בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אורות התשובה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"א תמוז תשע"ג

פרק ח' ג'-ד'

היום נלמד מדוע החטאים גורמים לנו צער; החטא גורם לאדם לתחושות של ריחוק, ניתוק וניכור כלפי העולם וכלפי עצמו.

undefined

בשביל הנשמה

כ"א תמוז תשע"ג
4 דק' קריאה
סיבת דאבון הלב
ג. כָּל חֵטְא מַדְאִיב אֶת הַלֵּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹתֵר אֶת הָאַחְדוּת שֶׁבֵּין הָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית עִם כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, וּמִתְרַפֵּא הוּא רַק עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁזּוֹרֵחַ עָלָיו בָּהּ אוֹר הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָלִיּוּת אֲשֶׁר לַהֲוָיַת הַמְּצִיאוּת•, וּבָזֶה חוֹזֶרֶת הַהַשְׁוָיָה הַכְּלָלִית וְהַהַתְאָמָה לְהַהֲוָיָה לְהוֹפִיעַ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ. אָמְנָם יְסוֹד הַצַּעַר אֵינֶנּוּ מֵעֶצֶם הַחֵטְא בִּלְבַדּוֹ כִּי אִם מִיסוֹדוֹ שֶׁל הַחֵטְא•* וּמִתֹּכֶן מַהֲלַךְ הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנַּעֲשָׂה הָפוּךְ מִסֵּדֶר הַיֵּשׁוּת•, הַזּוֹרַחַת בָּאוֹר הַיָּשָׁר הָאֱלֹהִי בְּכָל הַמָּצוּי הַמְאֻרְגָּן בְּאַחְדוּת וְכִוּוּן מְעֻלֶּה.
רעי העין
וּמִפְּנֵי זֶה•, אוֹתָם אֲשֶׁר נַפְשָׁם רָעָה מִיסוֹדָהּ, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲטָאִים כֻּלָּם מֻנָּח בְּדֵעוֹתֵיהֶם, בִּשְׁאִיפָתָם וּתְכוּנַת לְבָבָם, הִנָּם רָעֵי–הָעַיִן אֲשֶׁר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְאֶה לָהֶם בְּצֶבַע כָּל כָּךְ שָׁחֹר* עַד אֵין תַּכְלִית. הֵם הֵם הַמִּתְרַעֲמִים עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, בַּעֲלֵי עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל•, אֲשֶׁר לַעֲגָם מִכָּל הַהֲוָיָה הוּא שְׂחוֹק הַכְּסִיל, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע לְהָבִין כִּי "טוֹב ד' לַכֹּל".
מקור רוגז הרשעים
ד. מַה הוּא מְקוֹר הָרֻגְזָה שֶׁל רְשָׁעִים, מַהוּ הַקֶּצֶף עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מַה הוּא יְסוֹד הָעַצְבוּת הַמָּרָה, הָאוֹכֶלֶת אֶת הָרוּחַ וְאֶת הַבָּשָׂר, הַמְמַלֵּאת אֶרֶס אֶת הַחַיִּים, הַמְצוּיִם אֶצְלָם, מֵהֵיכָן מָקוֹר מֻשְׁחָת זֶה נִמְשָׁךְ? בְּבִטָּחוֹן פְּנִימִי בָּרוּר אָנוּ מְשִׁיבִים עַל זֶה: מִמְּקוֹר הָרִשְׁעָה כָּל זֶה נוֹבֵעַ, "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע". חָפְשִׁי הוּא הָרָצוֹן, וְלִהְיוֹת גִּבּוֹר וּבֶן חוֹרִין אֲמִתִּי בָּאוּ הַחַיִּים, וְהָרִשְׁעָה הַשְּׁרוּיָה בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה•*, כְּשֶׁהָרָצוֹן אֵינֶנּוּ חָפֵץ לְעָזְבָהּ•, הֲרֵי הִיא סוֹתֶרֶת אֶת הַמִּשְׁקָל הַשָּׁוֶה• שֶׁל הַחַיִּים, אֶת הַיַּחַשׂ הַיָּשָׁר שֶׁיֵּשׁ לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם עִם כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ בִּכְלָלוּתָהּ וּבִפְרָטֻיּוֹתֶיהָ, וְהֵרוּס הַהַרְמוֹנְיָה - מַכְאוֹבִים רַבִּים הוּא מְסַבֵּב, וּכְשֶׁהוּא חוֹדֵר אֶל הָרוּחַ•, עֲצוּמִים יִסּוּרָיו שֶׁהֵם מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה שֶׁל זְוָעָה, שֶׁל קִצָּפוֹן, שֶׁל חֻצְפָּא, שֶׁל קָלוֹן וְיֵאוּשׁ. וְלָזֹאת קוֹרְאִים הֵם הַצַּדִּיקִים אַנְשֵׁי הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, אַנְשֵׁי הָאֹשֶׁר שֶׁל הַחַיִּים, אֶל הָרְשָׁעִים הָאֻמְלָלִים: בֹּאוּ וִחְיוּ, "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ", הִתְעַדְּנוּ עַל טוּב ד' וּרְאוּ חַיִּים שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל אוֹרָהּ, שֶׁל שָׁלוֹם וְשֶׁל שַׁלְוַת הַשְׁקֵט, שֶׁל בִּטָּחוֹן וְשֶׁל כָּבוֹד, "כְּטַל מֵאֵת ד', כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".

___________________________
הָאִידֵאָלִיּוּת אֲשֶׁר לַהֲוָיַת הַמְּצִיאוּת - המקור העליון של המציאות, שהוא תכלית ומגמת כל המציאות. מִיסוֹדוֹ שֶׁל הַחֵטְא - התפיסה שהביאה לחטא. הָפוּךְ מִסֵּדֶר הַיֵּשׁוּת - שונה ומנוגד לסדר המציאות האחדותית. וּמִפְּנֵי זֶה - משום שיסוד החטא מנותק מהמציאות ומנוגד לה. עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל - עצבות המיוחסת, לפי ספר הזוהר, להשפעתו היתירה של הטחול בגוף האדם [הערת הרב צבי יהודה קוק]. בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה - בעומק האישיות. כְּשֶׁהָרָצוֹן אֵינֶנּוּ חָפֵץ לְעָזְבָהּ - האדם איננו רוצה לעזוב את דרך הרשע. הַמִּשְׁקָל הַשָּׁוֶה - האיזון. וּכְשֶׁהוּא חוֹדֵר אֶל הָרוּחַ - כאשר הרשעות והרס ההרמוניה חודרים ומשפיעים על תפיסת העולם.

ביאורים
החטא גורם לאדם לתחושת ריחוק מהעולם ומעצמו ובכך מסב לו כאב והרגשת אפסיות. יש לכך שני הסברים, הראשון פסיכולוגי-חיצוני והשני אלוהי-פנימי. ההסבר הראשון הוא שאדם חוטא כדי למלא את צרכיו האישיים, הוא חושב על עצמו בלבד ואינו דואג כלל לזולתו. דפוס התנהגות כזה מוליד אישיות סגורה ומוליד ניתוק רגשי הגורם לכאב תמידי. ההסבר השני והוא העמוק יותר, שהכאב מגיע משום שהאדם עובר על רצון ה' במעשה החטא. כל הטוב שבעולם מתגלה בהתנהלות של ההשפעה האלוהית, וחטא גורם לנתק בחיבור הטבעי לבריאה אלוהית זו.
הנתק הנפשי שיכול להיווצר לאדם בשל החטא נובע ממקום רע. לרוב התהליכים בעולם יש שורש טוב אך עקב סטייה מהדרך הם יכולים להתגלות בצורה רעה, אולם יש גם תהליכים שהשורש שלהם רקוב כי הנביעה שממנה הם ניזונים היא ממקור רע. השורש של הניתוק מהחיים נמצא בהסתכלות הפסימית על העולם, הרואה בכל דבר את הצד הרע והמכוער שלו, והיא זו שגורמת לאדם להסתכל על עצמו באופן שלילי. החטא גורם לאדם להתרחק מהקב"ה, והתרחקות זו גוררת איתה הסתכלות פסימית של האדם ביחס לעצמו וביחס לחברה סביבו. אדם שרואה שחורות בכל דבר אינו מאמין ביכולתו להתעלות וגם אינו בוטח בקב"ה. הוא אינו מקווה לעתיד טוב יותר ולכן גם אינו מנסה להשתנות. זו טעות הרסנית שהחטא יכול להטמיע באדם. אדם כזה יכול לפתח גם סוג של ציניות, או חיפוש אחר דברי צחוק שיבריחו אותו מהמחשבות הקודרות שהוא מצוי בהן. אך האמת היא שזו בריחה, החוטא מרגיש בתת מודע שהוא נמצא במצב רע, של ניתוק רגשי מעצמו ומהעולם, ולכן הוא מחפש דבר מה שיפיג את הכאב. אך זו אינה התמודדות עם הבעיה ולכן הוא לא יחוש שמחה אמיתית, אדם כזה שרוי בעצבות ובבדידות. התרופה לניתוק הרגשי היא התיקון שבא באמצעות תשובה אמיתית.

הרחבות
* יסוד החטא – המרידה בה'
מִיסוֹדוֹ שֶׁל הַחֵטְא. הרב פילבר מבאר – "מעשה החטא הוא עצם החטא, אך יסודו של החטא הוא אי הציות למלכו של עולם" [ביאורים ומקורות לאורות התשובה, פרק ח הערה 13].
* מהי עין רעה?
רָעֵי–הָעַיִן אֲשֶׁר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְאֶה לָהֶם בְּצֶבַע כָּל כָּךְ שָׁחֹר. המשנה באבות אומרת שאדם צריך לדבוק במידת העין הטובה ולהתרחק ממידת העין הרעה [אבות ב, ט]. ביאר הרמב"ם שעין טובה היא הסתפקות האדם במה שיש לו, ולעומת זאת העין הרעה היא "הקטנת הדברים", היינו, שכל מה שיש לו נראה "קטן" בעיניו, ומתוך כך הוא לא מסתפק במה שיש לו [פירוש המשניות שם]. כך גם אותם רעי עין שהרב קוק מדבר עליהם, הם אינם רואים את גודל הטוב האלוהי, אלא עסוקים רק בלקטר על החסרונות שבעולם.
* נשמת האדם טהורה
וְהָרִשְׁעָה הַשְּׁרוּיָה בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה. לכאורה יש להקשות שכן אנו אומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא" [תפילת "אלהי נשמה" בברכות השחר], אם כן כיצד הרב קוק אומר שיש רשעה בנשמה? ניתן לבאר שהרב קוק לא מדבר כאן על הנשמה האלוהית שבאדם שהיא אכן טהורה, אלא על כוח רשעה פנימי שיש באדם והוא היצר הרע (ועיין בספר ביאורים ומקורות לאורות התשובה של הרב פילבר, שמבאר באופן שונה).

שאלות לדיון
א. מהם הנזקים הבאים מאותה "עין רעה" על כל המציאות?
ב. מהי משמעות דברי הרב קוק שהעצבות "אוכלת את הרוח ואת הבשר"?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il