בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יאקוט ז"ל

undefined
13 דק' קריאה
בכיה של רחל
יעקב קורא ליוסף לפני מותו, ואומר לו 1 : "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת וכו'". אומר רש"י במקום: "דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו', הקב"ה משיבה ואומר לה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם'".

שואל המהר"ל 2 , למה רחל בוכה יותר משאר אימהות? ועונה: "לפי שרחל אימנו אומרת לקב"ה 3 , מה עשו בני, שהבאת עליהם פורענות. אם בשביל ע"ז שנקראת צרה, הרי אהבתי אישי יעקב, ועבד בי ז' שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, וקבלתי אהבתי לבעלי, ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם- הכנסתי צרה לביתי, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב, והייסורים, ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם. והקב"ה משיב, יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב".

מסביר המהר"ל את דברי חז"ל ואומר, שזו לא טענה טכנית- 'אני סבלתי וויתרתי, לכן ותר לבני ורחם עליהם', אלא יש דמיון מהותי בין הדברים. סדר העולם הזה, שיש בו כפילויות. ולכן רחל ידעה מראש, שבית יעקב יבנה ע"י שתי אימהות. אותו בסיס של מורכבות נותן מקום לטעות של ע"ז, שהרי ענינה של הע"ז זה הכפילות. א"כ, האפשרות שתהיינה טעויות מוכרחת בסדר העולם, וכביכול האפשרות של ע"ז מונחת בסדר המציאות. כמו שיש צרות במשפחה, צרות במובן הזה, שיש שתי נשים הצרות זו לזו, כך יש צרות במהלך העולם, שנכנסות כביכול כצרות לקב"ה, וזו היא הע"ז. אומרת רחל לרבש"ע: 'כיוון שכך סידרת את עולמך, א"כ, אתה צריך לרחם'.

מביא המהר"ל פנים נוספות, "ועוד יש מדרש 4 , רחל מבכה על בניה, ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא ע"ש בנה, שנאמר 5 "אולי יחנן ה' צבא-ות שארית יוסף", ולא ע"ש בנה, אלא ע"ש בן בנה, "הבן יקיר לי אפרים 6 " וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל- שהם בית יעקב, על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה, כי פרוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה, מפוזרים בכל הארצות- יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב', מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קיבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות, רק תהיה עם בניה, שהיא מתייחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן".

השכינה תמיד נמצאת עם ישראל גם בגלותם 7 , "השכן אתם בתוך טמאתם 8 ". ענינה של רחל הוא הקישור בין כנסת ישראל לבין רבש"ע. רחל היא אם המשפחה, היא עקרת הבית, ולכן היא מאחדת את הבית. לכן רחל צריכה להיות קבורה בדרך, כדי לא להיות מנותקת מעם ישראל המפוזרים בגלות. כאשר יש גרעין של אחדות באומה, זהו הבסיס, שממנו תוכל להיות הגאולה, האחדות עם הקב"ה. וכל זה מפני שלא בוטל הדבק, היסוד המאחד באומה הישראלית.
מסיים המהר"ל: "וע"פ זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה, 'קול ברמה נשמע קול נהי, רחל מבכה על בניה' על כנסת ישראל שנקראת רחל".

שני מדרשי חז"ל, שמביא המהר"ל, מאירים צדדים שונים ואף הפוכים בענינה של רחל אמנו. מצד אחד רחל מבטאה את הפירוד. היא טוענת 'אני הכנסתי צרתי לביתי', היא מגלה שבסדר העולם קיים יסוד של מורכבות. כאשר המורכבות מופיעה אצל האבות, שהם שורש כל המציאות, משמע, שזהו סדר המציאות, וא"כ, בסדר המציאות קיימת אפשרות של ע"ז, שהיא 'צרה' במובן הרוחני. באה רחל ומלמדת זכות על ישראל מכח היסוד של הפרוד.
מאידך, במדרש השני רחל מבטאה את האחדות. רחל היא עקרת הבית, היא שורש האחדות, שמבטיח את הגאולה, מפני שיש גרעין מאחד. דווקא בגלל שורש האחדות הנמצא ברחל, היא קבורה בדרך אפרת.

היווצרות מחלוקות
כשחוזרים בני יעקב למצרים, אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה, אומרת לנו התורה: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו 9 ". אומר המדרש 10 : "ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה- כלומר, כשיעקב היה חי, היו סועדים על שולחנו של יוסף, וכשחזרו מקבורת יעקב, לא זימנם לסעודה, ולכן הם חששו שעכשיו יוסף יפרע מהם- א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר, לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".

אנו רואים במדרש שיוסף התכוון לדבר מסוים חיובי, ואחיו טעו בפרוש כוונתו, ולכן נבהלו. הוא לא הזמין אותם משום כבודם. גם ההסתכלות שלו לבור היתה על מנת להודות לקב"ה על הצלתו, ולא חלילה נגד אחיו. הוא התכוון לשם שמים. אבל אחיו לא הבינו אותו כראוי, ונבהלו.

רוב הסכסוכים והמחלוקות נובעים מאי הבנה. לפני כמה שנים בא לפני דין תורה של שני אנשים מישוב אחר, שהיו מסוכסכים שנים. בעבר הם אהבו אהבת נפש זה את זה, הקימו מפעל משותף, ובמשך מספר שנים עבדו יחד. פתאום, הסתכסכו עד שנאה, עד שאחד איים על השני בנשק, וככה זה נמשך כשלוש שנים. הם באו לפני לדין תורה כאשר אחד תובע את השני על ההפסדים, שהוא גרם לו. כמובן שכל אחד בא ברכב שלו, אע"פ שהם באו מאותו ישוב.
התחיל אחד לטעון, שחבירו החליף את המפתח של המפעל, ולא נתן לו להכנס, ומזה התחיל כל העניין. שאלתי את השני, מדוע הוא עשה כך, והוא ענה, שהמפתח נשבר, והיה הכרח להחליף אותו. הראשון חשב, שע"מ להתנכל לו החליף חבירו את המפתח, ולכן הוא עשה מעשה אחר נגד השני. כך התחיל סכסוך, זה סוגר מפני זה, וזה מחליף את המנעול, ונעשו אויבים זה לזה.

כעבור זמן לא רב התברר לשניהם, שהכל נבע משרשרת של אי-הבנות. כל הסכסוך והכעס, שממנו הם סבלו במשך מספר שנים, נבע מכך שלא הבינו אחד את השני כראוי. אמנם, לא היה כ"כ פשוט להפוך מאויב לאוהב, אבל מהר מאד היה ניכר, שהיחס מתחיל להשתנות, וכל הבעיה הכספית, שהיתה שולית לעצם הסכסוך, היתה יכולה להפתר בינהם. אחרי זמן מה, הם חזרו להיות ידידים. זה היה מדהים להווכח איך הכל נבע מאי-הבנה. לא פעם ולא פעמיים אנשים מפרשים דברים של אחרים בצורה לא נכונה, נעלבים, שומרים בליבם, ומתפתח מזה סכסוך. גם אם לא מתפתח סכסוך, כעס בלב על חבירו, קיים.

יתכן, שזה היה שורש כל המחלוקת של יוסף ואחיו. הוא התכוון לשם שמים, אבל הם לא ירדו לסוף כוונתו, ומזה נהיה קרע במשפחה. ב"ה, אלוקים חשבה לטובה, אבל הסכסוך עצמו היה קשה מאד.
זה לימוד גדול מאד. צריכים ללמוד מזה מוסר השכל. בטרם נפגעים, בטרם מפרשים דברי אחרים בצורה לא נכונה, צריך לנסות להסתכל מנקודת המבט של השני, ולראות אולי כוונותיו היו טובות. יתכן, שהעלבון שלך הוא לא בצדק, ובחינם אתה כבר מתכנן איך לנקום בו. מעבר לזה שאסור לנקום, מדין "לא תקם ולא תטר 11 ", במקרה זה, גם ימנע מעצמו הרבה צער ועגמת נפש. אם אנשים ינהגו כך, הרבה סיכסוכים ימנעו מראש.

המציאות מדברת הנהגת ה'
סיימנו השבת את ספר בראשית, ורקדנו לכבוד סיום חלק החמישית של התורה. מובא במדרש 12 : "א"ר סימון, ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמישה חומשי תורה". לכל חומש יש את האור המיוחד שלו. ספר בראשית כשמו כן הוא, הראשית. ראשיתה של האומה וראשיתה של הבריאה. רבש"ע מתגלה כבורא עולם. האבות מכירים את הקב"ה בשם ש-ד-י 13 . שאמר לעולמו די 14 . הם מכירים את הקב"ה, המתגלה בתוך המציאות המוגבלת, האומר לעולמו די. האבות רואים בתוך המציאות את הקב"ה. הם רואים שכל המציאות זה הופעה של רבש"ע, כל הטבע, זה הכל יצירה אלוקית. מתוך כך, הם רואים מסרים אלוקיים בכל מה שקורה בעולם. התורה מדריכה אותנו להתבונן במציאות, וללמוד מזה לקחים. "ונתתי גשמכם בעיתם"- אם ישראל עושים רצונו של מקום יורדין גשמים. ח"ו לא עושים רצונו של מקום- לא יורדים גשמים 15 . כלומר, המציאות מדברת הנהגה אלוקית. מה שקורה בעולם זה לא מקרה. כל דבר שקורה זה הנהגה אלוקית.

כשהייתי ר"מ במרכז הרב, בא אלי תלמיד, וסיפר, שהוא נכנס לרב צבי יהודה, והרב שאלו לשמו. הוא ענה שקוראים לו רפאל, והרב קיבל אותו בצורה מיוחדת במינה. הוא בא אלי, ואמר: 'אני לא יודע למה הרב צבי יהודה קיבל אותי בצורה כזאת מיוחדת, למה הוא שמח באופן מיוחד'. חשבתי, הרב צבי יהודה הרגיש לא טוב באותו יום. כאשר נכנס אליו בחור ששמו רפאל, רפאל- רפואה, הוא מאד שמח, ששלחו לו רפואה. לא שאלתי את הרב צבי יהודה אם זה הפרוש הנכון, אבל יתכן שזו היתה הסיבה, מפני שהרבה פעמים הוא פירש כל מיני עובדות על בסיס הענין שאין 'מיקרים'. כל מה שקורה, קורה בזמן המתאים ובמקום המתאים.

היה לי שכן צייר. הוא היה מאד רוחני, אבל, הוא עבר קצת את הגבולות. בכ"ז היה מה ללמוד ממנו. הוא אמר לי: 'תדע לך, שכל מה שקורה אינו מקרה, אם אתה רואה עץ, הוא מדבר אליך את דבר ה', צריך רק לראות מה הוא מדבר. כל תופעה שרואים, היא לא 'מיקרית'. זה נכון, אבל צריך לדעת לפרש את כל המארעות בצורה נכונה. כאשר אדם פוגש את חבירו, הוא צריך לפרש את זה נכון, ולא ח"ו הפוך מהאמת.

אם אדם יחיה כל הזמן בחיפוש דבר ה', המתגלה בעולם, אבל בלי בריאות ויכולת לראות את הדברים באמת כפי שרבש"ע רוצה ללמד, אלא באופן הפוך, זה אולי יותר מסוכן מאשר אחר, שלא רואה את הכל כהופעה אלוקית. הקב"ה עשה אותות במצרים, ופרעה יכול היה ללמוד את הלקחים הנכונים, אבל הוא פירש פרשנות הפוכה, מפני שהקב"ה נתן לו מקום לטעות. צריך שכל והרבה סיעתא דשמיא כדי לפרש את המאורעות בצורה האמיתית.

האבות ידעו לקרוא את המציאות נכון, וחיו כל הזמן חיים אלוקים, חיים עם דבר ה'. בכל דבר במציאות הם ראו את התגלות הרצון האלוקי. לכן יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים 16 . מפני שהם חיים במהלך האלוקי הזה, הם זוכים לקפיצת הדרך 17 , הם פונים לקב"ה ונענים מיד. רואים אצלם סייעתא דשמיא יוצאת דופן.

"כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך 18 ". אדם לא הולך לבדו, הוא מלווה כל הזמן בסייעתא דשמיא. האבות חיו כך. הם לא היו צריכים נסים על טבעיים בשביל להווכח שיש רבש"ע בעולם. הם לא היו צריכים קריעת ים סוף, הפיכת מים לדם, הבאת עשר מכות, כדי להווכח בגדלות האלוקית, כי הם ראו את זה יום יום שעה שעה. "על ניסך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". אברהם הבין, שלא יכולה להיות מציאות בלי מקור חיות אלוקי, ולכן הוא שואל את עצמו 19 'מי בורא כל אלה?' הוא רואה בכל המציאות את גילוי הגדולה האלוקית. כך היה הגובה הרוחני של ההסתכלות של האבות.

יראה עילאה ויראה תתאה
חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת 20 . לעומת זה, על דוד המלך נאמר 21 "דוד מלך ישראל חי וקים". מדוע כלפי יעקב משתמשים בבטוי שלילי 'לא מת', ואילו אצל דוד- 'חי וקיים'?
מסביר הרב 22 , שיש מדרגות ביראה. חז"ל אומרים שעשה דוחה לא תעשה 23 , ומסביר הרמב"ן 24 , שמצוות עשה מבטאות את צד האהבה, לעומת מצוות ל"ת, המבטאות את היראה. ומכיון שאהבה גדולה מיראה, עשה דוחה לא-תעשה. אולם, אומר הרב, זה דווקא ביראה תתאה אבל יראה עילאה גדולה מאהבה. יראה תתאה זו יראה, הנובעת מהסתכלות על המציאות, מתוך הכרה של ה'יש' האלוקי, והכרה זו מביאה לפחד. לעומת זאת, יראה עילאה קדמה למציאות, ולא נבעה מתוך פחד. אנחנו לא יכולים לתפוס את רבש"ע במציאות האלוקית, אלא באופן של שלילת ההגשמה, של העדר מציאות גשמית. בביטויים שלנו כלפי הקב"ה אנחנו מזכירים תחילה ענינים של שלילת חסרונות, ורק אח"כ את החיוב. רוב הביטויים הם ביטויים של שלילה, כמו: "אין לו דמות הגוף ואינו גוף 25 " וכד'. הקדמת הביטויים של השלילה מבטאת את המדרגה המיוחדת של יראה עילאה.

המציאות של העולם היא מציאות מורכבת, והמיתה היא הפרדה במורכבות בין הרוח ובין הגוף. ההסתכלות העליונה רואה את כל המציאות באופן אחדותי, ולכן לא שייך בה ענין של פרוד ומיתה.
יעקב אבינו היה בבחינה הזאת של היראה העליונה שמעל המציאות. הכח הנשמתי שלו הוא העיקר, והלבוש הגופני כ"כ בטל כלפי הרוח שכביכול אין לו מציאות בכלל, וממילא, אין זה משמעותי אם יש גוף או לא. אם הגוף הוא בעל חשיבות מיוחדת, שייכת בחינה של מיתה, אבל מי שהוא למעלה מכל זה, הוא "לא מת".

"ויחי יעקב בארץ מצרים", אומרים חז"ל 26 : פה היו החיים של יעקב, נגמרו הצרות ועכשיו יש ליעקב קצת נחת. כיצד יתכן, שדווקא בארץ מצרים הידועה במרכזיות טומאתה 27 , דווקא שם 'ויחי יעקב'?! אלא, יעקב הוא כ"כ עליון, שהוא לא צריך להמצא במציאות יותר טובה ע"מ להשאר ברום המדריגה. כדברי המדרש 28 : "ושמעו אל ישראל אביכם- אל הוא ישראל אביכם". כביכול, רבש"ע הוא א-ל בשמים ויעקב א-ל בארץ. ובמקום אחר 29 : " מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? - שנאמר 'ויקרא לו אל אלהי ישראל'... ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל - אלהי ישראל". כלומר, יעקב נמצא במציאות רוחנית עליונה, שאין לסביבה יכולת להשפיע עליו לרעה, ולכן הוא יכול לחיות במצרים ולהשאר במדרגתו העליונה.

יעקב אבינו הוא מעל המציאות, וממילא לא שייכת בו הבחינה של 'מוות', ולכן אומרים חז"ל שיעקב אבינו 'לא מת'. לעומתו דוד המלך, תפקידו להופיע את המלכות בישראל, להופיע בתוך המציאות, והוא בחינה של יראה תתאה. לכן לא שייך לומר עליו- 'לא מת', אלא, 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.

לכל קושי יש מגמה
בסיום הפרק של האבות, יעקב רוצה לגלות לבנים מה יהיה באחרית הימים 30 . "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים 31 ", באחרית הימים יתאספו כולם, ויעשו אגודה אחת. ביקש יעקב לגלות ונסתלקה ממנו שכינה. יעקב חושש שמא מישהו מהבנים יש בו שמץ פסול 32 , איננו שלם באמונתו, והוא לא ראוי לגלות מה יקרה באחרית הימים, ובגלל זה מסתלקת השכינה. אומרים לו בניו: "שמע ישראל-שמע אבא, ה' אלוקינו ה' אחד" כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

מה המשמעות של גילוי הקץ?
אנחנו פוגשים במציאות מאורעות קשים, יסורים וסבל. קשה לנו מאד עם המציאות הזו, מפני שאנחנו לא מבינים לשם מה צריך את הקשים הללו. אילו היינו מצליחים לראות שלכל קושי, לכל צער ולכל כאב יש תכלית פנימית נפלאה ואדירה, שנובעת ממנו, כל החיים היו משתנים. אבל אנחנו חיים את הצד החיצוני של המציאות, ואיננו רואים את התוכן הפנימי, האמיתי של המציאות. אמנם אנחנו יודעים את זה ברמה הרוחנית, אבל אנחנו לא יודעים לראות את זה.

ענינו של גילוי הקץ זה לראות את המגמה הפנימית של המציאות בזמן התרחשות המאורעות. את זה רצה יעקב לגלות ונסתתם ממנו. מפני שהמציאות של העולם הזה, היא מציאות של התמודדות, ואם אדם ידע את התכלית של כל מאורע שהוא פוגש בדרכו, הוא לא יצטרך להתמודד עם שום דבר, והמגמה היא שכן תהיה התמודדות.

הגילוי הזה שבעתיד יראו את התוצאה של כל צרה, את התכלית של כל קושי, יכירו וידעו שלצורך השלמות של הגאולה היינו מוכרחים את כל התהליך הזה לכל פרטי פרטיו, עם כל היסורים, עם כל הסבל שעבר עם ישראל במשך הדורות, הענין הזה מאד חשוב. אמנם גם כיום אנחנו יודעים שלכל בעיה יש משמעות, אבל אם היינו יודעים מה המשמעות של בעיה מסוימת, מה המגמה של כל דבר, כל ההסתכלות על פני המציאות היתה מתרוממת למדריגה עליונה, והיינו יודעים מה לעשות כדי להתמודד עם כל צרה שלא תבוא.

הקב"ה ומשיח סובלים למען ישראל
ילקוט שמעוני מביא מדרש, המתאר דו-שיח, כביכול, בין רבש"ע למשיח 33 : "א"ל, הללו שגנוזים אצלך, עונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקין את רוחך בעול, ובעונותיהם של אלו עתיד לשונך להדבק בחכך. רצונך בכך? אמר משיח לפני הקב"ה: רבש"ע, שמא אותו צער שנות רבות הם, א"ל הקב"ה, חייך וחיי ראשך שבוע גזרתי עליך- שבע זה מספר של ריבוי- אם נפשך עצבה אני טורדן מעכשיו. אמר לפניו, רבש"ע, בגילת לבי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל, ולא חיים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם שגנוזים בעפר, ולא מתים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם מתים שמתו מימות אדם הראשון עד עכשו, ולא אלו בלבד אלא אף נפלים יושעו בימי, ולא נפלים בלבד אלא אף למי שעלתה על דעתך להבראות ולא נבראו, בכך אני רוצה, בכך אני מקבל".

המשיח מוכן לסבול כל מיני צרות ע"מ שלא יאבד אחד מישראל. לסבול למען מישהו שחי ע"מ שלא יפגע, זה מובן. אבל לסבול למען מישהו שלא נוצר, ע"מ שיווצר, זה חסד גדול מאד. (זו שאלה הלכתית, האם להחיות מת זה גדר של פיקוח נפש. אדם שמת בשבת, ויש אפשרות לעשות לו החיאה, האם מותר לחלל שבת לשם כך? אולי זה לא נחשב פיקוח נפש, מפני שהוא כבר מת?) על כל זה אומר המשיח, שהוא מוכן לסבול את כל הייסורים, ובלבד שישראל והעולם כולו יגיע לשלמותם היותר גדולה.

ממשיך המדרש: "אמרו, שבוע שבן דוד בא בו, מביאין קורות של ברזל ונותנים לו על צוארו עד שנכפף קומתו והוא צועק ובוכה ועולה קולו למרום, אמר לפניו, רבש"ע, כמה יהא כחי כמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהא אברי לא בשר ודם אני?! על אותה שעה היה דוד בוכה ואומר "יבש כחרש כחי 34 ". באותה שעה אמר לו הקב"ה, אפרים משיח צדקי כבר קבלת עליך מששת ימי בראשית, עכשיו יהא צער שלך כצער שלי, שמיום שעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את ביתי ושרף את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם, חייך וחיי ראשך, לא נכנסתי לכסא שלי, ואם אין אתה מאמין ראה הטל שעל ראשי, שנאמר "שראשי נמלא טל 35 ". באותה שעה אמר לפניו, רבש"ע, עכשיו נתישבה דעתי עלי, כי דיו לעבד שיהיה כרבו".

לא רק המשיח סובל. כביכול, רבש"ע ג"כ סובל. הקב"ה לא רק מעניש אותנו, את המשיח, הקב"ה בעצמו נמצא בתוך הצרה, כביכול. כאשר אדם מישראל סובל, שכינה אומרת קלני מראשי, קלני מזרועי 36 . כלומר כאשר יש לאדם צער, זה גם צער של השכינה, זה צער של רבש"ע, והצער שהאדם סובל, זה צער קטן בייחס לצער הגדול של השכינה, ולכן אומר "נפש החיים 37 " שאדם לא יתפלל על הצער שלו הפרטי, אלא על צערה של השכינה. צריך להתפלל לרפואה כדי שהשכינה לא תהיה בצער.
במדרש מדובר על המשיח, אבל אפשר להרחיב קצת את הענין. הגר"א אומר שכל השותפים במגמתו של משיח בן יוסף- בנין א"י, קיבוץ גלויות, מצוות התלויות בארץ וכו'- יש בהם ניצוצות של משיח בן יוסף. א"כ, מי שרוצה להיות שותף עם המשיח, צריך להיות שותף גם בתפקיד הזה של נשיאת הצער על כתפיו, ולקבל על עצמו, להיות מוכן לכל צער, ובלבד שלא יפגע אחד מישראל, ולא אלו בלבד, אלא "אף למי שעלתה על דעתך להבראות ולא נבראו".

סיכום
אנחנו מתמודדים עם קשיים כלליים ופרטיים. עוברים עלינו מתחים גדולים בענינה של א"י. לפעמים יש רעש בענינים אחרים ואז יש רגיעה מסוימת בענין א"י, כמו שאמרו חז"ל: "צרות אחרונות משכחות את הראשונות 38 ". אנחנו צריכים לנסות לראות את הפנימיות של המציאות, לראות שלכל קושי יש משמעות נפלאה וערך עצום, וכשמסתכלים כך על המציאות, רואים לא רק את הקשיים, אלא גם את ההתקדמויות, את ההצלחות, ואת הטוב האלוקי.

סיום
פרשות השבוע שמלוות אותנו, מתאימות מאד לפרשיות המציאות. יש בראשית של האבות, ויש בראשית של הגאולה. יש סוף 'בראשית' של האבות, ויש סוף 'בראשית' של הגאולה. אח"כ צריך לבוא השלב שאחרי הבראשית- עיקרה של הגאולה. אבל יש זמן מסוים שעומדים בין פרק לפרק. שלב מסויים עומד בסיומו, השלב של בנין א"י הבסיסי, של התהוות המרכזיות של האומה בא"י, ומחכים לשלב הבא. בערך בפרק הזה אנחנו עומדים עכשיו, אולי בין פרק לפרק, אולי כבר סמוך לפרק הבא של גאולה שלימה. יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלימה.


^ 1 בראשית מח, ז.
^ 2 גור אריה, בראשית מח, ז.
^ 3 פתיחתא דאיכה, סוף אות כד.
^ 4 ב"ר עא, ב.
^ 5 עמוס ה, טו.
^ 6 ירמיה לא, יט.
^ 7 עיין ספרי במדבר פיסקא קסא'.
^ 8 ויקרא טז, טז.
^ 9 בראשית נ, טו.
^ 10 ב"ר ק, ח.
^ 11 ויקרא יט, יח.
^ 12 ב"ר ג, ה. "ויאמר אלהים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
^ 13 עיין שמות ו, ג, וברש"י שם.
^ 14 עיין תנחומא, מקץ יב'.
^ 15 עיין ברכות לה, ב.
^ 16 ילקוט שמעוני חיי שרה רמז קט'.
^ 17 ילקוט שמעוני חיי שרה רמז קז'.
^ 18 תהילים צא, יא.
^ 19 אוצר המדרשים א.
^ 20 תענית ה, ב.
^ 21 ר"ה כה, א.
^ 22 שמועות הראי"ה פרשת ויחי.
^ 23 שבת קלב, ב.
^ 24 שמות כ, ח.
^ 25 יג' עיקרים לרמב"ם.
^ 26 זוהר פרשת ויחי.
^ 27 עיין קידושין מט, ב.
^ 28 ב"ר צח, ג.
^ 29 מגילה יח, ב.
^ 30 עיין ב"ר צט, ה.
^ 31 בראשית מט, א.
^ 32 פסחים נו, א.
^ 33 ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז תצט'.
^ 34 תהילים כב' טז'.
^ 35 שה"ש ה'.
^ 36 סנהדרין פ"ו, מ"ה.
^ 37 שער ב' פרק יא'.
^ 38 ברכות יג, א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il