בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

תוכנה של עבדות ותוכנה של מלכות

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

שבת הגדול תשכ"ג
8 דק' קריאה
במצווה זו של "אכילת הפסח על השובע" קובע בעל ההגדה את התשובה לבן החכם: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

בהלכה זו מתבטא ה"למשחה" - לגדולה, כדרך המלכים בעם כולו , אשר יעודו - "ממלכת כהנים"; ו"למשחה" זה שמסמן את שבט הכהונה בישראל, הופך בלילה הזה נחלת הכלל כולו. כניגוד בולט למצב בו היו עלולים לשקוע במצרים - עבדות עולמים בבית העבדים, מסומן ליל ה"סדר" בגינוני חירות, גדולה ומלכות. בזה הלילה, בסדרו ומנהגיו מסתמל ומתבטא במסגרת של הלכה התוכן שבמאמרי חז"ל: 'כל ישראל בני מלכים הם' (שבת ס"ז א'), 'וכל ישראל ראויים למלכות' (הוריות י"ג א').

ושומה עלינו לברר לעצמנו את המושג "מלכות" המיוחס לנו, ואת תוכן התשובה שזה משמש לשאלת הבן החכם. הפירוש הרגיל של מלכות הוא שלטון , עפ"י הפתגם המקובל - אין מלך בלי עם, ו"ברב עם הדרת מלך" (משלי י"ד, כ"ח); מלכות תלויה היא איפוא כאילו בהמצאות מי ומה שעליו שלטון זה חל - המלך שולט על מישהו, שנכנע לו, שהוא עבדו . אולם אם זוהי ההגדרה הנכונה, כי אז יפלא בעינינו, האם אמנם זוהי השאיפה הנשגבה ביותר שלנו, להגיע לשליטה על אחרים? ואם כך הדבר, הרי המאמר 'כל ישראל ראויים למלכות' מכיל סתירה מיניה וביה, שאם כולם יהיו מלכים, על מי ישלטו אז? ואם הכונה כלפי אומות העולם, גם זה יתישב רק בקושי עם מושגי היהדות בתקות אחרית הימים, בהם לא ישא גוי אל גוי חרב, וההכרה כי "חביב אדם שנברא בצלם" תהיה נחלת כולם. ומה מפליא הוא הביטוי שנזרק כאילו לאחר יד במאמר חז"ל על שלמה המלך במצב ירידתו: "ולבסוף לא מלך אלא על מטתו , ולבסוף לא מלך אלא על מקלו" (סנהדרין כ' ב'). האם לא יקשה בעינינו לראות בביטוי זה רק לעג ועקיצה שנונה כלפי המלך החכם מכל אדם שירד מגדולתו בענין רע, מלך אביון השוגה בדמיונות , ולו אין כול? ומהו המרגיז והמפליא שרואה המלך שלמה ב" עבד כי ימלוך" (משלי ל, כ"ב), אם כל המושג של מלך אינו אלא שלטון, הרי עובדת השלטון שבידו עושה אותו למלך ככל המלכים, ובמה ולמה יפגום אותו עברו?

מכל זה מתבקשת מאליה ההנחה כי מלכות זוהי סגולה שבנפש , תוכן של אצילות טבעית, מין כושר פנימי, שאינו תלוי כלל בשליטה על אחרים; שמלך גם באביונותו , וגם כשאין עמו אלא מקלו ותרמילו, מלך הוא; וגדלות נפש זו שמעלה אותו, שמרוממת אותו, היא היא המביאה את ההתבטלות אליו של אלה הנמצאים במחיצתו. ברם עדיין לא ברור מהי סגולת נפש זו, שמוגדרת בשם מלכות? אף המושג "עבדות" טעון בירור. לכאורה הגדרת "עבד" היא - כל שיש לו אדון עליו - (עי' גיטין ל"ח א'). ברם גם זה אינו מדויק. במדרש מצינו, כשאליעזר עבד אברהם מציע את בתו ליצחק, אומר לו אברהם: 'אתה ארור ואני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך' (ב"ר נ"ט). ואילו היה ה"ארור" המלוה את העבדות תולדה ממצב העבדות, א"כ מה טענה היא זו, הרי בידו של אברהם היה לשחררו ולהוציאו מכלל ארור. ואכן בהסתכלנו בכתובים בהם מופיע לראשונה התואר "ארור" כמלוה את המושג "עבד" - אצל כנען, אנו רואים בבירור שאין הארור תולדה של העבדות אלא להיפך - "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" - מפני שהוא ארור, על כן - עבד עבדים יהיה!

נראה איפוא שגם"עבד" היא תכונה שבנפש , מציאות ירודה מסוימת שתכנה "ארור", זו אינה תלויה כלל בזה שיש לו אדון עליו, אלא שבאופן טבעי הארור והעבד הוא הוא שקונה לו אדון לעצמו, מתוך היותו חסר מעמד עצמי, מעמד של אדנות, מעמד של מלכות.

עלינו לחפש איפוא ולקבוע מהן תכונות וסגולות נפש אלו, הן המוגדרות בשם: "מלכות", "אדנות", והן המוגדרות במושג "עבדות"? הבה ונעיין ביתר עיון באותו ענין של אליעזר עבד אברהם, כפי שמשתקף הדבר בחז"ל, כדי להגיע למיצוים של דברים.

"'ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי', הה"ד: 'כנען בידו מאזני מרמה ...', כנען - זה אליעזר, בידו מאזני מרמה - שהיה יושב ושוקל את בתו, ראויה היא או אינה ראויה ... אמר: אולי לא תאבה, ואתן לו את בתי" (ב"ר הנ"ל). אליעזר לא בא בהצעה בלתי מחושבת ובלתי מיושבת - "היה יושב ושוקל את בתו הראויה היא או אינה ראויה". ורק אחרי שחשב ושקל מצא, שאכן ראויה היא לבת זוגו של יצחק. ואכן אליעזר עבד אברהם, חז"ל מיחסים לו גדולה מרובה. כשלבן מזמינו בכל הכבוד הביתה דורשים חז"ל: "שהיה סבור בו שהוא אברהם , שהיה קלסתר פניו דומה לו" (ב"ר ס'); ועל הכתוב "דמשק אליעזר" דרשו חכמים: "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כ"ח); ועה"כ: "המושל בכל אשר לו" דרשו שוב 'שהיה שליט ביצרו כמותו' (ב"ר נ"ט); ובמה שנאמר: "וירק את חניכיו", יש שדרשו שהכונה על אליעזר (נדרים ל"ב א'). ואדם גדול זה, שקלסתר פניו דומה לשל אברהם, ששולט ביצרו כמותו, ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים בתור תלמיד מובהק של אברהם וחניכו , אין זה כלל מופרך שבתו תהיה באמת ראויה ליצחק בנו של רבו. מה איפוא עיכב בדבר? משום מה מוגדרים מאזניו בתור מאזני מרמה? משום מה הוא ארור, שאינו מתדבק בברוך?

דומה שהחידה תיפתר בראותנו גם איך, ובמה יצא מכלל הארור, שרדף אחריו כל הזמן: "בוא ברוך ה'", נאמר לו לאחר שמצא את רבקה כבת זוגו של יצחק. וע"ז דרשו חז"ל: "כנען הוא אליעזר, וע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך" (ב"ר ס'). נמצא, כל עוד שאליעזר יושב ושוקל את בתו אם ראויה היא או לא, כשההיסוסים והפקפוקים שלו, "אולי לא תאבה האשה" מודרכים מהנטיה הפנימית שבלב, בחינת לבא לפומא לא גליא של ,אלי' כתיב, והוא אפילו אינו מרגיש בזה (נשים לב - זאת הפעם היחידה בתורה שה"אולי" הוא בעל כתיב חסר!), אז הוא בכלל ארור ומאזניו מאזני מרמה הם, כי על כן כל השיקולים מתוך טיפוח ה"אני" שבקרבו באו. אולם כשהוא מצליח להתגבר על זה והוא יוצא לשליחותו ומשרת אותו צדיק באמונה, שוכח את ה"אלי", את האינטרס הפרטי שלו בדבר, ומתמסר בכל כוחו להצלחת השליחות, בזה מאזניו מתיישרות , ואף הוא יוצא מכלל ארור לכלל ברוך. מכאן אנו למדים כי - עבד הוא זה שכל תכנו הוא "אלי", וכי כל מה שנובע מ"אלי" הוא בכלל ארור ! כי כל מקום שנקודת הדחיפה הפנימית היא ה"אני" שבאדם, ויהא שמתוך דחיפה זו הוא מגיע להיות שולט ביצרו, ולדולה ומשקה מתורת רבו, ולקלסתר פנים הדומה לאברהם, המאזנים מאזני מרמה הם, והשיקולים שיקולי שוא הם, והזיווג עם זרע אברהם לא יתכן, כי כאן , דוקא בזה , היא נקודת ההפרדה הפנימית בין אברהם שמעבר מזה לעולם כולו שמעבר מזה, נקודת ההפרדה בין ארור לברוך!

ומה יפה נבין בזה ענינו של עבד עברי, שאמרו בו חכמים: "שהקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ' א'), ובתוס' שם הסבירו עפ"י הירושלמי, שאם אין לו אלא כר אחד הוא מוסרו לעבד, ונמצא שהעבד הוא כאילו האדון. ולכאורה אינו מובן, למה נשאר בכל זאת שם 'אדון' על האדון, ולא הוחלפו השמות? אכן, לפי האמור הדברים מתנהרים: בעוד ש'עבד' נקודת הפנים שלו היא ה"אלי כתיב", 'אדון' הוא ההיפך המוחלט. ועל כן, אין זה אדון שיש לו הכר ושישן עליו, כי אדון הוא זה, אשר בפשטות וכדבר המובן מאליו, ללא כל מלחמה עצמית, משמיט את הכר מתחתיו ומוסרה לעבדו שאין לו כל, ולא ירע לבבו בתתו לו!

וכזה היה דרכו של אברהם! התורה וחז"ל מתארים לנו בפרוטרוט, כיצד טרח ועמל בהיותו כואב וחולה בהכנת סעודת מלכים לשלשה אנשים זרים ובלתי מוכרים, אשר גם חשדם כי הם משתחוים לאבק רגליהם. וראה זה פלא! - לא נשאר שום תיאור על דרך סעודתו ומשתה שמניו של אברהם אבינו עצמו... , משמע שזו לא הצטיינה בשום גינוני מלכות... . ברם פשטות והצנע לכת זה ביחס לעצמו, ודאגה בכל הנפש ובכל המאד לזולת הם הם גינוני המלכות האמיתיים , כי זוהי ההגדרה האמיתית של מלך - שאינו צריך לכלום (סנהדרין ז' ב'), וזוהי האדנות האמיתית שיודעת למסור את הכר היחידי שלו! אין תימא למה ואיך זכה אברהם לתארי הערצה: "מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו, אלו-ה אתה עלינו", מפי בני חת אדוני הארץ , אשר בתוכם התגורר (ב"ר נ"ח).

בזה נבוא להבנת מאמר תמוה: "אמר ר"י משום רשב"י: מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו לקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר: 'ויאמר אד' אלקים במה אדע כי אירשנה'" (ברכות ז' ב'). וכמה זה תמוה, וכי אדם הראשון והצדיקים שאחריו, ונח ושם ועבר, האם הם לא הכירו בקב"ה כאדון הבירה, ולמה לא קראוהו אדון? ואם גם לא קראוהו, וכי מן השם הוא זה? אולם תוכן הדברים הוא, שודאי וודאי שהכירו בבורא עולם את אדונו במובן זה שהכל שלו , והכל בו תלוי, אולם עדיין אין זו ההכרה האמיתית של אדנות; כי רק ההכרה שנתחדשה בבית מדרשו של אברהם אבינו - "למען אשר יצווה את בניו ללכת בדרך ה'", שיש באדם אפשרות של הליכה בדרך ה' - מה הוא אף אתה, כושר זה של אדם של העפלה לגבהי מרומים של אין סוף, שרק יד מי שהטבתו היא בלי גבול ותכלית, הוא שהיה יכול להעניק לאדם את ישותו הוא כביכול, את אין-סופיותו עצמו, היא ההכרה באלקים המוגדרת בשם אדנות שעד שבא אברהם לא היה מי שקראו כך!

ובזה גם יוסבר לנו למה פסחו חז"ל על הפסוק הקודם : "אד' אלקים מה תתן לי", שגם שם נזכרת אדנותו של הבורא; וגם איך וכיצד, בנשימה אחת עם הכרת אלקות נעלה של אברהם, הוא שואל 'במה אדע כי אירשנה', שאלה שהביאה את שעבוד מצרים, ואת הגלויות שבעתיד. כי דוקא בהדגשה זו של ההכרה הנעלה של אדנות ה' בה התאמץ אברהם אבינו ללכת, גנוז המובן האמיתי של שאלתו "במה אדע". אברהם אבינו רצה לראות בזרעו עם המקים אורח חיים שבו תתגלה התורשתיות וההמשכיות של דרך ה' , אשר נתגלתה לו לראשונה, ואשר הנה כל כך זרה ובלתי מובנת לעולם כולו. במה ידע כי גם זרעו לא יסחף במהלך הכללי של הכרת אלקים רק ככח תקיף שאין מפלט ממנו? וע"ז באה התשובה: "ידוע תדע וכו'", כי טוהר הנפש של האדם מישראל שבא לו בירושה , יתמרק ויטהר ביסורים ממרקים (ברכות ה'). ובעוד שהגויים מעמידים את הכל על מלחמת קיום, והאהבה העצמית ורצון הקיום מתגלים ביותר בזמן שהחיים עצמם עומדים בסכנה, הרי בישראל היסורים משמשים כגורם ממרק ומפקח. (ואכן מלאה היא ההיסטוריה הישראלית דוגמאות למכביר כיצד הצליחו קהלות ישראל בגולה, ללא שוטר וכל כוח כופה מבחוץ, לבנות ולהחזיק מוסדות צדקה וחסד, ועזרה ומסירות נפש, בתנאים קשים ביותר בהם היה נתון כל אחד ואחד. רבים מאתנו ודאי יזכרו את העזרה לפליטים ולנפגעים בעתות מלחמה ושלום, את היד הפתוחה בה הצטינו כל אלה מישראל אשר היתה האפשרות בידם, בכדי להביא עזר בצר לנחשלים. ומי אינו יודע מ"קמחא דפסחא" המגבית המיוחדת לימי הפסח, שעל ידה הבטיחו לעניים ולכושלים לא רק את ההכרחי ביותר כי אם גם מאכלי ערבות ומיני מטעמים? לא בכדי נפתחת ההגדה בהכרזה היפה אשר אין כדוגמתה בשום אומה ולשון: כל דכפין ייתי וייכול!)

כי נשמת האדם מישראל חצובה מיסוד מלכות , "ומלך אינו צריך לכלום" (סנהדרין ז' ב'); כי ממשלה אמיתית היא זו שנאמרה בתורה לענין המאורות - "להאיר ולמשול", שתכנה להיטיב ולהשפיע משפע הטוב אשר בהם ללא שיור כל שהוא , כי "מטבע שפע הטוב תמיד מדבר על דבר" (מו"נ ח"ג פי"ג בענין המאורות). כי מלכות, בניגוד לעבדות שבה "אלי כתיב", שרואה את עצמה במרכז, שכל שאיפתה להגדיל עצמה להשביע רעבונה אשר אף פעם לא ימלא - "הלעיטני" והב הב (עי' תניא פי"ט), הרי מלכות היא זו, שמוצאת את תוכן חייה בהענקה לזולת בלא שיור כלום לעצמו, מתוך שמחה, מתוך טוב לב, מתוך סיפוק שאין למעלה הימנו, ואין משהו מחוצה לו (עי' התבונה, סיון תש"ז, דברי הגר"י ליבוביץ זצ"ל). לגילוי בחינת מלכות זו שהגיעו אליה ישראל תוך יסורי השעבוד והגלות, חותר כל מהלך החיים של התורה דרך העדות החוקים והמשפטים, שמגיע לפסגתו בליל הסדר וסמליו, ראשיתו ב"כל דכפין" וסופו ב"אין מפטירין" - "למשחה" - לגדולה, כדרך המלכים , כולו הוד והדר, כולו תפארת מלכות!

ועל כן, זוהי התשובה שנקבעה לבן החכם על השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם". הוא שואל על הקשר שבין השחרור של העם לבין תורתו. הן שחרור עמים מתחת יד משעבדיהם היא תופעה רגילה בהיסטוריה האנושית, במה ולמה נתיחד עם ישראל שחירותו נתקשרה עם קבלת עול חדש של תורה ומצוות? והתשובה היא - "אין מפטירין ...". כי ישראל בני מלכים, וכל ישראל ראויים למלכות, כי גם השעבוד, גם ההשתחררות ממנו כולם מכוונים למטרה זו, אשר גם בעוד אין לו אלא מקלו ותרמילו מלך הוא; אשר לא יאבד צלם האלקים שבקרבו גם בתנאים הקשים משאול; ואשר לא יבעט גם מתוך הרוחה; אשר ימצא את תוכן חייו לא בתענוגות והוללות והימורי סוסים ומשחקי קלפים, ושכרות וזנות ושאר גילויי הסתאבות אשר השכבה "העליונה" של החברה האנושית מצויינת בהם, אלא בניצול האפשרויות שבידו להקל סבלם של קשי יום ומוכי גורל; זוהי המלכות האמיתית, אשר אליה קרויים להעפיל כל באי עולם, זוהי הנותנת טעם לשעבוד ולסבל, וזוהי ורק זוהי שנותנת טעם ותוכן לחירות. ולזה צריך מירוק, ולזה צריך חינוך, ולזה נחוץ מתח נפשי מתמיד של "עדות וחוקים ומשפטים", הממרקים ומטהרים, המגדלים ומרוממים מעל כל המעשים, המגלים את נקודת התוך של ישראל עם-קדושים. השאיפה היא - מלכות, גדולה והוד ותפארת; אדם-אדון, אדם-מלך, אצילות עליונה, דוגמת קונו, אדון כל עולמים, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il