן, ואף שה"מגן אברהם" (סי' רעא ס"ק כד) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק נא) כתבו שצריך לשתות מכוס שיש בה רביעית, וכאן כשישתה השני לא ישתה מכוס שיש בה רביעית - ייתכן ש"לקט הקמח" חולק על זה, וסובר כמשמעות לשון השו"ע (שם סע' יא) שאין צורך בזה, או שאין זה מעכב. עוד אפשר באופן זה שלפני הקידוש ימזוג מעט לכוס אחרת, ואחרי שיקדש בן חו"ל יטעם מעט, ואז ימזוג בחזרה ויבדיל בן ארץ ישראל וישתה, או להיפך, ובפרט באופן שאין די למלא לוגמיו לשניהם, ובפרט שיש יותר מקום להקל לעניין שתיית מלוא לוגמיו בהבדלה), שנמצא ששניהם שתו מכוס שיש בה רביעית ואינה פגומה.
אכן, טעמים אלה אינם שייכים אם יש לכל אחד כוס משלו, אלא שגם במצב זה קיים עדיין חששו של שו"ת "בצל החכמה", שכמובן גם הוא שייך ביתר שאת כשאין לכל אחד כוס משלו, ונזקקים לעצות הנ"ל של קידוש והבדלה זה אחר זה ומזיגה לכוס אחרת וכו'.
9 עיין בשו"ת "בצל החכמה" הנ"ל, שכתב שאסור לבקש יין לצורך זה מבעל הבית - בן חו"ל, ותמה משום כך על הצעת ה"לקט הקמח", שבעל הבית ייתן את כוסו לאורח לצורך ההבדלה, עיי"ש. לדבריו, אין ללכת לחדר אחר באופן שניכר שהולך לשם כדי להבדיל, שבזה יש פרהסיה.
את קושייתו על "לקט הקמח" - אולי יש ליישב, שאמנם הווי פרהסיא ואסור, אלא דבעובדא דהתם כבר דיברו האורח ומארחו שצריך האורח להבדיל, וכבר היה בזה המציאות של פרהסיה, אלא שמחמת שלא הייתה להם אלא כוס אחת באו לשאול, ובמצב כזה אין להימנע מצד זה שנתינת הכוס לאורח על-ידי המארח היא כפרהסיה, שכן מעשה זה אינו מעלה ואינו מוריד כלום. ומסתבר שגם במצב זה חייב להבדיל בצנעה, כיוון שכך הדין ו"לא פלוג", וכשם שלא נאמר שאם הבן חו"ל תלמיד חכם ויודע שצריך אורחו לנהוג כבן ארץ ישראל בצנעה - שוב אין זו צנעה, אבל כל זה לגבי עצם ההבדלה, מה שאין כן נתינת הכוס - שאינה בעצמותה מעשה של חול, אלא שכעת ניתן להכיר על-ידה שהיא לצורך ההבדלה - בזה כשבלא"ה הדבר ידוע שמבדיל לא אכפת לן בכך שגם נתינת הכוס מעידה עליו.
10 עיין ב"אגרות משה" הנ"ל (או"ח ג סי' עב), שביאר שלדעתו שאין לבן ארץ ישראל להבדיל במוצאי יום טוב הראשון כלל - מותר לאכול באופן זה בלי הבדלה, משום ש"לא אסרו בכה"ג מלאכול קודם הבדלה על הכוס, דדמי זה כמי שאין לו כוס, שמותר לאכול".
היה מקום לטעון שדברים אלה נכונים דווקא לשיטתו של ה"אגרות משה", שאינו מבדיל כלל כל היום, מה שאין כן אם נוקטים שמבדיל בצנעה רק שכעת אין לו אפשרות כזו, שלכאורה אם ייתכן שיוכל להבדיל בצנעה יותר מאוחר ניתן לטעון שאסור לאכול, על-פי המבואר בשו"ע (סי' רצו סעיף ג): "אם אין לו יין ולא שכר ושאר משקין, י"א שמותר לו לאכול וי"א שאם מצפה שיהיה לו למחר לא יאכל עד למחר שיבדיל". עיי"ש ב"משנה ברורה" (ס"ק כא) שפסק: "ויש להחמיר כסברא אחרונה. אם לא באדם חלש... יכול לסמוך אדעה ראשונה".
אבל נראה להלכה שבנדון כאן רשאי לאכול, שכן יש לצרף את דעות הפוסקים שאינו חייב כעת בהבדלה כלל לדעת הי"א הראשון בשו"ע, ועוד שהרי אם לא יאכל ירגישו בכך ויהיה זה כפרהסיה, ונמצא שחייב לאכול על-פי דין. ה"אגרות משה" שלא כתב נימוק זה - משום שלשיטתו אינו מבדיל אף בצנעה ומכל מקום אוכל, אבל לדברינו הרי כשיוכל להבדיל בצנעה - יבדיל, וכל עוד שהוא בפרהסיה צריך לאכול, כדי שלא יורגש שנמנע מלאכול משום שצריך הבדלה.
1 אם גם ביום לא נתאפשר לו להבדיל, ישמע הבדלה במוצאי יום טוב שני של גלויות מבן חו"ל, אך עדיף שלא יבדיל אז בעצמו, שכן יש דעות שאין "תשלומין" להבדלה של יום טוב אלא (לכל היותר) במשך היום שאחריו, ולא במוצאי אותו יום - עיין בחידושי ר' עקיבא אייגר (סי' רצט סע' ו), ב"משנה ברורה" (שם ס"ק טז בשמו) ועוד.
יש שנקטו שאפילו ביום אינו יכול להבדיל: עיין בר' עקיבא אייגר (שם), בשם "לשון חכמים", ובסוף דבריו שכך יוצא לכאורה לדעת בה"ג, ועיין עוד ב"שדי חמד" (אסיפת דינים מערכת ה"א אות טו שהאריך), אך בזה מסתבר שאין להחמיר - כיוון שר' עקיבא אייגר עצמו וה"משנה ברורה" הנ"ל בשמו הכריעו שאפשר, ואם ירצה להחמיר שלא כדבריהם - להמתין למוצאי יום טוב שני של גלויות ולצאת ידי חובה מספק על-ידי בן חו"ל שיבדיל אז - יצא שכרו בהפסדו, שהרי לשיטת ר' עקיבא אייגר וה"משנה ברורה" וסיעתם, אילו היה מבדיל ביום היה יוצא בזה יד"ח וכשנמנע מלהבדיל אז, כדי לא להבדיל בעצמו, הפסיד - לשיטתם - את ההבדלה לגמרי.
ועי' בשו"ת "בצל החכמה" הנ"ל (סי' כג אות ד - כד), שהאריך בדבר. עיין בשו"ת "יביע אומר" (ז, או"ח סי' מז), שלדעתו יכול להבדיל בעצמו במוצאי יום טוב שני של גלויות, אך גם לדבריו עדיף שישמע מבן חו"ל.
בעיקר דברי ר' עקיבא אייגר בשם "לשון חכמים" צ"ע, שלכאורה יש להוכיח מגוף דברי ה"לשון חכמים" להיפך, שהרי הוא דן במי שמת לו מת ביום טוב והיה אונן במוצאי יום טוב עד הבוקר, וכתב שכיוון שביום טוב אין מסתבר שיש לו ג' ימים להבדלה, אם כן יש לומר שזמנו רק בלילה, וכיוון שבזמנו היה פטור - שוב אינו מבדיל. והנה ממה שהוזקק לומר שבזמנו היה פטור, משמע שאילו היה חייב בזמנו, אלא ששכח, או נאנס, או שבתחילת הלילה היה בר חיוב ואחר-כך - בטרם הבדיל - נעשה אונן, יש לו תשלומים. ולכאורה אינו מובן, שהרי אף אם היה חייב בזמנו, כעת עבר זמנו ובטל קרבנו, ומעוות לא יוכל לתקון.
בפוסקים דנו אם הבדלה כל יום א', או ג' ימים אחר שבת, הם מעיקר החיוב, או שהם תשלומין, עיין ברא"ש (ברכות פרק ג סי' ב), מחלוקת רבנו יהודה ומהר"ם, ובמאירי (פסחים קה ע"א; תענית ל ע"ב), ובספרו "מגן אבות" (עניין ד), בט"ז (יו"ד סי' שצו סע' קב) בביאור המחלוקת שהביא הרא"ש הנ"ל, וב"ביאור הלכה" (סי' תפט ד"ה בלא), ועיי"ש ב"לשון חכמים" ובר' עקיבא אייגר עצמם, ועיין אריכות בזה ב"יביע אומר" (הנ"ל ובחלק ה או"ח סי' י אות ב)
ונראה שדעתו שבמוצ"ש נחשבים כל ג' ימים שאחריו לעיקר זמן חיוב הבדלה, ולכן אפילו אם היה אונן במוצ"ש מבדיל כל ג' ימים, כמו שביאר שם, ובמוצאי יום טוב עיקר הזמן רק בלילה זה, ולכן אם אז היה פטור שוב אינו בר תשלומין, שהרי לא היה לו חיוב שצריך להשלימו, אבל מכל מקום אם היה חייב אז - שייך תשלומין לחיובו, לכל הפחות כל אותו יום, ואולי אף יותר מכך - ג' ימים, או שמא, כיוון שאין סברה שדווקא ג' ימים שייכים ליום טוב, ומאידך לגבי יום טוב אין גם שייכות לסברה שלאחר ג' ימים שייך לשבת הבאה - עד שבת שאחריו, שאחר-כך ודאי אין שייך יותר להבדיל, כיוון שחלה כבר שוב קדושה, וגם שההבדלה של מוצ"ש תפטרנו, עיין ב"בניין שלמה" (בתקונים והוספות סי' יח), ולולי זה היה מקום לנקוט אפילו פרקי זמן ארוכים יותר, כמו שמשמע מדבריו. וע"ע ב"כסא אליהו" (סי' רצט ס"ק א), שמשמע גם מדבריו שיש מקום לדון אף על יותר מג' ימים.
צ"ע מכאן ל"לשון חכמים" לומר דתרווייהו איתנהו - לגבי שבת הווי ג' ימים עיקר החיוב, וגם לגבי יום טוב שייכים תשלומין, אבל כך משמעות דבריו, ולפי זה יוצא ממנו במי שהיה חייב אלא ששכח או נאנס ולא הבדיל היפך מה שהסיק ר' עקיבא אייגר ממנו, וצ"ע.
וכשחל יום טוב ראשון בשבת ולא הבדיל, וגם לא יצא ידי חובה ביקנה"ז, נראה שיכול להבדיל בעצמו במוצאי יום טוב שני של גלויות, שהרי הבדלה של שבת - לדעה העיקרית להלכה - יש לה תשלומין שלושה ימים, כדעה הראשונה שהביא השו"ע (סי' רצט סע' ו) בסתם, וגם הרמ"א שם כתב שהעיקר כדעה זו.
ויש אחרונים, כגון ה"בן איש חי" (שנה שניה פרשת ויצא אות כג), "כף החיים" (סי' רצט ס"ק כו), וכן נקט ה"ילקוט יוסף" (סי' רצט סע' ז - על-פי דברי אביו ב"יביע אומר" ו או"ח סי' מח אות יג), שחששו לספק ברכה לבטלה ופסקו בדרך-כלל שאין תשלומין להבדלה אלא ביום א', או שאין תשלומין להבדלה אם טעם לפניה, שתי הדעות הנוספות בשו"ע שם). אך ייתכן שחלקם יודו בנדון דידן, ואינו דומה מי ששכח להבדיל למי שלא היה לו יין, וכל שכן מי שהיה מנוע הלכתית מלהבדיל, וכיו"ב מצאנו בבה"ג (קידוש והבדלה), שמחלק בין מי ששכח או אין לו יין למי שהיה מנוע הלכתית להבדיל, כגון שחל תשעה באב במוצ"ש, והרי ה"יביע אומר" עצמו מקל כנ"ל אפילו כשחל יו"ט בחול, וכל שכן כשחל בשבת. אך יש להעיר, לגבי דעת ה"יביע אומר", שבספרו "הליכות עולם" (ג פרשת ויצא אות יא) דן עוד בדברי ה"באר חיים", ונוקט שרק בצירוף שני הדברים - שעבר יום א' וגם אכל - יש מקום לחשוש לספק ברכה לבטלה, וגם בזה, הסומך על הדעה הראשונה שבשו"ע ומבדיל - אין מזניחין אותו, וחזר בו ממה שאמר בתשובתו ב"יביע אומר" (ו) וגם את תשובתו שבחלק ז ביאר כחזרה ממה שאמר בחלק ו, ויש להעיר על בנו - ה"ילקוט יוסף" שלא הרגיש בכך.
עם זאת, לגבי ה"באר חיים" ו"כף החיים", שלדעתם אין תשלומין להבדלה לאחר יום א', וזאת אפילו כשאי אפשר להבדיל קודם, שהרי שחל תשעה באב ביום א' היו נוקטים כך, לולי שהמנהג להבדיל בשם ומלכות ואין אומרים ספק ברכה לבטלה נגד המנהג, עיין ב"כף החיים" (סי' תקנו ס"ק ה), ועיין עוד בהערות הגר"מ אליהו ההולך בשיטתם (קצשו"ע סי' צו סע' טו הערה כו) , ולגבי יום טוב סוברים (שם ב"באר חיים" וב"כף החיים" ס"ק כד), שאפילו ביום אי אפשר להבדיל אלא בלילה של מוצאי יום טוב, נראה שסוברים כך גם בנדו"ד.
2 ה"שדי חמד" (אסיפת דינים מערכת ה אות יב ד"ה והנה כו') בשם "מסגרת השלחן" (יו"ד): "שאלו לי, אחד מא"י שנתארח אצל בעה"ב בחו"ל ובליל יו"ט שני שהי' במוצש"ק שמע הקידוש של בעה"ב שהוא יקנה"ז, אם יצא יד"ח הבדלה. ואמרתי דיצא דהסדר אינו מקפיד וגם החתימה שחתם בין קודש לקודש אינו מעלה ומוריד", וה"שדי חמד" עצמו מסכים לדבריו.
והעיר בשו"ת "בצל החכמה" הנ"ל שמהוראת ה"לקט הקמח" מוכח שאפילו בדיעבד אין בן ארץ ישראל יוצא ידי חובת הבדלה ביקנה"ז שבן חו"ל מברך. שהרי גם הוא עוסק במקרה של מוצאי שביעי של פסח שחל במוצ"ש, והורה שבן חו"ל יקדש על הפת, ויזכה את בן ארץ ישראל בכוס זה להבדיל עליו, והרי ודאי שלכתחילה אין לברך יקנה"ז על הפת, ולדעת פוסקים רבים, אפילו כשאין לו יין אין להבדיל על הפת אף כשחל מוצ"ש בליל יו"ט, עיין בשו"ע (או"ח סי' רצו סע' ב) וב"בית יוסף" ובאחרונים שם. וממה שלמרות זאת פסק, ולא כתב שיקדש בן חו"ל על כוסו יקנה"ז ויוצא בזה גם בן ארץ ישראל ידי חובת הבדלה המוטלת עליו, על כורחך שהוא סובר שבן ארץ ישראל אינו יוצא ידי הבדלה בזה אפילו בדיעבד. למעשה, מסיק גם ה"בצל החכמה" שבהעדר אפשרות אחרת יוצא ידי חובה בשמיעת יקנה"ז.
באמת יש גם מקום לדחות את ראייתו מדברי ה"לקט הקמח", כי מה שכתבנו שלדעת פוסקים רבים אפילו כשאין לו יין אין להבדיל על הפת אף' כשחל מוצ"ש בליל יום טוב, אפשר מכל מקום שה"לקט הקמח", דרב גובריה, הכריע להלכה דלא כהני פוסקים, וממילא סובר שעדיף לומר יקנה"ז על הפת משיצא בן ארץ ישראל ידי חובת הבדלה ביקנה"ז, דלדידיה הווי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, שוודאי אין זה לכתחילה.
ומה שכתבנו שעל כל פנים אין אמירת יקנה"ז על הפת לכתחילה, יש לומר שמכל מקום זה עדיף מיציאת בן ארץ ישראל ביקנה"ז, כיוון שאין ה"דיעבד" של זה ושל זה שווים, כי שינוי ממטבע ברכות הוא בגדר איסור, אבל קידוש על הפת ואף יקנה"ז - לדעות שניתן לאמרו על הפת - גם כשיש יין אינו בגדר איסור, אלא שיין עדיף.
ראיה לדבר, שהרי אמירת שתי קדושות על כוס אחת, שמחמתה דחה "לקט הקמח" את האפשרות שיאמרו - זה קידוש וזה הבדלה - על אותה כוס, ודאי אינה מעכבת בדיעבד, ובכל אופן העדיף אמירת יקנה"ז על הפת, וזה משום שמכריע שיוצאים בזה, וכיוון שאין זה בגדר איסור אלא שיין עדיף על פת, עדיף לעשות כך, ולא לעבור על איסור זה של אמירת ב' קדושות על כוס אחת, והוא הדין שעדיף על יציאת בן ארץ ישראל ידי חובת הבדלה זו ביקנה"ז.
וע"ע ב"שמירת שבת כהלכתה" (סי' סב סע' כב), שכתב שאינו יכול לצאת ידי חובה, ובהערה (נ) הביא את דברי "בצל החכמה", וכן את דברי ה"שדי חמד", והניח בצ"ע. בהמשך מחלק בשם הגרש"ז אויערבך בין יציאת בן ארץ ישראל ידי חובה על-ידי שמיעת יקנה"ז (שאפשרית) לבין יציאת בן חו"ל ידי חובת הבדלה (שביקנה"ז) על-ידי שמיעת הבדלה מבן ארץ ישראל (שבלתי אפשרית). ועל-פי זה רוצה ליישב שאין סתירה בין המעשה שב"שאלת יעבץ" (סי' קסח הנ"ל), שהוא המעשה של ה"לקט הקמח" שעליו חולק היעב"ץ, לבין דברי ה"שדי חמד". ובמחכ"ת דבריו תמוהים, שהרי גם הוכחת "בצל החכמה" מ"לקט הקמח" והיעב"ץ היא ממה שלא יעץ ה"לקט הקמח" והיעב"ץ לא העיר על זה כלום, שבן ארץ ישראל יצא ידי חובה על-ידי יקנה"ז ולא להיפך, וצ"ע.
3 כפי שמסיים ה"שדי חמד" הנ"ל בשם "מסגרת השלחן": "ועל צד היותר טוב יברך על הבשמים אח"כ דהא נהנה מהם". וכעין המבואר לגבי ברכת הנר גם ב"משנה ברורה" (סי' רחצ ס"ק ג), וכמבואר (שם) בטור וברמ"א לגבי מי שאין לו כוס כלל שיברך על הנר, מוסיף הרמ"א שגם על הבשמים בלי כוס.
4 ואף אינו מחויב לחזר אחריהם, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' רצז סע' א).
5 מחמת השיטות הנ"ל (הערה 12), שאינו יוצא ידי חובה ביקנה"ז, ומאידך גיסא ישנן שיטות, כנ"ל (הערה 11) שלפיהן יש תשלומין גם להבדלה של מוצאי יום טוב.

בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,

הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל
חברי הועדה המייעצת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב נחום אליעזר רבינוביץ
הרב ישראל רוזן


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il