חודשי אלול ותשרי הם יחידה אחת של התעלות נמשכת ורצופה. ההכנות לימי הדין והרחמים בחודש אלול, שבמרכזן העיסוק המרוכז בתשובה, והכפלת והשלשת העסק בתורה, מחברות את שני החודשים למסכת אחת.
אנחנו עוסקים ב'אורות התשובה', ומחברים יראה מהחטא למדרגותיה, עם אהבה עצומה לבורא העולם ומנהיגו, שזיכנו לתקן ולשפר את עצמנו, ולגלות בתוכנו את הנשמה הטהורה המבקשת קדושה וטהרה בכל מהלך חיינו. לימוד כזה ב'אורות התשובה' משמש גם הכנה מיוחדת לימי הדין, בהם אנו רועדים ונרעשים מאימת הדין, ויחד עם זה, ובהשלמה נפלאה, אנו גם שמחים על זכותנו להיות נידונים ראשונים ע"י אבינו-מלכנו שרוצה בזכייתנו במשפט.
עיקר מצוות ראש השנה - השופר. ועיקר מצוות השופר - המלכת הקב"ה עלי, עלינו, ועל כל העולם. תפילות הימים הגדולים של ראש השנה מ'המלך' בניגון המיוחד, דרך שמיעת התקיעות והתרועות, ועד פסוקי המלכויות על משמען הכלל-עולמי, הם טקס המלכת הקב"ה מרצון ובשמחה.
וכך אמר מרן הראי"ה לפני תקיעת השופר (כפי ששמע מפיו הרב דב מילשטיין): "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (תהילים קיח, ה) . השופר צדו האחד צר, והוא מתרחב והולך עד צדו השני, ובתפילת ראש השנה אנו אומרים "תקע בשופר גדול", משמע שיש שופר קטן. והענין הוא שבגשמיות וברוחניות יש צד המיצר וצד הרחב, יש אדם שהוא עשיר ורצונו שיתקיים עשרו לעצמו ולבני ביתו ולא לאחרים, ויש הרוצה שיתפשט עשרו גם לאחרים שייהנו גם הם ממנו. וכך גם ברוחניות, יש צד המיצר, שישמור יהדותו לעצמו ובזה עובד השי"ת, ויש צד המרחב, שתתפשט עבודתו בקודש על כל ישראל, שיהיו הכל עובדי השי"ת, וישנה מעלה גבוהה יותר שיתקדש שמו ית' בכל העולם כמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת... וישתחוו לפניך כל הברואים". ואמר זאת ברגש גדול (מאורות הראיה עמ' רמב).
בתחילת ימי הבית השני נאספו העולים בראש השנה, ושם נאמר (נחמיה פרק ח'): (ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: (ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַד' אֱ-לֹקֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: (י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם:
העם מקבלים עול מלכות שמים, ועזרא ונחמיה משלימים להם את התשובה באמירה שאין כל סתירה בשילוב התשובה העמוקה עם קיום מצוות השמחה והחדווה. והשלים הרב נריה (מועדי הראיה, סוף פרק ה): דברי נחמיה בן חכליה לשבי הגולה: "לכו אכלו משמנים וגו' כי חדות ד' היא מעוזכם" הוזכרו לא-פעם בשיחות-הקודש של מרן הרב זצ"ל לפני תקיעת שופר. והדגיש הרב והסביר, שזו חדוה פנימית עצורה, אולם כל ההנהגה של ראש השנה צריכה להיות רצינית, נסוכת יראה, וכמו שנאמר באותו פסוק גופו "כי קדוש היום לאדונינו", ולכן לא נהג הרב לברך את הציבור אחרי התפלה, בברכה המקובלת בחגים - "חג שמח" - אלא היה מאחל לכולם "חג מבורך!".
ושוב חוזרים אנו לימי התכוננות, לעליה הבאה בהר ה'. הציווי וההבטחה "לפני ה' תטהרו", מחייב הכנה נפשית ואמונית לעמוד במשימת ההיטהרות. כך אנו מתעלים בעשרת ימי תשובה לקראת קדושת קודש הקדשים של יום הסליחה והמחילה לישראל, שכולה ביטוי לאהבת ה' לישראל; אמנם עבודתנו היא בהעצמת אהבת ה' שלנו, בחזרה בתשובה ובבקשת הטהרה מכל חטא ועוון, עד שאנו מגיעים למדרגת המלאכים האומרים בקול צלול ורם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והוסיף הרב הנזיר בשם הרב זצ"ל:... בכדי להתרומם למדריגה זו, מוכרחים אנו להחדיר בלבנו אהבת ישראל, ולכן אנו מתחילים תפילת יום הקדוש בפסוק 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' שסופי התיבות שלו הם ר' עקיבה, שזכה למדריגה העליונה של אהבת השם ושל אהבת ישראל (ועי' סנהדרין ק"י, ב, רש"י ד"ה שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה - שרגיל לזכות את ישראל. (נזיר אחיו, ח"א, עמ' לד). והוא בעל המאמר (יומא פה, ב): 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים'...
ובזה גם מתקנים את חטא שנאת חינם שהביא לחורבן ביתנו וגלותנו הארוכה, ומכאן יתד ומכאן פינה לבניינו ולהחזרת העבודה למקומה - במהרה.
והולכים אנו מחיל אל חיל, מיום הכפורים בו שמשו היראה והאהבה ביחד אל ימי חג הסוכות המשלימים את ביטויי האהבה, ומפנימים אותם בלבנו; וכך מביא הרב נריה בשם הרב זצ"ל (מועדי הראיה ריש פ"ז): "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת (סוכה כ"ז, ב). כל זמן שהעוונות קושרים את החיים בכבליהם - אי אפשר לקוות לשיווי בדעות ולאחדות של שלום. אבל אחרי אשר אור התשובה הופיע בעולמנו, על ידי קדושת היום-הקדוש - יום הכיפורים, וכל ישראל נטהרו מחלאת החטא, אז הטוהר הנשמתי מתגבר בקרבנו, והדעות המופרדות מתאחדות והולכות.
וכאשר בא אחר כך החג הקדוש, חג הסוכות - אור-תורה, זוהר-יראת- שמים ואהבת-אמת, מתפשטים על כל מהותנו, ומאחדים את כל הדעות והרעיונות, והרינו מתעלים ומגיעים לקראת האחדות השלמה, הראויה להופיע באור-קדושתה על כל פזורי ישראל כולם; וכל ישראל נעשים ראויים לשבת בסוכה אחת.
ומצרף הרב נריה את דברי ר' נתן מנעמירוב זצ"ל: 'כי זה עיקר מצות סוכה, שיכוין להכלל באהבה ושלום גדול עם כל ישראל, עד שיהיה נחשב כאילו כל ישראל יושבין בסוכה אחת'.
ריבוי האהבה מתוקף קדושת הימים שבאו עלינו בטובה, יכולה להוות גם את סיבת השמחה המיוחדת לחג הסוכות, שבו מפרשת התורה: "ושמחת בחגך", שהרי אין שמחה גדולה מהחיבור לכלל ישראל (שבו גם תלוי הבנין השלם) ומתוך כך למלכו של עולם.
מערכת הימים הטובים והנוראים מגיעה לשיאה בשמיני עצרת, יום שהוא כולו "אך שמח"; שמחה אינטימית ומיוחדת לעם קרובו, שזכה בדין וזכה למחילת כל עוונותיו, והתקדש בחיבור ואיחוד כל פרטיו דרך הסוכה האחת וארבעת המינים הנמשלים לארבע הכיתות שבישראל.
מרן הרב זצ"ל בבינתו הרחבה ובהרגשיו המופלאים מתואר ע"י תלמידיו הנאמנים בשמחה המיוחדת שמילאה את כל ישותו ביום שמיני עצרת, ובשמחת סיום התורה המחוברת ליום שמחתנו. אשרי עין ראתה כל אלה.
וכולנו, באחיזת שולי גלימתו, נמשיך בסייעתא דשמיא את מפעל האהבה הגדולה לכלל ישראל, בהתעלות מעל המפרידים הגדולים, הקטנים, ובעיקר הקטנוניים, ובמשיכת כולנו אל הסוכה שיש בה מקום של כבוד לכל 'ארבעת המינים', ונמשיך את קדושת וטהרת אלה הימים - עם התעצמות האהבה והאחדות המביאים בכנפיהם גם את השמחה - לכל חודשי השנה הבאה עלינו לטובה.