בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מקץ
לחץ להקדשת שיעור זה

בין יהודה לראובן

undefined

הרב הלל מרצבך

כסלו תשע"ב
3 דק' קריאה
בפרשתנו מסופר על תגובת יעקב על דרישת שליט מצרים, להוריד את בנימין אליו. יעקב מסרב באומרו לבניו 1 "אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה:". לשמע דברים אלו מייד אומר ראובן בנו הבכור אל אביו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך:", אך יעקב נשאר בסירובו ואומר: "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה:"
בהמשך הפסוקים, כאשר הרעב מתחיל להיות יותר כבד בארץ, מנסה הפעם יהודה את מזלו ואומר אל אביו 2 : "ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו: אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים:". ומשום מה יעקב הפעם מסכים לשלוח עימו את בנימין בנו הקטן.

וצריך להבין את עומק העניין, מדוע בתחילה כשראובן התחייב על היקר לו מכל, אביו יעקב סירב, ולאחר מכן כשיהודה לקח את האחריות על עצמו ללא כל הבטחה על משהו ממשי, יעקב מסכים.
ואמנם רש"י כבר מבאר נקודה זאת באומרו: "לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:". אך עדיין הדברים צריכים עיון, שהרי ראובן מוכן להתחייב על הדבר היקר לו ביותר, שני בניו, וא"כ מדוע יעקב לא סומך עליו.

אצל ראובן אנו רואים את מידת הפחז, והפזיזות, בברכת יעקב לראובן אמר עליו 3 : "פחז כמים אל תותר". ודרשו חז"ל על כך 4 : "פחז כמים, כמים הנגרים ארצה בזריזות, שהרי שאר משקין יורדין בנחת כמו היין והחלב והדבש, וריח לא נשאר בכלי כשהן נשפכין ממנו, כך כל כעסך הבערת." נקודה זאת באה לידי ביטוי כבר בחטאו הראשון שבילבל את מיטת בלהה שהוכיחו אביו: "כי עלית משכבי אביך". ראובן פעל מתוך פזיזות, ולא מתוך מתינות ושיקול דעת נכון, וזה גרם לקלקול רב, למרות שכוונתו של ראובן הייתה רצויה וטובה.
וכן אצלנו, ראובן ואחיו רק הגיעו ממצרים, ומספרים לאביהם את הקורות אותם, ומייד ראובן קופץ ואומר ללא כל חשש: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ללא כל מחשבה עמוקה. כשאדם מוכן לתת את היקר לו בצורה כ"כ מהירה, זה אומר דרשני. לא בטוח שהאדם הזה באמת בעל אחריות שלקח את כל המשמעות של דבריו. וכן כותב המדרש 5 ורש"י על פסוק זה 6 : "נחלה מבהלת בראשנה ואחריתה לא תברך:" -"נחלה מבוהלת בראשונה - שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם:", וגם כאן אנו רואים את מידת הבהלה, המהירות והפזיזות שהייתה בחלקו של ראובן.
לעמתו, יהודה, שזכה שמזרעו תצא המלוכה, במקרה זה הוא ממתין לעת רצון, מחכה לרגע שהרעב כבד בארץ, ומחכה עוד ורק 7 : "כאשר כלו לאכל את השבר אשר הביאו ממצרים" ויעקב בפירוש אומר להם "ויאמר אליהם אביהם שבו שברו לנו מעט אכל:" רק אז קם יהודה וחוזר על כל המקרה, ומוסיף ואומר שהוא מוכן לקחת אחריות מלאה, בלא הבטחות שחסרות שחר וקיום. אלא מתוך שיקול דעת רציני, בעיתוי הנכון, ומתוך תחושת בטחון מוחלטת. ולכן זכה שדוקא בו יעקב סמך ומסר לו את בנימין.

גם בזמן המכבים לקחו המכבים אחריות גדולה מאוד, ונלחמו ללא מורא ופחד ביוונים ובמתיוונים עד חרמה. לא כל פעם אדם צריך להכריז מלחמה על אחיו, ולפעול ללא רחמים, בצורה כ"כ בוטה וקשה. המכבים זכו לשיקול דעת נכון להכריע כיצד ומתי להילחם ביוונים. אנו צריכים להתפלל שגם אנו נזכה לכך, מתי להלחם, עם מי ובאיזה אופן.

עד היום אנו נמצאים בזמנים של הרבה מאוד בלבולים, מה לעשות ואיך לפעול, מתי להפגין, מתי לשתוק. והמינון הזה כלל לא ברור. אנו מתפללים שנזכה למשיח בן דוד, מזרע יהודה, שהיה לו את היכולת לדעת לנתב את המילים הנכונות בזמן הנכון. במה"ב אכי"ר.



^ 1.בראשית מב, לו-לח
^ 2.בראשית מג, ח-ט
^ 3.בראשית מט, ד
^ 4.אוצר המדרשים עמוד רכח ד"ה (א') "ויקרא יעקב
^ 5.במדבר רבה פרשה כב ד"ה ט ד"א ומקנה
^ 6.משלי פרק כ, כא
^ 7.בראשית פרק מג, ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il