ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- כללי מלאכות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
א. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה
המשנה (צג:) דנה במקרה שאדם הוציא מת במיטה, לר"י חייב ולר"ש פטור. סיבת הפטור לר"ש היא שהמלאכה לא צריכה לגופה, שהרי כל מטרתו היא רק להוציא ריח רע מהבית או לסלק טומאה ואין לו עניין בעצם מלאכת ההוצאה, שהמת יהיה בחוץ, הוא רק לא רוצה שהמת יהיה בפנים.
מהו פירוש 'לגופה', ומהו טעם הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה? התוספות (צד. ד"ה ור"ש פוטר) כותב שחשיבות המלאכה תלויה במטרה לשמה נעשתה המלאכה במשכן, והחיסרון במלאכה שאינה צריכה לגופה שהמטרה היא לא אותה מטרה שהיתה במשכן. ומביא שם דוגמאות רבות. כמו: אדם שמוציא מת כל מטרתו שהמת לא יהיו בפנים, ובמשכן היו צריכים את החפצים שהוציאו בחוץ ולא רק כדי שלא יהיו בפנים, וכן בצד נחש שכל מטרתו למנוע היזק, והרי במשכן המטרה היתה לצוד חילזון בשביל צבע או תחשים כדי להשתמש בעורות שלהם. במפיס מורסא, במשכן המטרה של עשיית פתחים היתה להכניס ולהוציא, וכאן מטרת עשיית הפתח היא סילוק המוגלה. במלאכת כיבוי במשכן היו מכבים כדי לעשות פחמים, לכן מי שמכבה שרק חס על הנר יהיה פטור.
ב. מהו דין אדם שעושה מלאכה שאינה מועילה כלל?
הנה במקרה הרגיל של מלאכה שאינה צריכה לגופה- המלאכה נצרכת למטרה מסוימת, אלא שאין זו אותה מטרה כמו במשכן. ויש לשאול מה יהיה הדין כאשר המלאכה שהאדם עושה היא לא צריכה לגופה, אבל היא גם אינה צריכה למטרה אחרת? לדוגמא: אדם שיש לו מפתח בכיס, והוא לא צריך את ההוצאה לשום תכלית, הוא פשוט מתעצל להוציא אותו מהכיס, או אדם שמקשש אותיות בחול ללא שום צורך, האם גם זה נחשב משצל"ג? ושמא ניתן להציע אפשרות שלישית, שאם אין לאדם כל צורך במעשהו אין זו מלאכה כלל ומותר אפילו לר"י.
ניתן לומר שבשאלה זו נחלקו רש"י ותוספות בשתי סוגיות.
ג. מחלוקת רש"י ותוספות בדין מקלקל בחבורה
הגמרא (קו.) למדה שאליבא דר"ש מקלקל בחבורה ובהבערה חייב, למרות שבדרך כלל: "כל המקלקלים פטורים". הדבר נלמד מכך שהתורה היתה צריכה פסוק מיוחד ללמדנו שמותר (ומצוה) למול בשבת, ומוכח שאם לא היה פסוק היה הדבר אסור, למרות שזהו קלקול בגוף התינוק. וכן בהבערה של בת כהן התורה נצרכת לפסוק מיוחד ללמדנו לאסור שריפתה בשבת, למרות שזה מקלקל. א"כ למד ר"ש שלמרות שכל המקלקלים פטורים, בחבורה ובהבערה יהיה חייב.
הגמ' (שם) אומרת שאליבא דר"ש אדם שמקלקל גרידא בחבורה בשבת חייב.
התוספות (ד"ה בחובל) שואל: אם לא צריך כלל, גם לא לכלבו, אז למה יהיה חייב לר"ש? מדוע לא יפטר מטעם משצל"ג? ועונים שאכן צריכים להעמיד את הגמרא באופן שיש לו צורך מסויים, כגון ששורף איסורי הנאה, שסבר שיכול ליהנות מכך.
אמנם רש"י כתב (ד"ה וברייתא ר"ש) "ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר''ש לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה". משמע מפירוש רש"י שחייב בחבורה, על אף שיש כאן משצל"ג.
א"כ נחלקו רש"י ותוספות בדינו של אדם שעושה משצל"ג בחבורה בשבת אליבא דר"ש. לרש"י חייב, ולתוספות פטור.
ויש לעיין בקושיית התוספות, מדוע חבלה לשם חבלה אינה לגופה? הרי הוא חובל בשביל לחבול, ואין לו שום מטרות אחרות בעשיית המלאכה! מכאן מוכח שלדעת התוספות מלאכה הצריכה לגופה חייבת להיות מלאכה שיש בה צורך. אם אין שום תועלת במלאכה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן הקשו התוספות היאך יתכן לחייב כשאדם מקלקל בלי תועלת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומתרצים התוספות שאכן בדרך כלל אדם החובל לשם החבלה עצמה יהיה פטור גם לדעת רבי אבהו, והוא מחייב דווקא כשיש צורך בחבלה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שצריך לסלקם כדי שלא יבואו ליהנות מהם, ונמצא שיש בכך תיקון. דברי התוספות מצמצמים מאוד את דינו של רבי אבהו, ולעומת זאת לפי רש"י דברי רבי אבהו הם כפשוטם- בחבלה ובהבערה חייב גם דרך קלקול, ונראה שלשיטתו גם בחבלה ללא כל צורך הריהו חייב.
שיטת התוספות מתאימה לשיטתם במקור 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', המשכן. כל המלאכות במשכן היו לצורך כלשהו, וממילא מובן שמלאכה ללא כל צורך אינה נחשבת לגופה.
ד. מחלוקת רש"י ותוספות בדין הפוצע חילזון
נראה שבמחלוקת זו נחלקו רש"י והתוספות גם בדין הפוצע חילזון בשבת (עה.). הגמרא שם שאלה למה החיוב על הוצאת החילזון מהמים הוא רק משום צידה, ולא גם משום נטילת נשמה? עונה הגמרא: "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה", כלומר אינו מתכוון. שואלת הגמרא: והרי זה פסיק רישא, ועונה שכיוון שלא נוח לו שהחילזון ימות אי אפשר לחייב אותו. רש"י שם אומר שר"ש מחייב בפסיק רישא דווקא כשלא אכפת ליה, אבל כאשר ממש לא ניחא ליה, שהיה מעדיף אחרת, פטור. על כך שואל תוספות (ד"ה טפי ניחא): הגמרא לקמן (קג.) עוסקת באדם שמזרד זרדים בקרקע של חברו ובכך האדם מייפה את הקרקע ולכאורה צריך להתחייב משום חורש, אבל שם ר"ש פוטר במצב שלא אכפת לו אם הקרקע תתייפה או לא.
נשים לב: מרש"י יוצא שאם אדם עושה מלאכה סתם, ללא כל תועלת, הריהו חייב. לכן על נטילת הנשמה חייב גם כשאין לו צורך בה, ורק כשלא נוח לו במלאכה, מבחינתו הוא היה מעדיף שהנשמה תישאר, הריהו חייב. לעומת זאת, לפי התוספות עצם העובדה שהאדם אינו עושה את המלאכה לצורך, אין לו כל עניין בנטילת הנשמה, מחשיבה את המלאכה ל'אינה צריכה לגופה'. נמצא שרש"י והתוספות הם לשיטתם בסוגיית מקלקל בחבלה.
אולם התוספות מקשה, הרי רש"י עצמו פירש בסוגיית המזרד זרדים שפטור כי לא אכפת לו, ובאמת הדבר מוכח גם מפשט הגמרא, וא"כ לכאורה יש סתירה ברש"י, שהרי בגמרא שלנו (עה.) כתוב שחייב לר"ש כאשר לא אכפת ליה.
על כן צריך לומר שגם רש"י מסכים שעשייה סתמית של מלאכה אינה נחשבת מלאכה שחייבים עליה, ודווקא לגבי חבלה אמר רש"י שחייבים על עשייה סתמית, שכן זהו חידוש התורה בחובל ומבעיר- שבמלאכות אלו לא צריכה להיות מטרה. זהו בדיוק גדר החידוש, שגם אם אדם עושה מלאכה ללא צורך והוא רק מקלקל הריהו חייב, ורק כשהאדם אינו חפץ בקלקול הוא פטור, כי הוא רוצה מטרה אחרת מהמטרה של המלאכה. לעומת זאת בשאר המלאכות, כמו במזרד זרים, לא התחדש שעשייה סתמית מחייבת, ולכן אומרת הגמרא שאם אדם חורש בקרקע של חבירו אך אינו צריך את ייפוי הקרקע, הריהו פטור.
אמנם תוספות חולקים על רש"י וסוברים שגם בחבלה אם לא אכפת ליה ואין לו שום הנאה לר"ש פטור, ואינו מחלק בעניין זה בין חבלה לשאר המלאכות. נמצא שקושיית התוספות על רש"י היא לשיטתו של תוספות שפטור על משצל"ג בחבורה, אבל לרש"י עצמו לא קשה.
כאמור, לשיטת התוספות (עה.) סיבת הפטור בחילזון היא משצל"ג. על כך הקשה התוספות מהגמרא בחגיגה שמוכח ממנה שפטור משצל"ג נובע מכך שאין זו מלאכת מחשבת, אבל במקלקל בחבורה לא צריך מלאכת מחשבת, שהרי מקלקל חייב, וא"כ קשה למה הצד חילזון פטור משום משצל"ג? התוספות נשאר בקושיא זו בתימה. ונראה שלרש"י קושיא זו אינה קשה, שהרי רש"י חילק בין לא ניחא ליה ללא אכפת ליה. במקרה שלא ניחא ליה, כמו בחילזון שלא רוצה שימות, וכן במוציא קוץ שלא רוצה שיצא דם, אי אפשר לחייב אותו אפילו בחבורה ובהבערה, ורק במצב שלא אכפת ליה - שאין לו תועלת, אפשר לחייב במקלקל חבורה לר"ש.
לסיכום, בכל המלאכות מלבד חובל ומבעיר מוסכם שמלאכה הנעשית ללא כל צורך פטור עליה. בחובל ומבעיר נחלקו רש"י ותוספות, לתוספות גם במלאכות אלו פטור, ולרש"י במלאכות אלו חידשה התורה שחייב למרות שאין לו בהן כל צורך. על כן, אדם שהוציא מפתח בכיס ולא אכפת לו אם המפתח יהיה בפנים או בחוץ, הוא רק מתעצל להוציא אותו, יהיה פטור לכל השיטות מדין משצל"ג.
^ 1.מובא כאן רק חלקו הראשון של השיעור, שסוכם ע"י אחד התלמידים. הרב לא עבר על הסיכום.
מה המשמעות הנחת תפילין?
אנחנו קודש למענך
אנחנו בצד של החזקים!
דיני פלסטר בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
עבודת ה' לחופש
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
