ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה"

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים משה רבנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"א

"אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

פסק השו"ע (חאו"ח סי' תק"פ): "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ... בז' באדר מת משה רבינו ע"ה". ובמג"א כתב (שם בשם תשו' מהרי"ל סי' ל"א): "המנהג להתענות באדר ראשון (וכ"כ בת"ה סימן רצ"ד) אף-על-גב שבגמרא מוכח שאותה שנה לא הייתה מעוברת וכו' (עיי"ש ועי' סי' תקס"ח). ועיין בילקוט יהושע (דף ד' ע"ב) שיש מי שאומר שהייתה מעוברת ומת באדר ראשון וחד אמר שמת בז' בשבט (עיי"ש)".
ומנהג עתיק יומין היה נהוג בכמה מקהילות ישראל, להתאסף ביום ז' באדר, שהוא יום ההילולה של הרועה הנאמן משה רבנו, ולהתעורר בחשבון נפש, ובתשובה שלימה לפני ה' יתברך. ומצאנו בדרשות "חתם סופר" וב"יערות דבש", שביום זה האריכו הדרשנים לדרוש לפני העם בתוכחות מוסר ובדברי כיבושין.
את הפסוק (שמות כ"ז, כ') הפותח את פרשתינו: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ביאר "אור החיים" הקדוש - בדרך הרמז - על-פי המבואר בזוה"ק (זו"ח פר' בראשית טו/א) שהגאולה העתידה תהיה על ידי משה רבינו, אבל רק בתנאי שיעסקו ישראל בתורה שניתנה למשה בסיני, והנה לשון הזוהר מתורגם ללשון הקודש: "רבי יוסי בן חלפתא ישב לפני רבי יצחק. אמר לו: האם שמעת למה מתאחר יום שיתגלה המשיח בגלות זו? אמר לו: לא מתאחר אלא על ביטול תורה. שכך שמעתי מרב המנונא סבא, שלוש גלויות גלו ישראל, וחזרו בזכות שלושת האבות, וגלות רביעית בזכות משה יחזרו. בא ואראה לך שלא גלו ישראל אלא על ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט', י"ב): 'ויאמר השם: על עוזבם את תורתי' אמר הקב"ה: בגלויות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה. ונקראה על שמו, שנאמר (מלאכי ג', כ"ב): 'זכרו תורת משה עבדי'. כאשר ישבו ויתעסקו בתורה, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה (דברים ל"ג, ד'): 'תורה ציוה לנו משה' - כדי לשומרה ולעסוק בה. ואם לאו - 'מורשה קהילת יעקב'. מורשה זו עניות, כמו שנאמר (שמואל א ב', ז'): 'השם מוריש ומעשיר'. מלמד שלא באה עניות לביתו של יעקב, אלא על שלא התעסקו במצוות התורה". עד כאן דברי הזוה"ק.
לפי זה אומר ה"אור החיים" הקדוש: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה". וזהו רמז הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" - על דרך: 'כי מלאכיו יצוה' או על דרך אומרם ז"ל: 'אין צו אלא מלכות'. כי הוא ימלוך עלינו לעתיד. היינו, אתה משה עתיד להתחבר עם בני ישראל בגאולה העתידה ויהיה "תצוה" מלשון צוותא והתחברות.
אבל התנאי לכך הוא: "ויקחו אליך שמן זית זך" - שיעסקו בתורה שנמשלה לשמן המאיר לעולם זך בלי שמרים, דהיינו תורה לשמה ולא על-מנת לקנטר חס ושלום או להתגדל - לשם כבוד וכדומה, ואמר עוד: "כתית למאור" - שצריך לכתת גופם וכוחם, כמו שדרשו חז"ל (ברכות סג:) על הכתוב (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. עד כאן דבריו הקדושים.
ולכאורה קשה כי מכאן משמע שמשה רבינו יגאל את ישראל לעתיד לבוא, וכן מבואר בזוה"ק (משפטים קכ/א), כי משה רבינו שגאל את אבותינו הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא, שכתוב (קהלת א', ט'): "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה" - ראשי תיבות: מש"ה. ואילו כל הכתובים מלאים מכך שמלך המשיח יהיה משבט יהודה - מזרעו של דוד המלך, כבר הרגיש בכך ה"אור החיים" הקדוש (בראשית מ"ט, י"א ד"ה יש) ותירץ כי מלך המשיח יהיה כלול משתי נשמות - מנשמת דוד ומנשמת משה [אד"ם ראשי תיבות: א'דם ד'וד מ'שיח - שלושה גילגולין (האריז"ל ב"ספר הליקוטים" - פר' אחרי ופר' האזינו; ובספה"ק)].
מעתה יאיר לנו להבין (ע"פ מה שקיבלתי ממו"ר בעל ה"פרי הדר") מה ששאל רבי יהושע בן לוי את מלך המשיח (סנהדרין צח. עיי"ש) שהוא נשמת משה רבינו שעתיד להיות מלך המשיח: "אימתי יבוא אדוני"? השיב לו מלך המשיח: "היום"! וכאשר לא הגיע, התלונן על כך שהמשיח שיקר לו לפני אליהו הנביא. השיב לו אליהו הנביא: כי משיח נתכוון לומר שיבוא 'היום - אם בקולו תשמעו' (תהלים צ"ה, ז') - אכן יכול הוא לבוא היום, אבל רק אם ישראל ישמעו בקול הקב"ה, אבל בלא זה - "אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

משה רבינו, הגואל לעתיד לבוא, אינו יכול לבוא ולגאול את עם ישראל, מחמת עוון ביטול תורה, והוא בצער גדול, כפי שכתוב בספרים הקדושים שמלך המשיח הרוצה לבוא ואינו יכול לבוא - בגלל עוונות הדור - שרוי בצער גדול ונורא.
אם כך, הדבר תלוי בנו, הרי יכולים אנו לשנות זאת, אם רק נוסיף ונתמיד בלימוד התורה. שכן, על-ידי כך יקום משה רבינו לתחייה ויגאלנו גאולת עולם בקרוב, אמן כן יהי רצון.


"'תורת משה עבדי'- לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו"
"וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג'): 'זכרו תורת משה עבדי', והלא תורת א-לוהים היא, שנאמר (תהלים י"ט): 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', הא מה תלמוד לומר: 'תורת משה עבדי'? לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שמסר נפשו על התורה? שנאמר (שמות ל"ד): 'ויהי שם עם ה'', ואומר (דברים ט'): 'ואשב בהר' וגו'. הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו" [מכילתא בשלח (השירה) פ"א].

"כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה"
"אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד, כ"ח): 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה'. ונכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף את כל העולם כולו, שנאמר (ישעיה ו, ב'): 'שרפים עומדים ממעל לו', נתתי נפשי עליה, דמי נתתי עליה, כשם שלמדתי אותה בצער, כך תהיו אתם למדים אותה בצער. או כדרך שאתם למדים אותה בצער, כך תהיו מלמדים אותם בצער" (ספרי האזינו א').

"שיגע במסירות נפש היותר גדולה שיש במציאות כח האנושי בעולם"
"משה רבינו יגע בארבעים היום כל מה שבמציאות האנושי להיות מיגע עצמו על התורה, ונמצא גם הוא זכה לה על ידי יגיעתו. וכבר אמרו חז"ל [מכילתא בשלח (השירה) פ"א] שהתורה נקראת על שמו וכמשה"כ: 'זכרו תורת תמשה עבדי' משום שנתן נפשו עליו, כוונתם שיגע במסירות נפש היותר גדולה שיש במציאות כח האנושי בעולם, ומשום כך זכה גם להשכר כפול" (בית הלוי סוף דרוש י"ח עייש"ב).

"כל מ' יום ... היה לומד תורה ושוכח ... הקב"ה ... נתן לו את התורה מתנה" - הלימוד מזה
"במד"ר (פמ"א): א"ר אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח, אמר: ריבנו של עולם, יש לי מ' יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה, משהשלים מ' יום נתן לו את התורה מתנה, שנאמר (שמות ל"א, י"ח): 'ויתן אל משה'. ויש להבין א"כ כל מ' יום היה לריק חס ושלום כל יגיעו ולמה הזקיקהו הקב"ה לכך 1 , ועוד למה אמרו ז"ל: בכל מקום שהתורה נתנה למ' יום.
ונראה לפרש שמכל מקום נשאר מכל פעם רושם הלימוד עד שביום הארבעים נקבצו באו בו כל הרשימות, ומזה נעשה כלי מוכן לקבל המתנה עד שלא היה שוכח עוד, ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו כל מ' יום לא היה מועיל מה שניתנה לו לבסוף מתנה, שעדיין היה שוכח.
וכעין דוגמא זו יש לומר ביום השבת, שמכל הטורח שאדם טורח בששת ימי המעשה בעבודת ה' יתברך, אף שבכל פעם נשכח ממנו על-ידי טורח המלאכה והפרנסה, מכל מקום נשאר רשימו מהם, וכשמגיע שבת אז מתקבצות כל הרשימות שאפילו מחשבה טובה לבדה איננה נאבדת, אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת. ויובן על-פי מה שהגדנו פירוש מה שנאמר: 'ויכולו השמים והארץ' וגו', היינו שבריאת כל יום ויום הייתה בפני עצמה, ובשבת שהיא נשמת הבריאה נעשה מכולם כלל אחד, כמו הנשמה שבאדם מאחדת כל חלקי האדם לעשותם אחד וכל אבר כלול מכולם, שהרי אין הסומא מוליד סומא, וזה מחמת כוח הנשמה שבו, כן הוא שבת בעולם, ועל כן השבת מאסף ומאחד כל הרשימות וכל ההרהורים הטובים והם עושים אותו כלי ראוי לקבל שבת.
ומכאן לימוד לאדם שלא ייפול ליבו עליו בראותו שהוא לומד ושוכח, ומכל עבודתו עבודת הקודש הוא נופל כפעם בפעם, אל יחשוב כי לריק חס ושלום יגיעו, שמכל אלה נשאר רשימו על-כל-פנים ואינו נאבד מאומה חס ושלום, והם העושין אותו כלי מוכשר לימים יבואו, ואם לא בעולם הזה יהיה לעולם הבא, ומכל מקום אינו נאבד מאומה" (שם משמואל, כי תשא ופרה, תרע"ה, עמ' רמד).

"משה זכה וזיכה את הרבים"

"כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג): 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל'. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט"ו): 'עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל'" (אבות ה, י"ח).

"אי אפשר שיהיה עוד לנביא זכות הרבים כמוהו, כי כולם תלמידיו"
"'בראשית ברא אלקים'. נ"ל לנעוץ סוף התורה בתחילתה על-פי מה שכתב רמב"ן כי שבת עדות לבריאת העולם, ואם לא יאמין אדם בזה הרי ביציאת מצרים ראינו כי ה' שידד מערכה ושינה הבריאה, על כורחך הוא בראה עשאה ויכוננה (עיין רמב"ן פר' יתרו במאמר אנכי ובפ' ואתחנן במאמר שמור). הכלל שעל-ידי אותות ומופתים ש'עשה משה לעיני כל ישראל' נתברר לנו כי ה' הוא א-לוהים, הוא היוצר הוא הבורא יתברך שמו. ומשום כך 'לא קם עוד נביא כמשה' אשר יזכה למעלת משה, מאחר שעל ידו האמינו בבורא יתברך שמו והוא המתחיל וזכות הרבים המאמינים בה' תלויה בו. ולכן זכה לעלות במעלה שאי אפשר עוד לאדם לעלות, 'ותחסרהו מעט מא-לוהים', כי אי אפשר שיהיה עוד לנביא זכות הרבים כמוהו, כי כולם תלמידיו וממנו ועל ידו יסוד האמונה.
וזהו פירוש הפסוק (דברים ל"ד, י'): 'ולא קם נביא עוד כמשה' וכו', והקושיה למה גדר ה' בעד האדם שלא יוכל לעלות במדרגת משה, ובא לתרץ 'לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים' וכו', 'לעיני כל ישראל', ושם היו חסרי האמונה ועל-ידי משה נתחדשה ונתחזקה, ונתברר כי 'ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', שהוא היוצר בורא מנהיג ומשגיח. לכן אי אפשר שיעלה אדם במעלה כמוהו. וזה ההמשך, 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', על-ידי זה התברר לנו כי 'בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ', ונפיש זכותא דמשה מכל שהיו לפניו ויהיו לאחריו, כנ"ל ואתי שפיר (כתב סופר עה"ת פר' בראשית).

"שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה"
"'שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה' (ברכות לב:). נ"ל בס"ד הכוונה, שאמרו רבותינו ז"ל במשנה (אבות ה', כ"א): 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו', וכיון שתלוי בו מוכרח שיש לו חלק בכל אותם התלויים בו, ומשה רבינו ע"ה הוא לימד כל התורה וכל המצוות לישראל, ולא שמעו תורה ומצוות מזולתו, ולכן לא ימצא גדול כמוהו במעשים טובים, מחמת שלוקח חלק מן הכל. ולא יש צדיק שיש לו חלק שותפות במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה, שהוא למד הכל ולא יש מי שלימד כמוהו, ולכן מוכרח שאין גדול כמוהו במעשים מאחר שמגיע לו חלק מאחרים (בן יהוידע, ברכות שם).

ביאור כוונת הרמב"ם שכל אדם ראוי להיות צדיק כמשה
כתב הרמב"ם (הלכות תשובה ה', ב') שכל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו. ואף שהתורה העידה (דברים ל"ד, י'): 'ולא קם כמשה', היינו לעניין נבואה ואל בצדקותו [עיין אוה"ח הק' (דברים י"א, כ"ו): "עוד ירצה במאמר 'ראה אנכי', על דרך אומרם ז"ל (עי' רמב"ם שם) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו, כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה', ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם, ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם. ואמר לשון יחיד, אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם, אשר יכינו עצמן להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם. ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז"ל שאמרו (תיקוני זוה"ק ס"ט) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו ולמדו מפיו שהם חלק ממנו". ועיין עוד מה שכתב (דברים ל"ב, ג'): "אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג, רע"ג) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה". ועיין בדרשות חתם סופר לשבת שובה (דף כט טו"ד)]. אבל באמת דבר פשוט מאד שאי אפשר לשום אדם להגיע למדריגתו של משה רבינו ע"ה גם בצדקתו, ואם כן דברי הרמב"ם צריכים ביאור.
וזהו ביאורן: מצינו בכתוב כי משה רבינו ע"ה נקרא בשם 'עבד ה'' (יהושע א', א'), ופירש הרד"ק (שם) כי גדר 'עבד' הוא, ש'אין קנין לעבד בלא רבו' ו'יד עבד כיד רבו' ו'מה שקנה עבד קנה רבו', וכזה היה משה רבינו ע"ה שכל כוחותיו וחושיו ודעתו היו כולן קודש לה' לבדו, ולא השתמש בהן לשום צורך אחר רק לה'. והמידה הזאת נדרשת מכל איש ישראל, כדתנן (אבות ב', י"ב): 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'. והדבר הזה מוכרח מאליו, שהרי כל מה שיש לו לאדם נקצב לו במידה ובמשקל לתכלית הנרצה ולא ניתן שום דבר לבטלה, ואם כן על כורחו חובתו להשתמש בכל מה שניתן לו לעבודה ה' יתברך. וזו היא מדרגתו של משה רבינו ע"ה.
ואף שבודאי אפילו אם יעבוד אדם בכל כוחותיו אלפי אלפים שנה, לא יגיע עד קרסוליו של משה רבינו ע"ה, היינו מפני שלא ניתנו לשום אדם כוחו ובינתו של משה רבינו ע"ה, אבל בשביל זה לא נגרע כלום מערכו של אדם פשוט, שהעני בקרבן עני יוצא ידי חובתו כמו העשיר בקרבן עשיר, 'ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים' (מנחות י"ג, י"א). וזו היא כוונת הרמב"ם שכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבינו, היינו שכל אדם לפי ערכו ולפי כוחותיו יכול להיות עבד ה', כמו משה רבינו לפי כוחותיו (קובץ הערות בסופו, סי' ז', אות ט').
טורח ויגיעה בתורה מצוות ומעשים טובים
בפרשת תרומה (שמות כ"ה, א' - ט'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ". ע"כ.

ופירש"י (שם, פס' ב' ד"ה תקחו את תרומתי): "... י"ג דברים האמורים בעניין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם". עכ"ל. וביאר המהר"ל (גור אריה שם): "אף על גב שהם ט"ו [(א) זהב, (ב) כסף, (ג) נחושת, (ד) תכלת, (ה) ארגמן, (ו) תולעת שני, (ז) שש, (ח) עיזים, (ט) אלים, (י) תחשים, (יא) עצי שיטים, (יב) שמן, (יג) בשמים (יד) שוהם, (טו) מילואים], פירש הרא"ם כי מנה "תכלת וארגמן ותולעת שני" - שהם כולם של צמר - מין אחד, ולפיכך הם י"ג. וזה לא יתכן בודאי, כי אחר שלא היה אפשר בלא שלושתן, אם כן שלושה מינים הן, דמה בכך שהיו של צמר, כיון שצבעו של זה אינו כצבעו של זה. ועוד, שבפירוש אמר (רש"י) לקמן (כ"ו, א'): "שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני" 'הרי ארבע מינים וכו'', אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו. אלא צריך לומר ש"אבני שוהם ואבני מילואים" (פס' ז') הנשיאים הביאו (כדכתיב בהדיא בקרא להלן ל"ה, כ"ז), וכאן אמר (רש"י): 'נדבת כל אחד ואחד', ולא יתכן לומר שהיה נדבת כל אחד ואחד ט"ו דברים, שהרי לא הביאו אבני השוהם ואבני המילואים אלא הנשיאים [ורש"י לא מחשיב אלא מה שהציבור נדבו (שפתי חכמים שם ס"ק ו' בשם גור אריה)]. וצריך לומר מה שנאמר (פס' ו'): "בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים", פירוש בשמים לשמן המשחה וכן בשמים לקטורת הסמים, ואין פירושו ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים, שאם כן היו י"ד מינים [ולכן בע"כ הכוונה היא לבשמים שנצרכו לשמן ולקטורת, ולכך יש כאן רק מין אחד של "בשמים". וכ"ה ברא"ם פס' ו', ד"ה ולקטורת הסמים (המהדיר בהוצאת מכון ירושלים)]". עכ"ל. "וקשה לי שהרי מנה רש"י י"ג דברים הצריכים למשכן, ואבני שוהם ואבני מילואים גם כן נצרכים, מה לי שהנשיאים הביאו, מכל מקום הציווי היה גם כן על כולם אלא שנתקיים על ידי נשיאים. וצריך לומר שעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים מן כל מי שנדבו ליבו, דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה (רש"י להלן פס' ה') שנבראו לצורך המשכן, וגם עצי שיטים אינו מן המניין, כי יעקב הכינם לצורך המשכן וציוה שייקחו אתם (רש"י שם), ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם יש לו לצרכו ומפרש ממנו למשכן, מה שאין כן באלו" [שפתי חכמים (שם) בשם דברי דוד].
אור החיים הקדוש (שם , פס' ז' ד"ה אבני שהם עייש"ב) הקשה: "צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מילואים, בסדר אחר כל הי"א מינים? ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם"! ותירץ (בתירוץ השלישי): "נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (עה.) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וגו' [ופירשו: 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם' גו' (שמות ל"ה, כ"ז) מלשון 'נשיאים (עננים) ורוח' וגו' (משלי כ"ה, י"ד) (נר למאור)] 2 , אם כן משולחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן סידר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאין מכיסם. ועל ידי טורח [שדבר זה הוא יותר חשוב למעלה (אור בהיר) ואף שגם עצי השיטים כבר היו בידם מימות יעקב אביהם, בכל זאת היה להם טירחא יתירה להביאם ממצרים ולחתכם במידה הצריכה (המהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק)]". עכ"ל.
"'וירץ העבד (אליעזר) לקראתה (לקראת רבקה)' כו'. פירש"י שראה שעלו המים לקראתה. ופירש הרמב"ן ז"ל שדייק כן מחמת שאחר כך כתיב: 'ותשאב לכל הגמלים', ומקודם לא נאמר לשון שאיבה מכלל שמקודם לא הוצרכה לשאוב שעלו המים לקראתה. אפס שלפי דברינו תקשי היא גופא (עצמה) למה אחרי כן בהשקותה את הגמלים לא עלו המים לקראתה. ונראה בסייעתא דשמיא שאמרו חז"ל (פסחים קיד:) שמצוות צריכין כוונה, והעיקר במצוות הוא המחשבה שעושה בזה רצון הבורא. ולכך בפעם ראשונה שבדעתה היה לשאוב המים לצורכה בגלל כן עלו המים לקראתה שלא תטריח עצמה, כיון שכוונתה היה לשאוב לצרכה, מה שאין כן בפעם שנייה שכוונתה היה לגמול חסד להשקות הגמלים של אליעזר עבד אברהם לא עלו המים לקראתה, שכשאדם עושה מצוה יותר נחשב לעשות פעולה, שבעשותו פעולה לשם מצוה, נחשב לו יותר למצוה, והבן" (קדושת לוי, פרשת חיי שרה ד"ה וירץ).
וכך כתב הרמב"ן (פרשת נח, ז', ח' ד"ה מן הבהמה, עם הערות המהדיר בהוצאת עוז והדר): "ועל דעתי שכן היה, שבאו מכולם (מהבהמות הטהורות והטמאות) שניים זכר ונקבה מעצמם (ולכך נתכוון הכתוב כאן באומרו: "שניים שניים באו אל נח"), ונח הוסיף להביא מן הטהורים שישה זוגות (ואינו כדעת רש"י ורד"ק שכל שבעת הזוגות מן הבהמה הטהורה באו מעצמם). כי הבאים להינצל באו מעצמם, ואשר לצורך קרבן טרח במצוה (ומבואר שהקריב את כל ששת הזוגות, ולכן טרח בהם כי היו לצורך מצוה להקריבם לקרבן. ואינו כדעת רז"ל (בפרקי דר"א פכ"ג) שאמרו שלא הקריב אלא ארבעה זוגות. וראה ברד"ק שכתב שהקריב נח רק חלק מהשישה זוגות הנותרים והשאר היו לאכילה), כי כן נאמר לו (בפס' ב': "תיקח לך שבעה שבעה", וכבר כתב רבינו לעיל (ו', כ') שהבאים לקרבן לא גזר ה' שיבואו מעצמם להישחט. ורבינו בחיי שם ביאר הטעם שהוא מפני רחמי ה' עליהם. אבל מלשון רבינו כאן נראה שכיון שנצטוה נח להקריבם לקרבן, יש לו לאדם לטרוח במעשה המצוה)". עכ"ל.
"ס"מ וחילותיו, שהם נרמזים בתיבת חנם, כאומרו בספר הזוה"ק (ח"ב קכח/א) כי במילי דמגנא, הוא זינייהו דההיא סטרא. ולזה לא שלטי בדבר מצוה, שעושה האדם בדמים יקרים. וכן תמצא שכל דבר טומאה בא בחנם, מה שאין כן דבר מצוה וקדושה [החזרה על המילים מצוה וקדושה מורה על שני עניינים שונים. 'מצוה' מורה על מצוות עשה, 'קדושה' מורה על פרישות ממצוות לא תעשה (ישמח משה)] צריך להם טורח גדול ודמים יקרים [תרגום הזוהר (שם): כל מי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בקב"ה צריך לשלם עבור המצוות שהוא עושה, אומנם עבור לימוד תורה וידיעת הקב"ה אין צריך לשלם, אבל עבור מצוות צריך לשלם]" (אור החיים, שמות כ"א, ד' ד"ה עוד נראה).
"'מה העבודה הזאת לכם' וכו', שבן הרשע תמה, למה בא כל ההכנות לימי הפסח מתוך יגיעה, לפי שאצל עובדי ה' כל המעשים נעשים מתוך יגיעה מחמת התגברות יצר" [חידו"ת למסיבות (סאטמאר) פרשת צו ר"ה.]
"ומהו הניסיון הזה, שיביא עליהם בעבודתו של הקב"ה ובעשיית מצוותיו טורח ועמל. לפי שיש בני אדם שעושין מצוות ומעשים טובים [אפשר שמצות היינו בין אדם למקום, ו"מעשים טובים" היינו בין אדם לחבירו. אי נמי אפשר "מצות" היינו שמצווים ומחוייבים הם לעשותם, ו"מעשים טובים" היינו שאין חיוב וציווי לעשותם (חזון יואל)], כשידם משגת וכשהן בשלווה וברווח, אבל מתוך הדחק או כשהעבודה באה עליהם בטורח ועמל גדול אינן עושין. לפיכך הקב"ה מטריח על יראיו בקצת ניסיון כדי שיקבלו מצוות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן המצוות כפול ומכופל [וכמאמרם ז"ל : "לפום צערא - אגרא" (חזון יואל). "כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו - שכרו הרבה מאוד" (ספר חסידים סי' ז')].. ולמה מנסה אותו, והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אף-על-פי כן אין שכר האדם בכוח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה [וכן כתב הרמב"ן (בראשית כ"ב, א'): "להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד" (חזון יואל)]. ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה" (רמב"ן, שער הגמול, אות כ"א ויש הוצאות אותיות נ"ה - נ"ו).
"ובאחד מהראשונים על אבות ראיתי: לפום צערא - אגרא, כלומר, הגם שעל עשיית המצוה בעצמה אין שכר בעולם הזה, אבל אם אדם מצטער עד שעולה לו לקיים את המצוה, על זה מקבל שכר, כי למשל אם לא יהיה לו תפילין, וישכיר עצמו לעשות עבודה קשה כדי שיהיה לו לקנות תפילין בודאי יקבל שכר על מצות תפילין זו, כי זה האדם מקיים המצוה על-ידי צער גדול, ואינו דומה למה שאמרו המצטער פטור מן הסוכה, והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ששם כשמצטער בשעת ישיבה בסוכה באמת אינו מקיים מצות סוכה כלל, אם כן, מצטער שלא לשם קיום מצוה, כי אין כאן מצוה, אבל המצטער כדי שיעשה המצוה, ובשעת עשיית המצות הרי הוא מקיים את המצוה, על זה מקבל שכר מצוה בעולם הזה.
ובזה הסברתי מה דאמרינן בגיטין (נז:): "'כי עליך הורגנו כל היום' - זו מילה שניתנה בשמיני", פירש"י: "דזמנין דמיית (שלפעמים מת)", וקשה אם כן איך מוהלים אנו, והרי כיון שלפעמים מת, אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ובחתם סופר כתב שבאמת יש סכנת נפשות במילה, אלא שחי בזכות המצוה, וקשה הלא שכר מצוה בעולם הזה אין ולא שייך לומר שהמצוה ושכרה מגנת ומצלת, אולם לפי הנ"ל ניחא, ששונה מצות מילה שמכיון שיש בה סכנה אין לך צער גדול בעשייתה מזה, ואז שפיר יש שכר מצוה בעולם הזה. ואותו שכר מציל ומחיה" (משנת אברהם ח"א על ספר חסידים סימן רכח ד"ה ובאחד).
"מצות מילה מורה שרצון הקב"ה שהאדם יתייגע עצמו כדי להגיע לעבודת ה'" (דברי יואל, פרשת תזריע רצד:)
"כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון: מילה, דכתיב: 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' - עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל.). "'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב', היינו כמו כשמוצא אוצר גדול שמח בו אף שיש לו יגיעה לשאת אותה, כמו כן בני עליה כשמקיימים מצוה שמחים בה עד שאין היגיעה נחשב להם כלל" (דברי יואל, פרשת וארא ריד.)
"'יגעתי ומצאתי תאמין', היינו במי שיגע ואף-על-פי כן שמח בו כמציאה אז תאמין, שעיקר ההצלחה להשגת התורה היא לשמוח ביגיעה שלא להיות אצלו לעול ולמשא" (דברי יואל, פרשת לך לך רסב.)
"'אם קידשתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי', היינו שאף שמה שהאדם זוכה לייגע עצמו להשגת התורה ולדרגת הקדושה אינו אלא בכוחו של הקב"ה, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו התקדש בעצמו" (דברי יואל, פרשת קדושים קכה:).
"כי קדוש אני ה'" וגו' "קדושתי למעלה מקדושתכם", שאם האדם מייגע את עצמו להתקדש עד מקום שידו מגעת, מקדשים אותו מן השמיים למעלה יותר מכפי יגיעתו (דברי יואל, פרשת קדושים קכה.).
"עיקר ההבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא הייתה אלא על עסק התורה הוא העמל והטורח, כמו שנאמר (ויקרא כ"ו, ג'): 'אם בחוקתי תלכו' - 'שתהיו עמלים בתורה שבעל-פה על מנת לשמור ולקיים' - 'ונתתי גשמיכם בעיתם' וגו', ולכך תיקנו לברך: 'לעסוק בדברי תורה'" (ב"ח חאו"ח סי' מ"ז, טו"ז שם ס"ק ה')
יגיעת הליכה ללמוד גם כן נכלל ב"יגעתי ומצאתי" (עי' מגילה ו: וברש"י שם), ולכאורה הוא הדין כל טירחא לחזור אחר ספרים וכדומה (נחלת דבש ח"ב, עמ' קלב)
אם אדם טורח לדעת בזה העולם לימודים, אף-על-פי שאין לו לב עתה, יהי לו לב במתיבתא דרקיעא (ספר חסידים, אות תתשס"ד)
כי הנה להבין בדברי תורה צריך יגיעה רבה, כמו שדרשו בפסוק (במדבר י"ט, י"ד) 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל', וכמו שדרשו דבי ר' ינאי על הפסוק (משלי ל', ל"ג) כי מיץ חלב וגו' (עיין כל זה בברכות סג:). והדעת נותן הכרח היגיעה נתחדש אחר החטא, כי מקודם היה כותנות אור (עיין זוה"ק ח"א לו/ב), דהיינו שלא היה מסך המבדיל בינו לבין תורה אור, ונתעצם בעצמות התורה ולא היה צריך ליגיעה, אבל אחר החטא שנעשה כותנות עור והוא מסך המבדיל, צריך ליגיעה רבה. והיינו 'בזעת אפך' וגו', ונראה שהיינו 'מיץ אף', והבן. ואם כן אף שהגזירה והקנס נקנס על כל בני אדם, הנה אותן שתורתן אומנתן, שוב אין צריכין לשום השתדלות לטרפם, לפי שנתקיים בהו הגזירה בעמל התורה, וההיפך באלו שפורקין לגמרי עול התורה מעל צווארם, צריכין ליגע בהשתדלות טרפם מכח הגזירה והקנס הקדום, והבינונים זה משלים את זה, והבן" (ישמח משה, פרשת בשלח, ד' קנ"ח ע"א).
"עיין באה"ט בשם כוונות האר"י ז"ל, הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת הם סגולה למחיקת העוונות כמו הדמעות, ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת (עיי"ש). וכהי גוונא כתבו לעניין עשיית המצות בערב פסח" (שערי תשובה, סי' ר"נ, ס"ק ב').
"כל דבר הנקנה בלי עמל מהר לאבד, ובהיפוך הקנין ביגיעה הוא הנשאר, על דרך: 'אף חכמתי עמדה לי' (קהלת ב', ט') - 'חכמה שלמדתי באף', ולכן אותה יגיעה הנראית בעיניך לריק היא המשארת הדבר בזיכרונך חקוק וקיים, וסוף דבר הניסיון אב החכמה" (לב האריה, שער ראשון פי"ב).
"מי שיגע את עצמו בדבר נחשב הדבר בעיניו לשומרו יפה יפה, ועל כן יש לו קיום והעמדה, לא כן אם הדבר בא לו שלא ביגיעה, אינו יודע ערכו לשומרו כראוי, וממילא אין ל קיום והעמדה, וזה אם יגעתי ובאופן הזה מצאתי אז תאמין, הוא במקום נאמן, כמו שכתוב (ישעיה כ"ב): 'ותקעתיו יתד במקום נאמן' ופירש התרגום ורש"י: 'באתר קיים', ויש לו קיום וחיזוק, אבל אם לא יגעתי ומצאתי אז אל תאמין, אין לו שום קיום וחולף ועובר" (פרי עץ חיים, בהקדמה).
עיין דרוש לחינוך ספר תורה (באסרו חג שבועות ה'תרצ"א, מיץ) מתוך ספר דרש משה [(קאהלענבערג / ח"ב, עמודים 87 - 85)].




^ 1.ועיין אלשיך הק' (שמות ל"א, י"ח): "כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל על-ידי שלם המין משה רבינו ע"ה בשני דברים כאחת: א. ללמדו כל תורה שבעל-פה כלליה ופרטיה עד תומן עם דקדוקיה וחידושיה, גם מה שעתיד להתחדש בכל דור, ב. לתת לו הלוחות הם תורה שבכתב מיד ליד, ללמדו דעת כי על-ידי התורה ידבק האדם בקונו ולא יעצרנו הגשם, כי איש גשמי קבלה מידו:
והנה שני אלה רחוקים המה מאדם תכלית ההרחק, כי מי אשר מחומר קורץ יוכל להכיל כל תורה שבעל-פה פעם אחת ולא ישכח כי רבה היא מאד. והטעם אשר ידון רוחי הוא כי לא רצה יתברך לתת תורה רק בפעם אחת, לבל ימצאו מקום בדורות הבאים הקמים לומר כי אחר מתן תורתנו נתן לנו תורה אחרת חלילה. על כן גם התורה לא נתנה רק בפעם אחת. ובזה מצאנו טוב טעם אל שלש מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה ורצו לרגום את יהושע, עד שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה טז.), ולמה לא שב לאומרם יתברך ליהושע כי נביא הוא. אך אין זה כי אם לבל יקום איש לומר כי הקב"ה נותן וחוזר ונותן תורה אחר תורה ולא יבחינו בין תורה אחת לאחרת. והשנית גדולה הימנה עד אין קץ, והיא לקבל הלחות מיד ליד. כי גם במלאכי השרת לא נמצא כזה לקבל מיד ליד אם לא לקבל בהשתלשלות שפע יורק מאיתו יתברך, אך מיד ליד לא נשמע כמוהו, כי אף במציאותו שואלין: 'איה מקום כבודו', ואיך ייקחו מידו. ובכן גם שהיה חומר משה זך ובהיר מכל ילוד אישה ופה אל פה ידבר בו יתברך, עדיין לא היה כדאי לקבל תורה מיד ליד ולקבל כל התורה שבעל-פה פעם אחת מבלי שכוח, עד יזדכך שיעור מופלג וימרק חומרו עד שכמעט יתקרב חומרו ממש אל הרוחניות. ולזה יצטרך יהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בגוף ונפש מזדכך ומתקרב אל הרוחניות. ועניין הארבעים הוא כי כאשר להצטייר צורת הוולד במעי אמו מהטיפה צריך ארבעים יום, כך להתהפך החומר ההוא אל איכות זולתו, הוא הרוחניות, צריך ארבעים יום כנגד ארבעים יום שנתהווה בהם האיכות הראשון שהם ארבעה עשיריות כנגד ארבעה יסודות שנתהווה מהם. ובמלאת הימים ההם שנגמר רוחניות האפשרי לקבל, אז למד וקבל תורה שבעל פה לבלתי שכוח עוד, כדרך הרוחני שלא תיפול בו חרפת השכחה, ואז זכה גם כן לקבל הלוחות מיד ליד. ואופן הזיכוך היה על ידי דבר אתו אלוהים עצמו, כי על ידי הדבור עצמו היוצא מפיו יתברך אליו בלי אמצעי היה פועל בו ומזככו. וזהו שהיה מלמדו יתברך בתוך הארבעים יום עם שהיה שוכח למה שיועיל הלמוד להזדכך בו. כי גם שאין קץ לרוחניות הבל פיו יתברך לזיכוך רב בזמן מועט, אין כוח בטבע החומר לסבול להתהפך עד שיעור ארבעים יום. על כן היה שוכח עד נגמר הזיכוך בארבעים היום, שאם לא כן לא היה מלמדו עד תום ארבעים יום כיון שהיה שוכח, אלא שהבל פיו יתברך בלמוד היה המזככו. ועל כן בתום הדבור בסוף הארבעים יום הוכן לקבל הלוחות מידו יתברך".
^ 2.וכאן המקום להודות למקום שזיכני להיות שליחו ולהאיר עיני המעיר (בביאורו ישמח משה על אור החיים הקדוש שם): "אלא שביומא לא מוזכר שהעננים היו מביאים את אבני השוהם, ורבינו ציין ליומא, וה' יאיר עינינו". עכ"ל ו"מודים דרבנן היינו שבחייהו". וממנו יראו וכן יעשו מחברי הביאורים על אור החיים הקדוש (ובכלל), לנקוט ב"לשון ענווה" כנ"ל. ולא כאותו יהודי תלמיד חכם שכתב ספר חידושים על התורה, ובא לבקש את הסכמת מרן הראש"ל הרב מרדכי אליהו ע"ה לספרו. לאחר תקופת מה, התקשר הרה"ג ר' רפאל עבו ע"ה למרן הראש"ל וביקש לזרזו לתת את ההסכמה לספר. היה זה בתקופת הקיץ, הניח הרב את הספר על שולחנו והחל מעיין בו. והנה רואה הרב שהמחבר כותב: "ונעלמה מעיני אור החיים הקדוש גמרא ערוכה". פתח הרב את פירושו של אור החיים הקדוש על התורה והלך להביא את הגמרא לעיין בה. בינתיים, המאוורר שפעל בחדר העביר מספר דפים. כשבא הרב לעיין שוב בפירוש, והנה הוא רואה שאור החיים הקדוש דן בגמרא זו ושם עוסק באותו עניין. מי שכותב על אור החיים הקדוש שנעלמה ממנו גמרא, אינו ראוי להסכמה, פסק הרב. בצר לו פנה המחבר להרה"ג רפאל עבו שישתדל עבורו שוב בעניין הסכמת הרב. השיב לו הרב עבו: "היחיד שיכול לו הוא הבבא סאלי, גש אליו שישתדל עבורך אצל הרב אליהו". וכך עשה כשהגיע לבבא סאלי, עוד בטרם פתח פיו אמר לו הבבא סאלי: "כיצד אתה מסוגל לכתוב כך על אור החיים הקדוש? לך! לך!". שאלו: "לאן אלך"? "לקבר", השיבו הבבא סאלי. הבין הלה שבבא סאלי מתכוון לציונו של אור החיים הקדוש, וכך עשה. כל הלילה השתטח על קברו ועסק בתפילות ובתחינות ובקשת מחילה מאור החיים הקדוש. באמצע האשמורת השנייה, שמע הוא קול הבוקע מהציון: "מחלתי לך". "האם הצדק איתי או עם חכם מרדכי אליהו"?, שאל בהתרגשות. "לך נשק את פיו הקדוש של הרב", שמע את הקול מהציון. בעלות השחר, כשהוא עייף ועיניו אדומות, בא לבית הרב. היה זה בארבע לפנות בוקר. נקישות בדלת מפריעות את לימודו של הרב. "באתי לנשק את פיך כמצות אור החיים הקדוש", אמר לרב אחר שנח קמעא. הרב, שלא הכירו ולא ידע במה המדובר, שאלו במה העניין. סיפר לו הלה את כל השתלשלות הדברים. "איש לא יאמין לך", אמר הרב תוך שהוא מציע לו כוס קפה. הרגיש הוא שהרב אינו מאמין לדבריו, סירב לשתות את הקפה, ושם פעמיו לנתיבות לביתו של הבבא סאלי. "לך אכול ארוחת בוקר", ציוהו הבבא סאלי עוד בטרם פתח פיו. "עדיין לא התפללתי", השיבו. "מי שזכה שאור החיים הקדוש יתגלה אליו, יכול לאכול", פסק לו הבבא סאלי. משתומם האיש, כיצד זה הבבא סאלי ידע את כל הקורות אותו מבלי שאיש סיפר לו. "מדוע חכם אליהו לא מאמין לי"?, שאלו. "הוא לא מרוקאי. כשיבוא אלי, אספר לו", הבטיח הבבא סאלי. ואכן, בהזדמנות הראשונה שנפגש הבבא סאלי עם מרן הראש"ל שח בפניו את הדברים (דורש טוב לעמו עמ' 106 - 105).
ואגב נזכיר, שמרן הראש"ל "היה מספר: שבבא סאלי היה טובל במקוה ביום שישי לפני חצות, ויושב מחוץ לפתח ביתו לקבל פני שבת מלכתא, ועוסק בלימוד הפרשה עם פירוש האור החיים הקדוש, ולא היה הולך לישון בליל שבת, עד שלא סיים ללמוד את כל פירוש האור החיים הקדוש על הפרשה" (על הצדיקים ועל החסידים, עמ' 6).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il