ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- תרגום יונתן - והחיילים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה
הכתוב סתם ולא פרש מהו אותו "עֵת מוֹעֵד"? אך משמע, שהגזרה של "שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר" – לא התבצעה בפועל. בתרגום יונתן (שם) נאמר: "ויהב ה' מותא בישראל מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק". כלומר, הגזרה התקיימה בזמן הקצר שמשחיטת התמיד ועד העלאתו. נראה שאין זה קשר מקרי; והתרגום מרמז שקיצור הגזרה בצורה משמעותית מאוד - נעשה בזכות הקרבת התמיד על המזבח.
הקשר שבין הגזרה לבין עבודת המזבח
קשר בין ביטול הגזרה לעבודת המזבח מופיע גם בתרגום לדברי הימים. נאמר שם (א כא, טו): "וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". ובתרגום נאמר:
"... ובחבלותיה אסתכל באפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא , ואדכר קימיה דעם אברהם דקים בטור פולחנא ובית מקדשא דלעיל דתמן נפשת צדיקיא ואוקונין דיעקב דקביע בכורסי יקרא, ותב במימריה על בישתא דאמר למעבד, ואמר למלאכא מחבלא מסתיך כדון טול אבישי רבהון מביניהון ופסוק מחתך מן שיר עמא, ומלאך שליח מן קדם ה' הוה קאם בבית אדרי דארון יבוסאה:"
הסוגיה בברכות (דף סב, ב) מרחיבה את כוונת התרגום ואומרת: "באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין"; ובפרקי דר' אליעזר (מב) מובאת דעת ר' שמעון, שהמלאך פגע רק באבישי ולא באף אחד מישראל:
" 'וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ'. ר' שמעון אומר לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש".
התרגום מרמז, שזכות "אפר עקידת יצחק שנמצא ביסוד של המזבח" סייעה לכך שנטילת אבישי שהיה הגדול שבישראל, תכפר על שאר העם. כלומר, גם כאן עבודת המזבח סייעה להקטנת הגזרה.
אלא שדברי התרגום טעונים ברור. יצחק אבינו לא הועלה לעולה בסופו של דבר ולא נשרף. ואם כך, באיזה אפר מדובר? בנוסף לכך, מדוע האפר שמור דווקא ביסוד המזבח, ולא על המזבח עצמו?
הקשר שבין המפקד - לבין עקדת יצחק
המאמר הקודם "המפקד של דויד"t דן בשאלה, מדוע רק יואב התנגד למפקד, ומדוע הסנהדרין וזקני ישראל לא מחו בעצמם בפני דויד. והתבאר שם שהסנהדרין וזקני ישראל תמכו במפקד של דויד וראו בו מנין לצורך.
והתבאר, שתרגום יונתן רמז בספר שופטים שקיימות שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח" יבנה ב"חלקו". ספר שופטים (א, כא) הביא את גישת "יהודה הצדיק", שמאשים את "בני בנימין" שהדרך שלהם מותירה את היבוסי ב"ירושלים של מעלה"; ואלו ספר יהושע (טו, סג) הביא את גישת "בנימין הצדיק", שמאשים בכך את "בני יהודה". החלוקה אינה מוכרחת להישאר שבטית, ולכן אפשר שאנשים משבט יהודה יתנהגו כמו "בנימין הצדיק"; וכן להיפך.
בפרשיית המפקד, דויד מילא את תפקיד "יהודה הצדיק", ויואב מילא את תפקיד "בנימין הצדיק". דויד רצה שכל ישראל יהיו מהסוג של "יהודה הצדיק". לשם כך הוא רצה למנות את ישראל כמו לפני מלחמה, אלא שבמקום יציאה למלחמה גשמית הוא תכנן להפנות אליהם פקודה שכולם יעסקו בתורה ובתפילה. הסנהדרין והנביאים תמכו בצעד הזה, וראו בו "מנין לצורך"; ולכן הם לא עצרו את דויד. יואב נבחר למלא את מלאכת המפקד, מפני שהוא היה ראש הצבא, ובידיו היו הכלים לבצוע המעשי של המשימה. מאידך, יואב היה סבור שאי אפשר להתעלם מכך שבעם ישראל יש צדיקים רבים כמוהו - מהסוג של "בנימין הצדיק". יואב טען, שדרישה מכולם לנהוג כמו "יהודה הצדיק" – לא תצליח; והיא רק תקטרג על ישראל.
הרמזים שבין פרשיית המפקד והגורן - לבין עקדת יצחק
התנ"ך מרמז לקשר שבין המפקד לבין עקדת יצחק. בספר דברי הימים (ב ג, א) נאמר: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". לשון הכתוב הזה מרמזת לכתוב בתורה (בראשית כב, ב): "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
כמו כן, בספר שמואל (ב כד, יז) ובספר דברי הימים (א כא, יז) דויד מבקש שבני ישראל לא ינזקו בגללו, ואומר: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". הדימוי הזה מזכיר את הכתוב (בראשית כב, יג): "...וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". אצל אברהם, הָאַיִל (=הַצֹּאן) הוקרב תחת יצחק ; ואילו כאן דויד מציע משהו הפוך, דויד מציע "אותו ואת בית אביו" תחת הַצֹּאן (=הָאַיִל). "בית דויד" מופיעים כאן בתפקיד"יצחק" , ודויד מציע אותם תחת "הָעָם" (=הָאַיִל=הַצֹּאן). הדימוי ההפוך הזה, מרמז לתפקידו של הָאַיִל בעקידת יצחק.
ה"מזבח" של אברהם - והנערים
ירמיה הנביא מוכיח את ישראל על אבות שהקריבו את בניהם ממש לעבודה זרה. ירמיה מרמז, שהחוטאים טענו שגם רצון ה' הוא להקריב את הבנים ממש; אך הם טועים (ירמיהו ז, לא) – "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". החוטאים תלו עצמם בציווי של הקב"ה לאברהם להעלות את יצחק לעולה; אך הם טועים (ספרי דברים, קמח): "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח!".
הקב"ה נתן לאברהם אפשרות לטעות בהבנת הנבואה שהוא קיבל; כאילו הוא דורש כביכול להעלות את יצחק לעולה ממש. אברהם פעל לפי טעותו בתום לב; ולפיכך, הוא עמד בניסיון עצום וקיבל על כך שכר גדול. אולם בסופו של דבר, הקב"ה הורה לאברהם שלא לשלוח ידו אל ה"נער". אברהם הבין אז את רצון ה'; וה"נער" יצחק הועלה לעולה על "מזבח סמלי". וכך מבאר זאת הרלב"ג (מלכים א יג יח):
"שהשם יתברך לא שב מצוויו הראשון, אבל באר לו שרצונו היה באומרו 'והעלהו שם לעולה' שיעלהו שם בעבור העולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת השם יתברך".
התורה מרמזת להבנה של הרלב"ג. אברהם שב לבדו אל נעריו והלך יחד עימם לשבת בבאר שבע. יצחק "נעלם" ולא שב מן ההר. בתרגום יונתן מבואר 1 שיצחק "הועלה" והסתגר והתבודד בבית המדרש של שם (מַלְכִּי-צֶדֶק) ולמד שם תורה במשך שלוש שנים.
ה"היעלמות" של יצחק מרמזת, שה"מזבח" שהקב"ה חפץ בו הוא "בית המדרש"; ועל ה"מזבח הסמלי" הזה צריכים האנשים המסורים להקריב את ה"נער" או את עצמם. ה"מזבח" הזה הוא הניגוד ל"מזבח של ענייני העולם הזה".
תפקיד האיל - בעקדת יצחק
לכאורה, מעמד העקידה היה אמור להסתיים בשלב שהמלאך עצר את אברהם מלשחוט את יצחק; והוסבר לאברהם שכוונת הקב"ה היתה שהוא ישלח את יצחק ללמוד בבית המדרש של שם-ועבר שהיה בהר המוריה. מדוע אברהם ראה צורך מעצמו להקריב שם את הָאַיִל (=הַצֹּאן) –"תַּחַת בְּנוֹ"?
דויד מרמז לכך באומרו: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן (=הָאַיִל=הָעָם) מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" .
אברהם ידע שהקב"ה רוצה, שבני אברהם יהיו מחוברים גם לגשמיות. וממילא, השהות של יצחק (וממשיכי דרכו) בבית המדרש לא תוכל להימשך זמן רב. בסופו של דבר, לומדי התורה יצטרכו לחלק את זמנם בין בית המדרש לבין החיבור לחיי המעשה. כדי שהשהות של לומדי התורה בבית המדרש תוכל להיות ארוכה, צריך שחלוקת הזמן תתבצע באופן אחר. במקום שכולם יחלקו את זמנם בין בית המדרש לבין חיי המעשה; צריך שחלקם יהיו עסוקים במרבית זמנם בבית המדרש, וחלקם יהיו עסוקים במרבית זמנם בחיבור לחיי המעשה.
לשם כך, הלך אברהם והקריב את "הָאַיִל" לעולה "תַּחַת בְּנוֹ". אברהם גילה בכך, שהקבוצה מבניו שתעסוק בתורה תחשב ל"יצחק", מפני שהתורה מכובדת יותר. ואילו הקבוצה מבניו שתעסוק בחיי המעשה תחשב לאַיִל (=צֹאן). בזכות "קבוצת הָאַיִל" שמקריבה את עצמה "תַּחַת" "קבוצת יצחק" שלומדת תורה, יכולה "קבוצת יצחק" להמשיך ולהישאר בבית המדרש.
ה"מזבח" ו"יסוד המזבח"
אמנם בהתבוננות עמוקה מתבאר, שחברי "קבוצת הָאַיִל" הם למעשה חברי קבוצת "יצחק" שהקריבו את עצמם עבור חבריהם. כל קבוצה מקריבה את עצמה עבור כלל ישראל. קבוצת "יצחק הראשון" "שורפת" על "המזבח שבשמים" את נטיותיה הגשמיות, והיא מתרכזת בעיסוק בתורה וברוחניות. ואילו מנגד, קבוצת "יצחק השני" הופכת את עצמה ל"אַיִל", והיא "שורפת" על "המזבח שבשמים" את נטיותיה הרוחניות, והיא מתרכזת בעיסוק בעולם הגשמי.
ה"אפר" שנוצר משתי ה"שְּׂרֵפוֹת" צבור על "המזבח שבשמים" במקומות שונים. בתלמוד ירושלמי 2 (תענית פ"ב ה"א; דף ח, א) נאמר, ש"אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח". ממילא ניתן להסיק, שה"אפר" של קבוצת "יצחק השני" (קבוצת הַצֹּאן (=הָאַיִל=הָעָם) נמצא מתחתיו והוא כאילו צבור על "יסוד המזבח".
מיהו יותר "יצחק"?
אולם, כאן נשאלת השאלה, מסירות הנפש של איזו קבוצה גדולה יותר. האם מסירות הנפש של חברי הקבוצה המכובדת? או שמא מסירות הנפש של חברי הקבוצה שאינה מכובדת? תרגום יונתן מרמז לכך, וכותב: "ובחבלותיה אסתכל באפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא". ה תרגום מרמז, שהגזרה שנגזרה בגלל המפקד של דויד, סרה בזכות ההקרבה העצמית של חברי קבוצת "יצחק השני". הם בעצם ה"יצחק" שבדור. ה"אפר" שנוצר מ"שְּׂרֵפַת" הנטיות הרוחניות שלהם נמצא במקום הנמוך של "יסוד המזבח". אך הם בעצם ה"יצחק" שבדור, מפני שהם מוכנים לקחת על עצמם את התפקיד שאינו מכובד.
אבישי בן צרויה – ה"יצחק" שבדור
אבישי בן צרויה הציל את דויד במלחמה (שמואל ב כא, טו-יז):
"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיָּעַף דָּוִד: וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:"
מאז שאבישי הציל את דויד, דויד החל לעסוק בתורה בכל מאודו; אולם אבישי המשיך "לבטל את זמנו" במלחמות ההכרחיות האלו. בזמן שדויד ערך את המפקד שנועד לגייס את כולם לתורה; דויד היה סבור שגם אבישי יכול לעסוק בתורה, ושהקב"ה אינו חפץ שיהיו שולפי חרב גשמית בעם ישראל. גם הזקנים והנביאים היו סבורים כך, ולכן הם לא מחו בדויד בעת שהוא ערך את המפקד.
אולם לאחר מכן, המלאך המשחית התגלה בפני קבוצת "יושב ירושלים" ובפני "בית דויד" והודיע להם, שבכל אחד מישראל קיים גם צד גשמי-מלחמתי כמו אצל הגויים. גם "עוסקי התורה" צריכים להקדיש חלק מזמנם לצבא למלחמה גשמית רגילה. המספר "שבעים" מסמל את הצד של אומות העולם. מבחינת דויד התגלות הצד הזה בתוך כל אחד מישראל, ובמיוחד אצל אבישי שהיה גדול בתורה ובתפילה 3 , נחשבה כמו "נפילה של שבעים אלף".
כשדויד העמיק היטב בידיעה שהוא קיבל, הוא הפסיק לקטרג על "הָעָם" (=הָאַיִל=הַצֹּאן); והוא הפסיק לראות בהם חוטאים. דויד הציע שה"חרב" תפגע בו ובבית אביו. כלומר, שהוא ובניו יהיו אלו שיתגייסו ויאחזו בחרב גשמית: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". אולם בסופו של דבר, רק אבישי בן צרויה נפל. אין הכרח להבין שהוא נפל ממש. הכוונה היא שדויד החל להעריך מחדש את גדולתו של אבישי בן צרויה; שהקריב את נטיותיו הרוחניות, והלך לעסוק בכל מאודו בענייני הצבא. אבישי בן צרויה הוא ה"יצחק שבדור" הוא נטל על עצמו את התפקיד הפחות מכובד.
תרגום יונתן מרמז לכך ואומר, שהגזרה סרה בזכות מסירות הנפש של אבישי, שהיה הגדול שבישראל. והוא מוסיף ומרמז שהגזרה סרה בזכות " אפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא ". למעשה מדובר בשני מזבחות רוחניים. מבחינת המיקום "במזבח שבשמים", האפר של "קבוצת האיל" נמצא במקום נחות ב"יסוד". אך מבחינת מסירות הנפש שהיתה דרושה באותה השעה, זהו המזבח שהיה חשוב יותר.
ביאור הסתירות בין הבריתות השונות
במסכת זבחים (דף נג, ב) מבואר, שהמזבח היה בנוי בחלקו של בנימין, מלבד רצועה קטנה שיצאה מחלקו של יהודה לתוך חלקו של בנימין. ובאותה רצועה לא היה יסוד, מפני שמסורת היא שיסוד בונים רק בשטח שייך לבנימין שנקרא טורף. מאידך במסכת יומא (דף יב, א) ובמסכת מגילה (דף כו, א) מובאת ברייתא, שהמזבח היה בנוי בחלקו של יהודה . רש"י ותוס' נדחקו ליישב את הסתירה, וביארו שכוונת הברייתא היא רק לרצועה שמוזכרת במסכת זבחים, אך המזבח היה בנוי בפועל בחלקו של בנימין. אך זהו תרוץ קשה, מפני שפשטות לשון הברייתא מורה שהיה שם מזבח ממש.
לפי מה שהתבאר במאמר, סוגיות התלמוד ממשיכות את המגמה שמופיעה בתנ"ך. בתוך פרקי התנ"ך משולבים רמזים למחלוקת בין שתי נשמות כלליות, נשמת "יהודה הצדיק" ונשמת "בנימין הצדיק". בספר שופטים ובספר יהושע יש סתירה מי התרשל בגירוש היבוסי בירושלים, האם בנימין או יהודה. תרגום יונתן על ספר שופטים רמז שמדובר במחלוקת על דמות "הצדיק העליון", האם הוא בדמותו של "יהודה הצדיק" או של "בנימין הצדיק". מחלוקת זו מופיעה גם בפרשיית המפקד. תרגום יונתן מרמז שגם כאן מדובר בחזרה על המחלוקת הקדומה הזו. דויד היה סבור שכל ישראל צריכים להיות כמו "יהודה הצדיק", אלא שהתביעה הזו יצרה קטרוג. בסופו של דבר התבררה לדויד מעלתו של אבישי, שמופיע בתפקיד "בנימין הצדיק". תפקיד זה קשור ל"אפר" שנמצא במקום הנחות ב"יסוד המזבח".
סוגיות התלמוד ממשיכות את המגמה הזו. ובתוך מה שנראה במבט חיצוני כסוגיות למדניות, הן ממשיכות ודנות במחלוקת איזו דמות היא עליונה יותר. הסתירה שבין ספר יהושע וספר שופטים חוזרת ומופיעה בסתירה שבין הסוגיות. אלא שהתלמוד מרמז לנו שניתן לקיים את המחלוקת הזו באופן אחר. באופן שכל אחד מודה שיש גם לחבירו חלק במקדש שבשמים; אלא שהוא מקנא במה שיש לחבירו ושהוא לא זכה להשיגו. וכלשון התלמוד (יומא דף יב, א): "ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום".
^ 1."וּדְבָרוּ מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא יַת יִצְחָק וְאוֹבִלוֹהִי לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא וַהֲוָה תַּמָן תְּלַת שְׁנִין...". (תרגום יונתן בראשית כב, יט)
^ 2.וכן הוא גם במדרש רבה (ויגש צד, ה; בחוקותי לו, ה; שלח יז, ב) ובמדרש תנחומא (וירא, כג).
^ 3."וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה - אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה". (סנהדרין דף צה, א)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
נצבים פרשת ניצבים – יום נקם בלבי
מה ההבדל בין הקץ המגולה לקץ הנעלם ואיך זה קשור למה שמתרחש היום בלבבות עם ישראל? דורנו זקוק יותר מתמיד לתורת הגאולה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
