(לו.6+ עד לו: 1-)

בדף שלנו הגמרא ממשיכה לדון בגדרי המצה שניתן לצאת בה ידי חובה בפסח.

נראה שלושה חלקים עקריים: דיון במצת מעשר שני בירושלים, דיון במצת ביכורים בירושלים, ודיון במצה חשובה: חלוטה ברותחין או אשישה.

הקדמה אנו עסוקים בדרשות הכתוב, יש לנו מספר מיעוטים וריבויים בעניין המצה:

1. ראינו כבר בדף הקודם שמכך שכתוב מצות ולא מצה, "מצות מצות – ריבה" זה מרחיב את הגדרת המצה שיוצאים בה ידי חובה בדף הקודם ראינו לעניין חלה ותרומה לכהנים.

2. "לחם עוני\עני" – מיעוט שדווקא מצה מסוג זה.

3. "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" – מיעוט – דווקא משהו שראוי להיאכל בכל מושבות, אבל ביכורים ומע"ש שנאכלים בירושלים אולי לא.

שני מחלוקות בין ר"י הגלילי לר"ע לגבי מע"ש ומחלוקת לכאורה לגבי ביכורים.

חלק ראשון: מצת מעשר שני:

הגמרא מביאה ברייתא בה מחלוקת ר"ע ור"י הגלילי אם ניתן לצאת י"ח במצת מע"ש שנאכלת בשמחה.

בפסוק יש קרי וכתיב: כתוב (שבעת ימים תאכל עליו מצות) "לחם עני" וקוראים "לחם עוני".

1. ר"י הגלילי דורש את הקרי עוני = אוני, לחם שמותר להאכל באנינות אבל לא מע"ש.

2. ר"ע: מאחר ולא כתוב "עוני" אלא "עני" ובנוסף יש ריבוי "מצות מצות" מרבים גם מצת מע"ש ודורשים "עוני" כשמואל – שעונים עליו הרבה דברים (הלל והגדה) ומהכתיב עני ממעטים חלה שנילושה ביין שמן ודבש.

הגמ' מקשה סתירה על דברי ר"ע מברייתא אחרת (שנפרט אותה בהמשך) שמשמע שהוא כן מתיר לצאת בנילושה ביין שמן ודבש, ר"ע מעיד שהוא שבת בפסח אצל ר"א ור"י ולש את העיסה למצות ביין שמן ודבש ולא אמרו לו דבר.

הגמ' מתרצת שאכן לר"ע לא יוצאים בזה י"ח בלילה הראשון וזה המיעוט מעני אבל בשאר הלילות אין בעיה ומביאה ראיה לדיעה זו מרבי יהושע שאמר לבנו שילוש לו בחלב (או בדבש לגירסה אחרת) חוץ מהיום הראשון של פסח.

הברייתא בפירוט:

לישה

1. (1) ת"ק: אין לשין בפסח בישו"ד – כי ממהרת להחמיץ ואפילו לר"ל שלא מגיעה לדרגת חמץ גמור כי מי פירות לא מחמיצין עדיין לרמת חמץ נוקשה שאסור בלאו היא ממהרת להגיע וא"א לשמרה.

בדיעבד שכבר לש:

1. (a) ר"ג: תישרף מיד, כאמור כי לא ניתן לשמרה
2. (b)חכמים: בדיעבד תיאכל – כי כן ניתן לשמרה
3. (2) ר"ע: מותר גם לכתחילה ומביא כאמור מעשה רב.

קיטוף – מריחה של ישו"ד על העיסה מבחוץ.

1. 1.ת"ק: למרות שלא לשין אבל מקטפין
2. 2.חכמים: דין קיטוף שווה לדין לישה ובמה שאין לשין גם אין מקטפין.

לישה במים פושרין: כולם מסכימים שאסור, זה גורם להחמיץ יותר מהר.

מדוע א"כ במנחות שגם הם באות מצה מותר ללוש בפושרין?

מנחות נילושות ע"י כהנים והם זריזים ומקפידים.

ובכל זאת גם במנחות נאסרה לתיתה – ניקוי החיטים ע"י השרייתם במים להסרת הפסולת, משום שזה יכול להיעשות גם מחוץ לעזרה במקום שלא נוכחים זריזים שיכולים לפקח.

ובמנחת העומר הותרה גם לתיתה מחוץ לעזרה משום שכל עסקיה נעשים עפ"י בית דין שגם הם זריזים.

חלק שני: מצת ביכורים

גם כאן ברייתא מחלוקת ר"י הגלילי ור"ע איך לומדים שלא יוצאים י"ח: (ור"ע חזר בו)

1. ר"י הגלילי – לא יוצאים י"ח במצת ביכורים כיוון שנאכלים רק בירושלים ולא בכל מושבותיכם.

2. ר"ע – לא יוצאים י"ח, מאחר ויש היקש בין מצה למרור,כמו שאין מרור בביכורים (כי רק מ 7 המינים) כך גם לגבי מצת ביכורים.

הגמ' שואלת על ר"ע:

הרי יש מצה מחיטה ושעורה שהם מין ביכורים, ועונה שזה בגלל הריבוי "מצות מצות", א"כ אז מהריבוי שמא נרבה גם מצת ביכורים?

בעקבות שאלה זו הגמ' מסיקה שר"ע חזר בו, ומוכיחה זאת מברייתא:

הברייתא ממעטת מצת ביכורים ומע"ש מ"בכל מושבותיכם", אבל מחזירה מע"ש מ "מצות מצות", והסיבה שמחזירים דווקא מע"ש ולא ביכורים היא שלמע"ש באופן עקרוני יש אפשרות שייאכל בכל מושבות לדעת ר"א, כשנפדה לאחר שנטמא בירושלים.

וחייבים לאמר שהברייתא הזו היא דעת ר"ע שכן היא מתירה מצת מע"ש ורואים שהוא ממעט מצת ביכורים מבכל מושבותיכם – משמע שר"ע חזר בו.

הגמ' שואלת על ר"י הגלילי:

מדוע שלא ימעט ביכורים באותה דרך שמיעט מע"ש מאחר וביכורים נאכלים בשמחה ולא באנינות (לחם אוני), מתרצת הגמ' שר"י הגלילי סובר כדעת ר"ש שמתיר לאכול ביכורים באנינות.

מהם הטעמים של ר"ש וחכמים שחולקים האם ביכורים נאכלים רק בשמחה:

1.חכמים: יש היקש בפסוק בפרשת ראה "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך...ותרומת ידך" בין מעשר דגנך ל"תרומת ידך" – שאלו ביכורים ולכן גם ביכורים לא נאכלים באנינות.

2.ר"ש: הכתוב קרא לביכורים תרומה (תרומת ידך) ולכן מותרים לאונן כתרומה.

ואמנם בביכורים בפרשת כי תבא כתוב "ושמחת בכל הטוב", ר"ש מפרש את הכתוב הזה לעניין זמן הבאת ביכורים שהוא בזמן של שמחה, משבועות ועד סוכות.

חלק שלישי: מצה חשובה: חלוטה או אשישה היא לא לחם עני:

הגמ' מביאה ברייתא שממעטת מצה חלוטה ברותחים או אשישה שהיא כעוגה גדולה, מכך שהכתיב הוא לחם "עני", ובכל זאת זה לא פוסל כל מצה שאינה פת קיבר פשוטה מהריבוי של מצות מצות.

הגמ' מביאה שאשישה היא חשובה מכך שדוד המלך חילק לכל העם בין השאר אשפר ואשישה כשהם חגגו את הבאת ארון האלקים מבית עמינדב.

רב חנן בר אבא: דורש אשישה ואשפר כנוטריקון של אחד משישה, מפר או מאיפה.

וזה חלוק על שמואל שדרש שאשישה היא לא שישית האיפה אלא גרבא דחמרא, שלפי רש"י זו איפה של יין, ולמד זאת מהפסוק בהושע, ששם מדובר על אשישי ענבים.