בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • המפקד בהלכה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

undefined
4 דק' קריאה
מקור הדיון ההלכתי
בכל מדינה מודרנית נוהג הממשל לערוך מדי כמה שנים מפקד אוכלוסין. תוצאות המפקד הנערך לרוב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משמשות לצרכים שונים ותוצאותיו מהוות בסיס לשיפור השירות הניתן לאזרחים על ידי השלטון. המפקד הראשון שמדינת ישראל ערכה היה בשנת ה'תשכ"א ולקראת עריכתו התעורר פולמוס בקרב הציבור שומר המצוות והנושא הגיע לשולחנה של מועצת הרבנות הראשית. מו"ר מרן הגר"ש ישראלי הוזמן באותה תקופה לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית המורחבת והיה אז מצעירי הרבנים. אף על פי כן דעתו היא זו שנתקבלה והיא אומצה כעמדתה הרשמית של הרבנות הראשית לישראל. דעתו של הרב התפרסמה בעמוד הימני סימן י"ג ומשם נביא את עיקר הדברים.

שאלת המפקד התעוררה כבר עם היציאה ממצרים כפי שמופיע בתחילת פרשת "כי תשא" ובתחילת ספר במדבר. גם מפרשי התורה ראשונים ואחרונים התייחסו שם לנושא ובמיוחד הטרידה אותם שאלת המגפה שפקדה את העם בתקופת דוד כפי שמתואר בסוף ספר שמואל ב' בהקשר למפקד שערך יואב בפקודת דוד. מצינו במשנה:
"בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח (תרומת הדשן של שחרית) תורם. ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש (המוביל למזבח ואורכו היה 32 אמות), כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן: הצביעו. אומר רש"י - הוציאו אצבעותיכם... ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה (יומא דף כב ע"א).

שואלת על כך הגמרא "ונימנינהו לדידהו", כלומר למה צריך למנות אצבעות, נספור את הכהנים עצמם? מסיקה מכך הגמרא "מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה" (שם). ומביאה הגמרא מקור לכך משאול שמנה את העם באמצעות טלאים ולא ישירות: "דכתיב... וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א ט"ו ד).

בהמשך לדעת רבי יצחק שאסר למנות יהודים אפילו לדבר מצווה, מובאות בגמרא שם דעות נוספות "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב' א) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר "לא ימד ולא יספר" . מקשה הגמרא על הפסוק, שהרי יש בו סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא "אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר! " ומתרצת "לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום". משמע שלפי דעתו של רבי יונתן איו איסור למנות את ישראל אלא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם כל כך רבים שאין להם מספר, ובזמן שאין עושים רצונו ניתן לסופרם. ואמנם הרמב"ם לא הביא להלכה את המקור של רבי אלעזר ורב נחמן בר יצחק, נביא דעתו לקמן.

מספר אשר לא ייספר
לפני שנתחיל בדיון ההלכתי לגופו של עניין, נביא את הסברו המחשבתי של מו"ר מרן הגר"ש ישראלי בדעתו של רבי יונתן, וז"ל "נראים הדברים שר' יונתן בא להעמידנו כאן על ענין זה של איסור הספירה, לקרב אל השכל את הדבר שנראה מתמיה לכאורה, שפעולה טכנית של ספירה יש בה בכדי להשליט נגף חס ושלום בישראל. מה הסכנה בספירה תמימה, שאינה באה לחדש כלום, ואינה אלא מגלה מספר הקיים ועומד, גם אם אין נוקבים אותו במפורש? הוא מלמדנו בדבריו הקצרים והסתומים, שאכן המספר והספירה הנם דבר שאין לזלזל בו כלל.

אם תמצי לומר, הרי מסביב לשאלה זו נטוש המאבק בין ישראל לעמים-כבשה אחת בין שבעים זאבים! דוגמת האב הראשון-"אברהם העברי", שהוא מעבר מזה, והעולם כולו מעבר מזה. כן הבנים-"לא מרובכם כל העמים וכו' כי אתם המעט מכל העמים". "כי" בלשון "דהא" (רש"י שם), בגלל זה אתם המעט! בכל מקרה של התנגשות בין ישראל לאומות העולם שמים הללו האחרונים את הדגש על המספר. עם קטון מול עולם גדול, מדינה קטנטונת ודלה מול ארצות עתירות נכסים, משופעות בעושר, מבורכות במשמני ארץ וטל שמים... "מי יקום יעקב כי קטן הוא". לעומת זאת היהדות עמלה תמיד להעלות כמשקל שכנגד את התוכן הפנימי, את המהות הרוחנית את הכוח העצור בפנימיות העם הזה, אשר איננו נמדד במספר ובמנין, אשר איננו בגדר מנין ומספר. היהדות מעמידה את דוד מול גליית! הרועה בקלע האבן מול הענק אשר "גבהו שש אמות וזרת, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, וחץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל".

אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה. סוד עמידתנו בזה שאנו מלמדים שלא הכמות היא הקובעת, כיון שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי". המרגלים טוענים בפרשת "שלח" "ושם ראינו את הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" והם לא שיקרו... הם רק טעו. הם העריכו את הכל לפי ראות העין - "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם... "אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו" עונים יהושע וכלב על טענתם. היהדות מלמדת להעמיד את האיכות מול הכמות - מול החרב והחנית והכידון את שם השם צבאות, מול ים הטומאה את פך השמן חתום בחותמתו של כהן גדול, מול הגבור לוכד עיר את הגבור האמיתי - המושל ביצרו... כן היה מאז וכן יהיה. גם היום לא נתמודד עם הגויים בריבוי אוכלוסין, בחיל מול חיל, בשריון מול שריון, במטוס מול מטוס ובצוללת מול צוללת. המאבק שלנו נטוש על קביעת האמת, אשר נתאמתה פעמים אין ספור בתולדות ימינו, שלא המדה קובעת ולא המספר. על כן המספר הנהו האויב מספר א' שלנו!

"והיה מספר בני ישראל", ודאי שגם לנו יש מספר. אין דבר אשר לא יהיה לו מספר. גם כוכבי השמים מספר להם, "המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא". אולם ראיית המספר בתור ערך מכריע תיתכן רק כשחס ושלום "אין ישראל עושין רצונו של מקום". כשאנו שוכחים את מהותנו, כשהננו מתפתים לתפיסת השקר של הגויים אשר יראו לעיניים למידה ולמספר. אולם "כשישראל עושין רצונו של מקום", כשאנו מכירים את מהותנו, כשאנו מגלים את עצמיותנו, כשאנו מפתחים את המיוחד שבנו, כי אז אין לנו מספר, "אשר לא ימד ולא יספר". האיכות לא תימדד במידה ובמספר, כי ה"בכוח" הישראלי אין לו גבול ואין לו תכלית. "והיה מספר בני ישראל... אשר לא ימד ולא יספר". מדה אשר לא תמדד, מספר אשר לא יספר! אלה הדברים אשר אנו למדים מר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן! מה מבהיקים הם לפי זה דברי המדרש (שיובא להלן בדיון ההלכותי): "כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו". ישמשו נא הדברים כפתח עיניים בהכנסנו לדיון ההלכתי של שאלה זו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il