ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- הארץ ופירותיה
ב. דור המדבר – תקופת הנעורים של האומה
1. בין ילדות לבגרות
2. כוחות האומה אינם יוצאים אל הפועל
3. אז למה לא נכנסנו מיד לארץ ישראל?
ג. ט"ו בשבט – נטיעת עם ישראל בארצו
א. המדבר – עינוי ורעב???
כדי להבין את עניינו הרוחני של ט"ו בשבט, נעיין בדברי 'אור החיים' על הפסוק 'והיה כי תבוא אל הארץ' 1 :
'והיה כי תבא אל הארץ' אמר והיה לשון שמחה (ב"ר מב ג), להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכו ב) 'אז ימלא שחוק פינו'.
יש שמחה מיוחדת בביאה לארץ ישראל. למרות כל הנעימות של ההליכה במדבר, עם ישראל לא יכול היה למצוא קורת רוח מההימצאות במדבר.
אולם, כשאנו מתארים לעצמנו מה היה במדבר, אנו חושבים על עם שלם שעמוד ענן ועמוד האש ומן ובאר ודור דעה, וכל שאר הדברים הנפלאים שסובבו אותו במדבר. מה יש במצב של המדבר שניתן להרגיש בו אי נחת, אי שביעות רצון?
שאלה זו נשאלה במדרש רבה 2 , על הפסוק 'ויענך וירעיבך זה ארבעים שנה':
"וכי מאכל רעבון נתן להם הקב"ה המן לישראל?"
למה תקופת המדבר מתוארת כתקופה של עינוי של רעב? מדרשים רבים מתארים את ישראל מסובים ואוכלים ומקלסים לקב"ה, מתארים את המן כאוכל שמימי ומיוחד שכל טעם שהיה במחשבתו של האדם היה יכול לטעום בו, ואם כן, מה פשר הפסוק "ויענך וירעבך"?
ב. דור המדבר – תקופת הנעורים של האומה
1. בין ילדות לבגרות
אכן, העינוי במדבר אינו בכך שחסרנו משהו מבחינת הקיום היום יומי שלנו. מבחינה זו, אנו מצווים לזכור את כל הטוב שהיה במדבר ושלא חסרנו דבר. העינוי מתייחס להתפתחות האומה כעם.
את דור המדבר ניתן לדמות לזמן הנעורים של אדם. בזמן הנעורים האדם נמצא בין תקופת הקטנות, בה האדם תלוי באחרים, לבין תקופת הגדלות, בה האדם אחראי על עצמו. תקופת הנעורים היא התקופה בה אנו נפרדים מהתלות באבא ואמא, ומתחילים להכיר את כוחותינו ואת נפשנו. הבעיה בתקופה זו היא שכוחות של גדלות מתחילים להתפתח, אולם הם לא הבשילו בצורה שמאפשרת להתנתק לגמרי מהאחרים. נפש הנער כבר התחילה לחוש את טעם הגדלות, אולם הוא אינו מסוגל בפועל להתנהג בעולם המעשה בצורה שיהיה אחראי בלעדי למעשיו. לפעמים הקושי הינו קושי הפוך. הנער רוצה להשאר בקטנותו, והנה החיים מחייבים אותו לעזוב את התלות שלו באחרים, והוא נתבע לנהוג כגדול.
אם כן, גיל הנעורים הינו גיל שמעצם היותו 'בין לבין' הוא יוצר קשיים ועינוי נפש. גם רוצים להיות גדולים, וגם רוצים להיות קטנים. להיות קטן זה מאד נחמד, וגם להיות גדול נראה כדבר נפלא. אולם להיות בין לבין זהו עינוי הנפש.
תופעה זו המתרחשת אצל הפרט – התרחשה אצל עם ישראל במדבר: מצד אחד - התלות המוחלטת במצרים אליה התרגל העם היה בה צד של אי לקיחת אחריות, של אי נקיטת יוזמה. היא דומה לגיל הקטנות. נכון שהחיים במצרים היו מרים וקשים, אולם הזמן עושה את שלו. במשך הזמן הדברים הרעים שהיו בעבר הולכים ונשכחים, ורק החלק הנעים של אי המחויבות לעצמך, אי לקיחה באחריות, הוא זה שנשמר בזכרון. ומאידך , במדבר הקב"ה מתחיל להטיל אחריות על עם ישראל. הוא נותן לו משימות קטנות. יש להקים חברה עם מערכות צדק, יש להקים משכן.
עם ישראל שמתחיל להריח ריח של עצמאות כבר צמא למשימות גדולות, הוא צמא ליתר עצמאות. להיות בין שני הקטבים – זהו פרק בחיים הלאומיים שלנו שאינו משמח. אין שמחה לא ביתר האחריות ולא בריבוי האחריות, ועל כך אומרת התורה "ויענך".
2. כוחות האומה אינם יוצאים אל הפועל
מלבד "ויענך", התורה מוסיפה עוד מילה: "וירעיבך". מהו ירעיבך?
הקב"ה נטע באדם צלם אלוקים. צלם האלוקים הוא המשייך אותנו אל השלמות, אל דבר אין סופי. כך נהיתה לנו תכונת נפש שיכולה להתמלא מהשלמות, ולא מהחלקיות. מתי אדם יכול לחוש שלמות? רק כאשר הוא עוסק בתכלית. לעומת זאת, כל עיסוק בדבר שהוא אמצעי להגיע למטרה אחרת - הוא עיסוק שמענה את הנפש. נפש האדם רוצה להרגיש את השלמות ולא רק לפעול בכדי להגיע אל השלמות.
היעוד של יציאת מצרים הוא להגיע לארץ ישראל 3 :
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אלוקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’".
כל עיכוב בהגעה אל תכלית זו - הינה עינוי נפש. המדבר אמנם נצרך כהכנה אל ארץ ישראל, אבל הידיעה שהשהות במדבר אינו התכלית – מהווה עינוי. ודאי שהחיים במדבר היו חיים ברמה רוחנית גבוהה, אולם, מכך שאנו נבראנו כדי להיות בארץ ישראל, ודאי שכוחותינו הפנימיים מתאימים לחיים בתוכה. נמצא אם כן שבהיותנו במדבר, בהרבה מכוחות הנפש שיש בנו אין אנו יכולים להשתמש. את כל הכוחות האלו אנו צריכים לאצור בקרבנו, להתאפק, עד שנבוא לזמן שנוכל להביא אותם לידי ביטוי. מצב זה הינו מצב של רעבון, בו אנו צריכים להרעיב את כל כוחות הנפש שמתאימים לחיי ארץ ישראל. במדבר אין לנו מה שיזין את כוחות אלו, ולכן מתואר מצב זה כ"רעבון". אנו בתקופה שכביכול אנו בורחים מן העולם למקום התבודדות, למקום ששם החיים הטבעיים אינם יכולים לזרום.
3. אז למה לא נכנסנו מיד לארץ ישראל?
ניתן להשוות את תקופת המדבר לתקופה שהאדם עסוק בלימוד מקצוע או אפילו בלימוד תורה. אדם רוצה לעשות מעשים גדולים בחייו, אולם כדי להגשים את מטרתו הוא חייב להקדיש לעצמו פרק זמן שבו הוא מכשיר את עצמו לכך. בתקופה זו אדם חייב להנזר מעיסוק בחיי המעשה, הוא חייב להכנס ל"תיבת נח", להיות מרוכז בלמודו. בדרך כלל, הלימוד שמביא תועלת מרובה הינו הלימוד הממוקד בנושא מוגדר, ולא הלימוד שבו האדם משוטט בנושאים רבים. מצב זה, שבו האדם אינו יכול ליזון מכל מה שהוא רואה, מכל שמקרב אותו, הוא מצב של רעבון.
וכך אנו מבינים מדוע באמת היה צורך בתקופת המדבר, והקב"ה לא הכניס אותנו מיד לארץ ישראל. ואלו דברי המדרש 4 בהתייחסו לכך:
"דבר אחר 'ולא נחם אלוקים' למה דרך ארץ פלשתים? א"ר שמעון בר אבא א"ר יוחנן כיון ששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ עמדו וקצצו הנטיעות שהיו להן כיון ששמעו שנתעכבו במדבר מ' שנה היו סבורים שבמדבר תהא דירתם עמדו ונטעו נטיעות וגדלו אותן ואח"כ הכניסן לארץ. ורבינו הגדול אומר לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עובדי כוכבים עכבן מ' שנה במדבר ומאיר להם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה ושמעו כל העובדי כוכבים ונפלה עליהם רעדה שנאמר תפול עליהם אימתה ופחד ואחריו מה כתיב תביאמו ותטעמו".
בהסבר הראשון מבאר המדרש, שלפעמים הקב"ה מעכב מאיתנו את הטובה משום שעל ידי העיכוב בהגעת הטובה מיד - תגדל הטובה לאחר זמן. אולם לפי ההסבר השני, כדי שעם ישראל יהפך להיות עם גדול, עם תכונה על טבעית, לא מספיק יום אחד. יש צורך בארבעים שנים של נס כדי להביא לידי ביטוי את הסגולה המיוחדת שיש לעם ישראל על פני כל העמים.
ככל שגדולה המשימה שהאדם רוצה לעשות בימי גדלותו, יש צורך בתקופה ארוכה יותר של הכשרה. כדי להיות סנדלר ניתן לעשות קורס של חודש לידיעת המלאכה. כדי להיות רופא גוף צריך הכשרה של שבע שנים, כדי להיות תלמיד חכם שהוא רופא של נשמות יש צורך ללמוד כל החיים. גם עם ישראל הוא העם האחרון בהתפתחותו מבין כל העמים, וזאת משום שהמשימה שלנו הינה המשימה הגדולה ביותר.
ג. ט"ו בשבט – נטיעת עם ישראל בארצו
ט"ו בשבט מסמל את ההשלמה לשני הדברים שהיו כל כך חסרים לנו במדבר.
ראשית , הצד הראשון של ט"ו בשבט הוא היותו ראש השנה לנטיעה - ביום זה נקבעת עוד שנה להֶיות העץ כנטוע בארץ. זאת לעומת תקופת המדבר, שהיתה תקופה בה אנו נמצאים בדרך ולא נטועים במקומנו. הנטיעה מבטא את היותנו במקומנו הטבעי. אנו לא במצב 'שבין לבין', ברור לנו למה אנו שייכים. אנו לא קרועים בהשתוקקות לעבר ולא חיים רק מכוח העתיד, וזוהי השלמת החסרון הראשון של תקופת המדבר.
ושנית , כשאנחנו נמצאים בארצנו, אנחנו נמצאים במקום שבו אנו יכולים להביא לידי ביטוי גם את כוחותינו הארציים, אנו לא צריכים לעצור שום כוח מלהופיע. עניין זה מתבטא בהלכה נוספת השייכת לט"ו בשבט, והיא היותו ראש השנה לענין גמר שנות הערלה. הפירות מותרים רק אם חנטו לפני ט"ו בשבט:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’" 5 .
ומוסיף על כך אור החיים:
'וכי תבאו אל הארץ' וגו' ג' מצות נאמרו כאן, א' ביאת הארץ, על דרך אומרם הכל מעלין לארץ ישראל וכו', ב' לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ, ג' לנהוג שני ערלה"
הערלה היא ביטוי לזמן ההכנה שבו עדיין צריכים להתאפק ולא להגיע לאכילת הפירות. אם כן, בט"ו בשבט אנו מגיעים לרגע בו ניתן לעבור משלב ההמתנה וההתאפקות לשלב היציאה אל הפועל.
לא במקרה החודש שבו נאמר ספר דברים הינו חודש שבט 6 :
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם".
חודש שבט הינו חודש ארץ ישראל. ספר דברים הינו ספר ארץ ישראל, ו'מצא מין את מינו'.
^ 1 דברים פרק כו, פסוק א.
^ 2 קהלת פרשה ה, פסקה יא.
^ 3 שמות, פרק ו, פסוקים ז-ח.
^ 4 מדרש רבה, שמות פרשה כ פסקה ט"ז.
^ 5 ויקרא פרק יט, פסוקים כג – כד.
^ 6 דברים, פרק א, פסוק ג.
^ 2 קהלת פרשה ה, פסקה יא.
^ 3 שמות, פרק ו, פסוקים ז-ח.
^ 4 מדרש רבה, שמות פרשה כ פסקה ט"ז.
^ 5 ויקרא פרק יט, פסוקים כג – כד.
^ 6 דברים, פרק א, פסוק ג.
הרב ש. יוסף וייצן
רב היישוב פסגות ור"מ בישיבת בית אל.
נתיבות עולם - הרב ש. יוסף וייצן אהבת הדומה והשונה - הרחבת החיים והעשרתם
נתיב אהבת ה' למהר"ל, פרק א' (2)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
