בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי מלאכות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

דין מלאכה שנעשית ללא כל תועלת

הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה מהו דין אדם שעשה מלאכה שאינה מועילה כלל? מחלוקת רש"י ותוספות בדין המקלקל בחבורה מחלוקת רש"י ותוספות בדין הפוצע חילזון

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כסלו תשע"ב
5 דק' קריאה
דין מלאכה שנעשית ללא כל תועלת 1

א. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה
המשנה (צג:) דנה במקרה שאדם הוציא מת במיטה, לר"י חייב ולר"ש פטור. סיבת הפטור לר"ש היא שהמלאכה לא צריכה לגופה, שהרי כל מטרתו היא רק להוציא ריח רע מהבית או לסלק טומאה ואין לו עניין בעצם מלאכת ההוצאה, שהמת יהיה בחוץ, הוא רק לא רוצה שהמת יהיה בפנים.
מהו פירוש 'לגופה', ומהו טעם הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה? התוספות (צד. ד"ה ור"ש פוטר) כותב שחשיבות המלאכה תלויה במטרה לשמה נעשתה המלאכה במשכן, והחיסרון במלאכה שאינה צריכה לגופה שהמטרה היא לא אותה מטרה שהיתה במשכן. ומביא שם דוגמאות רבות. כמו: אדם שמוציא מת כל מטרתו שהמת לא יהיו בפנים, ובמשכן היו צריכים את החפצים שהוציאו בחוץ ולא רק כדי שלא יהיו בפנים, וכן בצד נחש שכל מטרתו למנוע היזק, והרי במשכן המטרה היתה לצוד חילזון בשביל צבע או תחשים כדי להשתמש בעורות שלהם. במפיס מורסא, במשכן המטרה של עשיית פתחים היתה להכניס ולהוציא, וכאן מטרת עשיית הפתח היא סילוק המוגלה. במלאכת כיבוי במשכן היו מכבים כדי לעשות פחמים, לכן מי שמכבה שרק חס על הנר יהיה פטור.

ב. מהו דין אדם שעושה מלאכה שאינה מועילה כלל?
הנה במקרה הרגיל של מלאכה שאינה צריכה לגופה- המלאכה נצרכת למטרה מסוימת, אלא שאין זו אותה מטרה כמו במשכן. ויש לשאול מה יהיה הדין כאשר המלאכה שהאדם עושה היא לא צריכה לגופה, אבל היא גם אינה צריכה למטרה אחרת? לדוגמא: אדם שיש לו מפתח בכיס, והוא לא צריך את ההוצאה לשום תכלית, הוא פשוט מתעצל להוציא אותו מהכיס, או אדם שמקשש אותיות בחול ללא שום צורך, האם גם זה נחשב משצל"ג? ושמא ניתן להציע אפשרות שלישית, שאם אין לאדם כל צורך במעשהו אין זו מלאכה כלל ומותר אפילו לר"י.

ניתן לומר שבשאלה זו נחלקו רש"י ותוספות בשתי סוגיות.

ג. מחלוקת רש"י ותוספות בדין מקלקל בחבורה
הגמרא (קו.) למדה שאליבא דר"ש מקלקל בחבורה ובהבערה חייב, למרות שבדרך כלל: "כל המקלקלים פטורים". הדבר נלמד מכך שהתורה היתה צריכה פסוק מיוחד ללמדנו שמותר (ומצוה) למול בשבת, ומוכח שאם לא היה פסוק היה הדבר אסור, למרות שזהו קלקול בגוף התינוק. וכן בהבערה של בת כהן התורה נצרכת לפסוק מיוחד ללמדנו לאסור שריפתה בשבת, למרות שזה מקלקל. א"כ למד ר"ש שלמרות שכל המקלקלים פטורים, בחבורה ובהבערה יהיה חייב.
הגמ' (שם) אומרת שאליבא דר"ש אדם שמקלקל גרידא בחבורה בשבת חייב.
התוספות (ד"ה בחובל) שואל: אם לא צריך כלל, גם לא לכלבו, אז למה יהיה חייב לר"ש? מדוע לא יפטר מטעם משצל"ג? ועונים שאכן צריכים להעמיד את הגמרא באופן שיש לו צורך מסויים, כגון ששורף איסורי הנאה, שסבר שיכול ליהנות מכך.
אמנם רש"י כתב (ד"ה וברייתא ר"ש) "ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר''ש לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה". משמע מפירוש רש"י שחייב בחבורה, על אף שיש כאן משצל"ג.
א"כ נחלקו רש"י ותוספות בדינו של אדם שעושה משצל"ג בחבורה בשבת אליבא דר"ש. לרש"י חייב, ולתוספות פטור.
ויש לעיין בקושיית התוספות, מדוע חבלה לשם חבלה אינה לגופה? הרי הוא חובל בשביל לחבול, ואין לו שום מטרות אחרות בעשיית המלאכה! מכאן מוכח שלדעת התוספות מלאכה הצריכה לגופה חייבת להיות מלאכה שיש בה צורך. אם אין שום תועלת במלאכה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן הקשו התוספות היאך יתכן לחייב כשאדם מקלקל בלי תועלת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומתרצים התוספות שאכן בדרך כלל אדם החובל לשם החבלה עצמה יהיה פטור גם לדעת רבי אבהו, והוא מחייב דווקא כשיש צורך בחבלה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שצריך לסלקם כדי שלא יבואו ליהנות מהם, ונמצא שיש בכך תיקון. דברי התוספות מצמצמים מאוד את דינו של רבי אבהו, ולעומת זאת לפי רש"י דברי רבי אבהו הם כפשוטם- בחבלה ובהבערה חייב גם דרך קלקול, ונראה שלשיטתו גם בחבלה ללא כל צורך הריהו חייב.
שיטת התוספות מתאימה לשיטתם במקור 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', המשכן. כל המלאכות במשכן היו לצורך כלשהו, וממילא מובן שמלאכה ללא כל צורך אינה נחשבת לגופה.

ד. מחלוקת רש"י ותוספות בדין הפוצע חילזון
נראה שבמחלוקת זו נחלקו רש"י והתוספות גם בדין הפוצע חילזון בשבת (עה.). הגמרא שם שאלה למה החיוב על הוצאת החילזון מהמים הוא רק משום צידה, ולא גם משום נטילת נשמה? עונה הגמרא: "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה", כלומר אינו מתכוון. שואלת הגמרא: והרי זה פסיק רישא, ועונה שכיוון שלא נוח לו שהחילזון ימות אי אפשר לחייב אותו. רש"י שם אומר שר"ש מחייב בפסיק רישא דווקא כשלא אכפת ליה, אבל כאשר ממש לא ניחא ליה, שהיה מעדיף אחרת, פטור. על כך שואל תוספות (ד"ה טפי ניחא): הגמרא לקמן (קג.) עוסקת באדם שמזרד זרדים בקרקע של חברו ובכך האדם מייפה את הקרקע ולכאורה צריך להתחייב משום חורש, אבל שם ר"ש פוטר במצב שלא אכפת לו אם הקרקע תתייפה או לא.
נשים לב: מרש"י יוצא שאם אדם עושה מלאכה סתם, ללא כל תועלת, הריהו חייב. לכן על נטילת הנשמה חייב גם כשאין לו צורך בה, ורק כשלא נוח לו במלאכה, מבחינתו הוא היה מעדיף שהנשמה תישאר, הריהו חייב. לעומת זאת, לפי התוספות עצם העובדה שהאדם אינו עושה את המלאכה לצורך, אין לו כל עניין בנטילת הנשמה, מחשיבה את המלאכה ל'אינה צריכה לגופה'. נמצא שרש"י והתוספות הם לשיטתם בסוגיית מקלקל בחבלה.
אולם התוספות מקשה, הרי רש"י עצמו פירש בסוגיית המזרד זרדים שפטור כי לא אכפת לו, ובאמת הדבר מוכח גם מפשט הגמרא, וא"כ לכאורה יש סתירה ברש"י, שהרי בגמרא שלנו (עה.) כתוב שחייב לר"ש כאשר לא אכפת ליה.
על כן צריך לומר שגם רש"י מסכים שעשייה סתמית של מלאכה אינה נחשבת מלאכה שחייבים עליה, ודווקא לגבי חבלה אמר רש"י שחייבים על עשייה סתמית, שכן זהו חידוש התורה בחובל ומבעיר- שבמלאכות אלו לא צריכה להיות מטרה. זהו בדיוק גדר החידוש, שגם אם אדם עושה מלאכה ללא צורך והוא רק מקלקל הריהו חייב, ורק כשהאדם אינו חפץ בקלקול הוא פטור, כי הוא רוצה מטרה אחרת מהמטרה של המלאכה. לעומת זאת בשאר המלאכות, כמו במזרד זרים, לא התחדש שעשייה סתמית מחייבת, ולכן אומרת הגמרא שאם אדם חורש בקרקע של חבירו אך אינו צריך את ייפוי הקרקע, הריהו פטור.
אמנם תוספות חולקים על רש"י וסוברים שגם בחבלה אם לא אכפת ליה ואין לו שום הנאה לר"ש פטור, ואינו מחלק בעניין זה בין חבלה לשאר המלאכות. נמצא שקושיית התוספות על רש"י היא לשיטתו של תוספות שפטור על משצל"ג בחבורה, אבל לרש"י עצמו לא קשה.

כאמור, לשיטת התוספות (עה.) סיבת הפטור בחילזון היא משצל"ג. על כך הקשה התוספות מהגמרא בחגיגה שמוכח ממנה שפטור משצל"ג נובע מכך שאין זו מלאכת מחשבת, אבל במקלקל בחבורה לא צריך מלאכת מחשבת, שהרי מקלקל חייב, וא"כ קשה למה הצד חילזון פטור משום משצל"ג? התוספות נשאר בקושיא זו בתימה. ונראה שלרש"י קושיא זו אינה קשה, שהרי רש"י חילק בין לא ניחא ליה ללא אכפת ליה. במקרה שלא ניחא ליה, כמו בחילזון שלא רוצה שימות, וכן במוציא קוץ שלא רוצה שיצא דם, אי אפשר לחייב אותו אפילו בחבורה ובהבערה, ורק במצב שלא אכפת ליה - שאין לו תועלת, אפשר לחייב במקלקל חבורה לר"ש.

לסיכום, בכל המלאכות מלבד חובל ומבעיר מוסכם שמלאכה הנעשית ללא כל צורך פטור עליה. בחובל ומבעיר נחלקו רש"י ותוספות, לתוספות גם במלאכות אלו פטור, ולרש"י במלאכות אלו חידשה התורה שחייב למרות שאין לו בהן כל צורך. על כן, אדם שהוציא מפתח בכיס ולא אכפת לו אם המפתח יהיה בפנים או בחוץ, הוא רק מתעצל להוציא אותו, יהיה פטור לכל השיטות מדין משצל"ג.



^ 1.מובא כאן רק חלקו הראשון של השיעור, שסוכם ע"י אחד התלמידים. הרב לא עבר על הסיכום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il