- פרשת שבוע ותנ"ך
- וישלח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אומר המדרש:
"רבי יהודה ברבי סימון פתח: (משלי כה) מעין נרפש ומקור משחת וגו' א"ר יהודה בר' סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב:"
יש כאן ביקורת לגבי צדיק שמתרפש לפני רשע.
"ר"ה פתח: (שם כו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל קום לך דבישא שכיח הכא. קם ושרי מקפח ביה .א"ל ניער בישא. א"ל דמיך הוה ועוררתני. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. רבי יהודה ברבי סימון פתח: (ירמיה יג) מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב": [משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר אחד והתחיל להעיר אותו. א"ל קום שרעה מצויה כאן. קם והתחיל פוגע בו. א"ל אתה האיש הרע, (למה אתה מצער אותי) א"ל ישן הייתי ואתה עוררתני].
קשה לנו לראות מדרשים כאלו שמבקרים דברים לא מושלמים אצל האבות. הרי יעקב אבינו הוא הבכיר שבאבות, ואיך יכולים הדורות שלנו או אפילו הדורות של התנאים לבקר את מעשיו? חז"ל אומרים שלולא הראה יעקב לעשו שהוא פוחד ממנו - לא היה עשו מבחין בו כלל. יעקב לא היה צריך לחשוש מפני דברים שעשו אולי יעשה, יעקב גם לא היה צריך ל'סגת חד צדדית ממנו". חז"ל גם מעירים על כך שבפגישתו עם עשו יעקב השתחווה עוד ועוד, והרי לכאורה יעקב שהיה נציגו של הקב"ה בעולם והיה בעל השקפה אמונית - לא היה צריך לעשות כדבר הזה. חז"ל גם מוסיפים ואומרים שבגלל שיעקב השתחווה שבע פעמים, התעכבה כניסתם של בני ישראל לארץ-ישראל הרבה שנים, עד שהסתיים בה שלטון שבע מלכויות של עשו.
הזוהר שואל אותה השאלה: וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו ישתחווה לעשו הרשע? אלא כאשר עמד יעקב להפגש עם עשו התלוותה אליו השכינה כדי לשמור אותו, וכאשר יעקב ראה את השכינה הוא השתחווה אליה, ולא ח"ו בפני אחיו הרשע. לכאורה פירוש זה של הזוהר נראה כהוצאת הפסוק מידי פשוטו, אבל למי שמתבונן בדמותו של יעקב אבינו - זה נראה פשוט. מי שמכיר את יעקב אבינו בדרגתו הפנימית ובהסתכלותו האמונית, יודע שיעקב אבינו כל כולו היה תמיד מכוון לעשות את רצונו של רבש"ע, וכל מהותו היא דביקות בקב"ה ולכן היה הקב"ה מתגלה אליו בחלום ובמראה. יעקב היה מקושר לקב"ה כל ימי חייו, ולכן כלפי חוץ היה נראה כאילו יעקב אכן משתחווה לעשו אחיו אבל באמת הוא לא השתחווה אלא לשכינה. את הפירוש הזה של הזוהר יש לומר גם במדרש הראשון: יעקב אבינו אכן שלח מלאכים, אבל יש דעה בחז"ל שהיו אלה מלאכים ממש , ואם כן אין זו התרפסות כלל. המדרש מתאר שכאשר המלאכים היו מגיעים לעשו היו שואלים אותו מי הוא - והיו מכים אותו . כאשר היה אומר להם עשו: אני הנכד של אברהם - היו ממשיכים להכות אותו, וכאשר היה אומר: אני הבן של יצחק - עדיין לא היו פוסקים מלהכותו, אבל כאשר אמר להם: אני האח של יעקב - הפסיקו המלאכים להכותו. וכך הגיעו אל עשו קבוצות קבוצות של מלאכים, וכאשר עשיו הגיע אל יעקב הוא כבר היה מוכה וחבול. ממדרש זה מובן שעשו הכיר ביתרונו הגדול של יעקב עליו.
ניתן לומר ששני המדרשים אינם עומדים בסתירה אלא משלימים זה את זה במובן הפנימי. עשו יודע את האמת שיעקב אבינו הוא עיקר העולם, והוא לא אוהב את זה, אבל הוא מכיר בזה. הוא יודע את כוחו הרוחני של יעקב ויודע שבסופו של דבר יעקב אבינו יהיה השליט, ועל זה הוא בא להלחם - אבל עם לב חצוי. כשהוא פוגש את יעקב: "וישקהו". בחז"ל ישנן שתי דעות: האם באמת רצה לנשק לו או שרצה לנשוך אותו ואז צווארו של יעקב נעשה כשל שיש ונשברו שיניו של עשו. למפגש הזה בין יעקב לעשו ישנם שני צדדים: חיצוני ופנימי. כלפי חוץ נראה כאילו עשו הוא החזק, הוא הגיבור, ויעקב היה צריך תפילה ובקשה ורחמים כדי לרצות את אחיו, אבל זה רק התיאור החיצוני. באופן פנימי עשו יודע שבסוף הוא יתבטל בפני יעקב. חז"ל רוצים ללמד אותנו כאן שלא נראה את הדברים כפשוטם, ואם יש מי שרואה את הדברים כפשוטם וחושב שיעקב באמת שלח מלאכים בשר ודם - אז באמת יש לו מה להעיר ומה לבקר את יעקב. במבט עמוק המעשה של יעקב היה עם הסתכלות לטווח ארוך מאוד. יעקב אבינו לא רצה התמודדויות באותו הזמן, היו לו אז הרבה מהלכים חשובים אחרים לבצוע: ביסוס משפחתו ויישובה בארץ ישראל ומתוך כך התחלה של הקמת האומה הישראלית - הוא ידע שבסופו של דבר האמת תצא לאור גם אם ברגע זה הוא לא מתמודד עם אחיו, הוא ידע שבסופו של דבר הוא יגיע "אל אדוני שעירה", עכשיו זה עדיין מוקדם מדי להתמודדות הזו.
"ויוותר יעקב לבדו"
כפי שאמרנו המפגש הזה בין יעקב לעשו הוא מורכב ולכן לפני שיעקב פוגש את עשו - הוא פוגש את שרו של עשו. "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר", אמנם יעקב מנצח אבל הוא גם נפגע, מחד הוא צולע על ירכו אבל מאידך המלאך מודה לו ומברך אותו - זו המציאות המורכבת שנמשכת עד שיעקב מגיע לשלם. יש מי שדורש "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - מכאן שאל לו לאדם להשאר לבדו, הוא תמיד צריך להמצא בחברת עוד אנשים. אדם צריך להשאר מחובר עם הציבור, וכשאדם הולך לדרך לבדו - הוא נמצא בסכנה. כך גם מורה ההלכה שתלמיד חכם אסור לו ללכת בדרך יחידי.
המדרש מוסיף ומעמיק לנו את ההבנה: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - אומר המדרש:
"ויותר יעקב לבדו אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך. אין כאל, ומי כאל ישורון ? הנאים והמשובחים שבכם. את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא הקדים הקב"ה לעשות על ידי צדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקב"ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקב"ה מחיה מתים ואלישע מחיה מתים, הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות":
כלומר את הדברים הניסיים הקב"ה עושה ע"י צדיקים. בסיום המדרש: "ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל, ומי כאל ישורון? ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו, אף יעקב, ויותר יעקב לבדו". זה ביטוי חזק מאוד: על הקב"ה נאמר "ונשגב ה' לבדו" - המצב התמידי הוא שאין עוד מלבד הקב"ה, כל המציאות בטלה לקב"ה, כלומר לא רק באופן יחסי שכל המציאות קטנה יחסית לקב"ה, אלא המציאות היא שום דבר ללא הקב"ה, הוא זה שנותן לה את הקיום, למציאות אין קיום בלי הקב"ה. זו הכוונה "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", אם כן איך אפשר לומר שליעקב יש איזה צד של דמיון שאפשר לומר עליו "לבדו" כמו שנאמר על הקב"ה? אלא חז"ל מתכוונים לומר שאכן יש איזו בחינה של מעין דמיון בין האדם לאלוקים, שהרי נאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם", וגם כאן יש איזו בחינה של "לבדו" גם באדם.
התורה מתארת שבזמנו של יעקב אבינו כל העולם היה בטל יחסית אליו, הוא היה קיומו של העולם. יעקב אבינו התעלה מעל העולם וכל כך היה קשור ברבש"ע, ומתוך כך כל קיום העולם היה ממנו. גם על אברהם אבינו חז"ל אמרו: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - אל תקרי בהבראם אלא באברהם ", גם בזמנו של אברהם אבינו - הוא היה קיום העולם. העולם היה שווה את קיומו רק בזכות שאברהם היה בו. אותם הדברים נכונים גם לגבי צאצאיו של יעקב אבינו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - לעם ישראל ישנה מציאות מיוחדת כזו שמבטלת את חשיבות כל הגויים, ורק בזכות עם ישראל העולם כולו קיים.
ישנה עוד דרשה על הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" - שחזר בשביל פחים קטנים. כלומר יעקב אבינו העביר את כל הציוד שלו למחנה שמעבר לנחל, פרט לכמה פחים קטנים וחסרי ערך אבל בכ"ז הוא לא רצה להשאיר אותם ולכן הוא חזר למענם. מה חז"ל רצו ללמד אותנו בכך שיעקב חזר בשביל "פחים קטנים"? הרב זצ"ל היה מקשר את שני המדרשים הללו יחד, ואומר: כאשר אדם נהיה גדול מאוד, אזי כל הדברים הקטנים ו'חסרי-הערך' מקבלים גם הם משמעות. האנשים הגדולים יודעים למצוא משמעויות גם בדברים הקטנים, הם יודעים למצוא את המשמעות העמוקה של המציאות בכל בריה אלוקית.
גם בהנהגתו הפרטית של האדם זה כך. ישנם אנשים שמתקדמים ונעשים גדולים מאוד, הם מפתחים השקפת עולם רוחנית גדולה, מקבלים ראיה רוחנית, הם גם יודעים לפתח את הדברים לדרשות גדולות ושטים בגבהים עליונים ומתוך כך הם מזלזלים במעשים הקטנים. נראה להם שפרטי ההלכות והנהגות שבין אדם לחברו הם רק דקויות קטנות. קשה להם כביכול 'להצטמצם' בדברים הללו. יש אנשים שלומדים ומתעלים בלימוד ורוצים להיות מלמדים או ראשי כולל לפחות, מינימום ר"מ בישיבה גבוהה, הם בכלל לא חושבים להיות 'פחותים' מדרגת ר"מ בישיבה תיכונית, שלא לדבר כלל על פחות מזה. זו גדלות חלקית, זו גדלות לא מושלמת. גדלות אמיתית היא זו שרואה את הכול באופן מאוחד, אדם מושלם הוא אדם שאינו מזלזל בחינוך של קטנים בגיל תלמוד תורה או בגיל של בית ספר עממי. כל פעולה שאדם עושה בעבודת ה' - זה דבר גדול. כל פעולה שאדם גדול עושה בדברים קטנים הופכת אותם לדברים גדולים. כל דבר שאדם עושה בגדלות - הוא דבר גדול, ולא מדובר דווקא ברעיונות עמוקים ובמחשבות גדולות או על חידושים עמוקים. יעקב אבינו חזר גם על פחים קטנים, והוא יעקב שנאמר עליו "ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו" - בנקודה הזו יש ליעקב דמיון מה לקב"ה. יעקב יודע שלכל דבר יש משמעות - גם לפחים 'קטנים'.
"מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי"
"שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין..." 1 .
לר' זירא שאומר על עצמו שלא הלך ד' אמות (ד' אמות זו מידת זמן ולא מידת מרחק) בלא תורה ובלא תפילין, יכול היה לקרות מקרה שהוא יהיה שקוע כל כך בדברי תורה עד כדי כך שהוא יעבור במקום מטונף ולא ישים לב וימשיך להרהר. אך לא, למרות שהוא היה שקוע כל הזמן בדברי תורה כאשר הוא הגיע למקום מטונף - הוא מיד הפסיק. אנחנו רואים כאן שליטה מליאה על כוחות הנפש ועל ההתנהגות, מחד דביקות עצומה ומאידך עמידה על פרטי ההלכה. "לא הקפדתי בתוך ביתי" - יכול להיות אדם גדול שהוא מלא סבלנות כלפי אחרים וכלפי כל הסביבה, אבל כלפי אשתו וילדיו אין לו סבלנות, והם צריכים לדעת שהוא אדם גדול והוא עסוק ואסור להפריע לו.... על זה אומר ר' זירא שהוא לא הקפיד בתוך ביתו. לפני כמה שבועות קבלתי מכתב שמבקש לדבר על אלימות בתוך הבית - אלימות כלפי נשים (באותו שבוע חל "יום האלימות הבין-לאומי"). ישנם אנשים חשובים שבחוץ הם מתנהגים בצורה ממש מושלמת. אם יספרו עליהם שהם אלימים בבית - אף אחד לא יאמין. אבל זה קורה, זו עובדה שאנשים בתוך ביתם מרגישים שהם יכולים להתנהג כמו-שהם בלי לעשות 'הצגות'. אמנם מחוץ לביתו הוא מתאמץ ועושה רושם טוב, אבל בבית הוא פורק את כל המועקות שצבר במשך היום.
אני אכן שומע מפעם לפעם שאלו אינם דברים בעלמא, וגם בציבור שלנו ישנם מקרים כאלו. אני מקווה שזה קורה אצלנו לעיתים רחוקות מאד, אבל אלימות כלפי ילדים ואפילו אלימות פיזית זה מצב קיים. היום אלימות מילולית איננה נחשבת, אבל התורה מלמדת אותנו שגם אלימות כזו היא חמורה ולא פחות חמורה מאלימות בידיים! אני אפילו חושב שאלימות מילולית היא יותר חמורה. ידוע שלשון הרע הורג שלושה אנשים ועברה זו שוות ערך לשלושת העבירות החמורות ביותר. גם דיבור-פוגע הוא חמור יותר ממכה. כאשר ילדי למדו בבית הספר אמרתי למורה שלהם: אם אתה כועס על בני תן לו מכה, אבל אל תפגע בו בדיבור, כי מילה רעה משפיעה על הנפש, אמירה כזו גורמת לילד להרגיש שהוא רע, שהוא עצלן, שהוא לא שווה. מכה היא אמנם נורא פוגעת - אבל היא חיצונית וזה עובר. אנשים היום לא מבינים את הדבר הזה, ועל מכה אפשר להתלונן במשטרה אבל על דיבור אי אפשר לתבוע את המורה. גם בתוך הבית וגם במצבים שאחרים לא רואים - צריך לנהוג כהלכה לדעת להיות שלם, גם בַפחים הקטנטנים. וזה הוא האדם הגדול: שגדול גם בקטנות.
"ויגע בכף ירך יעקב"
"ויאבק איש עימו" - זהו שרו של עשו. "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו". שרו של עשו לא יכול לגעת בכוחות הרוחניים של יעקב, וגם בחלקי הגוף העליונים שמיצגים את הכוחות העליונים הוא לא יכול לפגוע, רק במקום שקרוב לתאוות הוא ניסה לגעת והצליח. הזוהר על-אתר אומר שהרגליים הם הבסיס שמעמיד את האדם. גם מבחינה רוחנית, מה שמעמיד את התורה הם תומכי-התורה. שרו של עשו ראה שהוא אינו יכול לגעת בתורה ובקְדוּשה עצמה - אז הוא בא לפגוע באלו שמחזיקים את התורה והקדושה. יש באדם שס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, שהם כנגד שס"ה ימים בשנת-החמה. כותב הזוהר שיש גיד כנגד כל יום בשנה וגיד הנשה הוא כנגד תשעה באב. "ויגע בכף ירך יעקב" - הוא נגע במקום של חולשה רוחנית. "ויעקב צולע על רגלו" - זה החורבן. חז"ל אומרים: "נגע בדורו של שמד" - וזו בעצם אותה הכוונה. לכן נאמר על מי שאוכל בתשעה באב שזה כאילו שהוא אכל מגיד הנשה. גיד הנשה מסמל את הצד היותר נמוך והיותר מקולקל שבאדם שהוא כנגד תשעה באב. שרו של עשו ניסה לפגוע בגיד הנשה. כאשר עולה השחר רואה יעקב את הכוונות הרעות שלו, והוא כופה עליו להודות בברכות ולברך אותו. בסופו של דבר יעקב מנצח וזה כמובן גילוי וסמל לבאות לכל מה שיקרה בעתיד בין ישראל והעמים. אמנם בתחילה יש צליעה אבל בסופו של דבר עם ישראל מנצח.
"כה אמר עבדך יעקב"
אנחנו ממשיכים בפרשה. יעקב נכנס לארץ ישראל ומגיע לשכם ושם הוא שוב נתקל בקושי. "ותצא דינה בת יעקב וכו' " ושמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם. הראשונים דנים האם זה היה על פי ההלכה. הרמב"ם אומר ששמעון ולוי עשו כדין מכיוון שאנשי שכם היו עוברי עבירה שכן הם עברו על הדינים שהם ממצוות בני נוח, לעומתו הרמב"ן אומר שזה לא נקרא "עובר על הדינים" והוא מביא סיבות אחרות המסבירות ששמעון ולוי עשו כדין. המהר"ל לעומתם אומר שמותר לעשות מלחמות עם הגויים ואיסור שפיכות דמים חל רק בתוך כל עם ועם, אבל בין עמים אין גדר של שפיכות דמים שהרי מותר לעשות מלחמות.
בכל אופן יעקב אבינו נבהל מאוד מהמעשה הזה וחושש שכל העמים יבואו ויפגעו בו. יעקב יודע את יחסי הכוחות ושהוא נמצא במיעוט, ולכן הוא כועס על האחים - הוא ממש חושש מסכנת נפשות. ומה עונים לו האחים? "הכזונה יעשה את אחותנו". מה התשובה בזה? הרי הוא לא שאל אותם על עצם המעשה אלא על השלכותיו, והרי יש כאן סכנת נפשות? "אור החיים" מסביר שהם אמרו לו: אדרבה, אם היינו שותקים היינו נמצאים בסכנת נפשות. לולא היינו מגיבים בתקיפות הייתה כל הסביבה חושבת אותנו לחלשים, אם על דבר כל כך חמור לא היינו מגיבים, היו כולם באים עלינו. ועוד הם עונים: לא כולם יבואו עלינו כמו שאבא יעקב אומר, מכיוון שכולם יודעים שאנחנו צודקים ושאי אפשר לעבור בשתיקה על דבר כל כך חמור, ולכן זה לא יבעיר את הסביבה. זוהי הסתכלות של גבורה , וזו מהותם של שמעון ולוי. ליעקב אבינו יש שיטה שונה. יש לו תוכנית ארוכת טווח, והוא לא מוכן לקחת עכשיו סיכונים ולהרוס בכך את המהלך הגדול. עם הדילמות הללו אנחנו מתמודדים במשך כל הדורות. מסופר על רבי יהודה הנשיא ששלח מכתב למלך רומי וחתם בסופו: "מעבדך יהודה", וכאשר תלמידיו שאלו אותו למה הוא חותם כך למלך גוי, ענה להם רֶבִּי שכך גם עשה יעקב אבינו שהרי נאמר: "כה אמר עבדך יעקב". את שתי השיטות האלו אנחנו רואים לאורך הדורות - והיו חכמים שנהגו כך והיו כאלה שנהגו אחרת.
בפרשה שלנו ישנה אריכות ורשימה מפורטת של מלכי ואלופי עשיו, וזאת משום שהפרשה היא תיאור של התמודדות יעקב ועשיו. ההפטרה שלנו מתארת גם היא נבואה עתידה על עשיו. נבואה חריפה מאוד: "לא יהיה עוד שריד לבית עשיו". ההפטרה כולה כתובה בלשון קשה והביטויים שם הם ברורים מאוד. שלא כמו בשאר המלחמות בהם גם למפסיד ישנה איזו פליטה, הפעם לא יישאר אפילו שריד מבית עשיו. זוהי נבואה של עובדיה, והגמרא בסנהדרין 2 אומרת:
"אמר רבי אבא גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם לא כתיב 'מאוד' ובעובדיהו כתיב 'מאוד'. אמר רבי יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות? מפני שהחביא מאה נביאים במערה, שנאמר "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו' " מאי שנא חמשים איש אמר רבי אלעזר מיעקב למד שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה". ממשיכה הגמרא: "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום וגו' מאי שנא עובדיה לאדום אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים (אחאב ואיזבל) ולא למד ממעשיהם". כלומר עובדיהו היה אדם עם כוחות לעמוד נגד הזרם.
"אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה" - עכשיו אנחנו מבינים את השאלה "למה נתנבא" שהרי הוא היה גר, אמנם הוא נתנבא רק נבואה אחת (וזה כל ספר עובדיה) אבל עדיין נשאלת השאלה למה זכה? והתשובה לכך היא שהוא זכה מפני ש"היה ירא את אלוקים מאוד". אבל הגמרא ממשיכה "והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא", כלומר כשרוצים לקצוץ את היער קוצצים עץ אחד כדי לעשות ממנו את הגרזן, ובו בגרזן משתמשים כדי לקצוץ את היער כולו, כלומר רק עובדיה שהיה גר אדומי יכול להתנבא נגד אדום. הזוהר אומר: "כל הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשיו רק עובדיה הנביא שהיה גר שבא מצד עשיו, עמד על הדבר ולא נחלש כוחו". כלומר צריך כוח להתמודד עם עשיו, צריך להיות מישהו מהסוג שלו, מהטבע שלו, וזה היה עובדיה. רק עובדיה שהיה מהאדומים, שהיה לו את כוח אדום - רק הוא יכול לנבא את הנבואה הזו.
בהפטרה זו נאמרו כמה פסוקים חשובים מאוד:"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה", בפרק הזה גם נאמר "בהר ציון תהיה הפליטה". בזמן מלחמת העולם השניה רצה הרב הרצוג לחזור לארץ ישראל ולא יכול, ארץ ישראל היתה בסכנה שהרי הנאצים היו קרובים למצרים והיה חשש גדול שהם עתידים להגיע גם לארץ ישראל. אמר הרב הרצוג: על זה נאמר: "בהר ציון תהיה הפליטה" ולכן ארץ ישראל לא תפגע, ואכן היא לא נפגעה והגרמנים לא כבשו אותה.
אני רוצה לסיים בדברי אור החיים בפרשה:
"ואלה המלכים וגו' - יכוין בזה למנות כל אשר נתחתן לאדום או העמיד לה מלך וכדומה, כי הכל עומד לאבדון בנפול אדום, וכאומרם ז"ל "בצרה", לפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם דכתיב "כי זבח לה' בבצרה" ע"כ גם שאר הערים".
כלומר למרות שבצרה היא לא אדום מכיוון שהיא העמידה מלך לאדום היא תיפול עימהם."הגם שביני ביני קודם שיבא גואל צבי ישראל יכנסו ברשות מלך אחר - יבואו בני ישראל בטענה קדומה ויוציאוה ותשרף, ואין צל הזולת מצילתה:"
דהיינו למרות שבינתיים הועמד מלך אחר בעולם, זה לא יציל אותה האומה, את אדום, והיא בכ"ז תשרף."גם לקחת סימן לגאולה העתידה כי יאריכו הימים, והראיה כי ה' מנה מלכי אדום שקדמו למלכי ישראל, וכמותם קדמו מלכי ישראל למלכותם אחר שפסקה אחר מלכים הרשומים בתורה".
כלומר התורה אומרת לנו שלמרות שבתחילה ישלטו בארץ מלכים אחרים - בסופו של דבר יהיו שם מלכי ישראל באותו אורך זמן . אבל לכאורה הרי העולם עומד ששת אלפים שנה? ממשיך ה"אור החיים" ומשיב: "ומעתה כמו כן ימלכו ישראל כמניין אשר מלכו באדום, והגם כי ששת אלפים עולם עומד יאריך ה' ימי טובה כמאמרם ז"ל" כלומר הקב"ה יעשה תוספת, מעיין הארכה, כדי שמלכי ישראל ישלטו באותו אורן זמן כמו מלכי אדום. יכול להיות שכוונתו היא מבחינה איכותית, כלומר שיהיו כאלו ימים טובים שכל יום במלכות ישראל יהיה שווה לתקופות ארוכות במלכות אדום. וניתן גם להבין כפשט. כך או כך זו הסיבה שהתורה מתארת לנו את אלופי שעיר ואלופי עשיו, כדי להורות לנו על אורך מלכות ישראל. ולבסוף לאחר שהתורה מתארת לנו בקצרה את כל המלכים הללו, ומקדישה לכל אחד חצי פסוק, חוזרת התורה ואומרת: "אלה תולדות יעקב יוסף" וזה יבוא באריכות גדולה כי זהו כאמור עיקרו של העולם. נקווה שנזכה במהרה תתקיים הנבואה "ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה".
השראת השכינה על ידי יעקב
הרב חיים בן שושן | ט"ז כסלו תשפ"ד
"וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" - על איחוד כוחות, ראיה למרחוק ובנין הארץ
הרב יוסף כרמל | י"ב כסליו תשפ"ה
יעקב מול עשו והמלאך (שרו של עשו)
הרב דוד דב לבנון | תש"ס
רבנו בחיי לפרשת וישלח
הרב חיים כץ | י"ז כסלו תשפ"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (1)
שיעור מס' 90
ט"ו סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
בריאת העולם בפרשת לך לך
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
האם מותר לפנות למקובלים?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך לא להישאר בין המצרים?
מה הייעוד של תורת הבנים?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
"וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" - על איחוד כוחות, ראיה למרחוק ובנין הארץ
הרב יוסף כרמל | י"ב כסליו תשפ"ה
למה יעקב מפחד?
כלי יקר פרשת וישלח חלק ב'
הרב חיים כץ | י"ב כסליו תשפ"ה
חמדת השבת: לחם משנה קפוא
הרב בצלאל דניאל | י"ב כסליו תשפ"ה
