הפותח בית הצואר וקורע על מנת לתפור

בגמרא (מח ע"א) מובא שאדם הפותח בית הצוואר בשבת, חייב חטאת, רש"י מבאר שמדובר באופן שבגד נתפר והיה חסר בו צווארון, והאדם פתח פתח על מנת להכניס בו את הראש וחייב משום מכה בפטיש (ולא משום בונה שהרי אין בונה בכלים).
הרמב"ם (שבת י, י) פסק שאסור לפתוח בית הצוואר, אך מונה איסור זה יחד עם הקורע על מתו ובחמתו, שהם איסורי קורע. נראה ברור שכוונתו לומר שגם כאן בפותח בית הצוואר חייב משום קורע, ולא משום מכה בפטיש. חזון אי"ש (נא, ד) כתב שאף שכתב הרמב"ם דין פותח בית הצוואר בין דיני קורע, אין כוונתו שחייב משום קורע, אלא משום מכה בפטיש במנחת חינוך (לב – כד) הוכיח מכח פשט סוגיית הגמרא שמדמה פותח בית הצוואר לפתיחת חבית בשבת, שם המלאכה היא מכה בפטיש, שלרמב"ם חייב גם מדין מכה בפטיש, וגם מדין קורע, אך עיין בשבט הלוי (ט, צ הלכה י) שהוכיח בבירור שהרמב"ם סובר שחייב רק משום קורע.
מבארים הב"י (שיז) ומרכבת המשנה (שם) שלרש"י אין לומר שחייב משום קורע, שהרי במשנה כתוב שקורע חייב רק אם זה על מנת לתפור, וכשפותח בית הצוואר וודאי שאין זה על מנת לתפור. קשה אם כן מדוע לרמב"ם חייב משום קורע?
ביאור הלכה (שמ ד"ה "ולא נתכון") מבאר שלשיטת רמב"ם אין כוונת המשנה שכתבה 'קורע ע"מ לתפור' שכך היא הגדרת המלאכה, אלא שהמשנה העירה הערת הבהרה, הקורע שדיברנו שהוא אב מלאכה, הוא לא קורע שיש בו קלקול, אלא שיש בו תיקון, ונתנה דוגמא שהוא על מנת לתפור, אמנם ברור לשיטתו, שגם אם יש תיקון אחר עוברים על קורע, על אחת כמה וכמה תיקון כמו כאן שהוא הופך את הבגד להיות בגד. (ומוכיח זאת מגמרא לגבי קורע בחמתו, שלמרות שהקריעה לא נועדה לתפירה לאחר מכן, למרות זאת חייב)
ביאור הלכה טוען גם שרש"י מסכים לדעת רמב"ם שקורע שהוא תיקון חייב גם אם לא נועד לתפירה, ומחדש שהסיבה שרש"י חולק על הרמב"ם וסבר שאין כאן קורע, כי לדעת רש"י הגדרת מלאכת קורע היא רק כשעושה איזה קלקול בבגד, אלא שיש לו תועלת אחרת, אבל כאן הקריעה היא תיקון, שהרי בלעדיה הבגד לא היה בגד, ולא היה כלום, לכן אין זה קורע. לעומת הביאור הלכה המגן אברהם (שיז, י) מבאר שלשיטת שו"ע (סעיף ג) שפסק כרש"י אין חיוב על קורע כלל אם לא על מנת לתפור.
אמנם לכו"ע לשיטת ריטב"א (מכות ג ע"ב ד"ה "אמר רב") סובר להדיא שצריך ממש על מנת לתפור, ורק על מנת לתפור חייב.
אפיקי ים (ב, ד, ענף ו) מחדש שלדעתו כל מה שצריך שיעור של קורע ב' תפירות זה רק באופן שהוא קורע על מנת לתפור, אבל בקורע שלא על מנת לתפור שחייב מצד תיקון, לא צריך שיעור ב' תפירות, כיון שהתיקון הוא מעצם הקריעה, ולא מצד התפירה שתהיה אחר כך, לא צריך שיעור של תפירה בקריעה. הוא מוכיח כן ממשנה (כלאים ט, י) "התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור" ומשמע שהפטור אינו בגלל שאין שיעור (ב' תפירות), אלא בגלל שאין השערה נחשבת מחוברת, ולכן ברור שבאופן כזה של קריעה שהתיקון אינו בתפירה חוזרת באותו מקום, אין צורך בשיעור של שני חוטים, אלא מספיק חוט אחד, כדי להתחייב.