(מה. תחילת פרק שביעי - מו. שורה 1)

א. המקור לזימון

רב אסי – גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו.

ר' אבהו – כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

[אגב,

1. מהפסוק הראשון ("איתי") רב חנן ב"א לומד משם שהעונה לא יגביה קולו מהמברך,

2. אגב זה – ר"ש ב"פ – המתרגם לא יגביה קולו מהקורא, וכן בברייתא (וכן להפך).

ב. האם אפשר זימון בשניים?

A. באמוראים – מחלוקת רב ורי"ח.

B. בתנאים –

ראיות שלא:

1. משנתנו – "שלושה שאכלו חייבין לזמן".

דחייה – שלושה חובה, שניים – רשות.

2. שלושה שאכלו אינם רשאין להתחלק.
   והרי גם אם יתחלקו עדיין יהיה זימון בשניים? אלא שאין.
   דחייה – יש זימון בשניים, אך בשלושה עדיף (מצווה ועושה).

3. השמש מצטרף לשניים גם בלי רשות, כי סביר שרוצים בכך כדי שיהיה להם זימון.
   משמע שלשניים אין זימון.

דחייה – כנ"ל – יש זימון בשניים, אך בשלושה עדיף.

ראיה שכן – נשים רשאיות לזמן לעצמן, למרות שאינן חייבות.
אז כך גם גברים יכולים לזמן.

דחייה – סוף סוף שם יש 3 ומעלה "דעות", שזה מספיק לרשות.

[ולמה נשים ועבדים ביחד לא? (הרי יש 3 דעות)? תשובה – פריצותא].

(מה: 10+)

C. מי אמר שאסור –

1. רב -
   שהרי אמר רב – שלושה שאכלו ואחד יצא לשוק, קוראים לו כדי לזמן ממקומו בשוק. משמע שבלעדיו אי אפשר.
   דחייה – שם כבר התחייבו בשלושה.

2. רי"ח -
   רי"ח – שניים שאכלו, אחד יוצא בברכת חברו (שומע כעונה), והסביר ר' זירא שהחידוש הוא שיוצא אך לא מזמנים יחד.

D. דיונים על המימרות: (מה: באמצע)

a. גופא – רב: אפשר לצרף אחד שיצא לשוק והוא באזור.

תנאים:

1. אביי – קרוב מספיק לשמוע ולענות.

2. מר זוטרא – דווקא 3, אך עשרה לא (לשם ה' אינו דרך ארץ).
   (רב אשי – 3, וכל שכן 10 (שהרי האחד שנעלם פחות מורגש).

b. ראינו שגם בשניים, אחד יוצא בברכת חברו. אך אומר אביי (וברייתא) – מצווה לחלק.

¬

(מה: שליש תחתון)

ג. עוד דינים של זימון –

A. מתי חלק מפסיקים לשאר

רבא (ור' זירא) – אחד מפסיק לשניים (רש"י – דרך ארץ) אך שניים לא לאחד (אך יכולים לפנים משורת הדין כמו רב פפא ועוד אחד שהפסיקו לבנו).

B. כשאין אדם גדול מהשאר -
יהודה בר מרימר, מר בר ר' אשי ורב אחא מדפתי חשבו שלא מזמנים
אך אמר מרימר – בכל מקרה מזמנים.

C. מרימר – אין זימון למפרע (אחרי שכבר ברכו).

D. הגיע באמצע זימון -
שתי דעות, ולא פליגי –
"רבותי נברך" – (רב זביד) ברוך ומבורך.
"ברוך שאכלנו..." – (רב פפא) אמן.

[דיון באותו סגנון של "ולא פליגי, הא... והא... -
ברייתא 1 - אחרי כל ברכה וברכה לא יענה אמן.
ברייתא 2 – אחרי בונה ירושלים יענה (זה סיום הברכות מדאורייתא).
[אביי בקול ורב אשי בלחש].