ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש חודשי השנה

עקידת יצחק במבט של דורנו

509
לחץ להקדשת שיעור זה
לכבוד הרב יואל קלינג שליט"א
והגיבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
בברכת שנה טובה ומבורכת בכל מילי דמיטב

דומני שזה כבר יותר משנתיים שלא כתבתי לכם, והאמת ניתנת להיאמר, שחשבתי שאין מקום יותר להלאות אתכם במכתבי... אך דווקא בימים אלו הרהרתי על מהלך הקשור לעקידת יצחק ולראש השנה, שכ"כ שייך למצבכם המיוחד, ואמרתי לעצמי שאני אשתף אתכם במחשבותי.

הרהרתי למה ענין עקידת יצחק תופס מקום כה מרכזי בתפילות ובתקיעות של ראש השנה.
והנה, שמעתי פעם הערה נפלאה מתלמיד, ר' שלמה פטיט נ"י. על דברי משה להקב"ה לאחר חטא העגל: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" (שמות ל"ב, י"ג) נאמר ברש"י: "לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר (בראשית כ"ב, ט"ז) בי נשבעת נאם ד'". ופלא הוא שעל הפסוק בי נשבעתי רש"י לא אומר מאומה, ורק כאן, הוא מפרש שהשבועה קיימת לעולם. וכך יש להבין את הדברים. "בי נשבעתי" נאמר לאברהם לאחר עקידת יצחק. והנה אברהם יכול היה, כשנתבקש לעקוד את בנו, להתמקח, לדקדק עם הקב"ה, ולטעון שבקשה זו סותרת את ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב). אך לא נהג כך, ואמר להקב"ה אני הולך אתך עד הסוף, גם אם כביכול הכל מראה שההבטחה לא מתקיימת. ואז אומר לו הקב"ה: "בי נשבעתי", כלומר גם אני אלך עמכם עד הסוף, למרות שאינכם עונים על הציפיות שלי. והנה, עתה, בחטא העגל, הגיע "זמן הפירעון" של השטר (והשווה עם מש"כ הרמב"ן בראשית ט"ו, ו' ובראשית ט"ו, ז').

מהות נסיון העקידה

עפי"ז ניתן להבין שנסיון העקידה של אברהם אבינו אינו כ"כ בגילוי נכונות של אברהם לעקוד את בנו, אלא בנכונותו ללכת עם הקב"ה עד הסוף. כלומר, כאן בא לביטוי האמונה הבלתי מותנית של אברהם אבינו, תהא אשר תהא הדרישה של הא-ל, או "התנהגותו" כפי שמצטיירת בעיני בשר ודם, הן בפועליו הן בשתיקתו מול מעשיהם האכזריים של בני אדם.

תוקף מוסרי לנסיון העקידה

והנה, כדי שלנסיון העקידה יהיה תוקף מוסרי, ולא יצטייר ח"ו ח"ו כהליכה עיוורת אחרי "גורו", חייבים להתייחס למה שקדם לנסיון העקידה. אברהם אבינו החל את דרכו ע"י שהכיר שיש מנהיג לבירה. אך לא די בכך. הפסוק מציין את סוד בחירתו של אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט). אברהם אבינו מכיר ומפנים שזוהי דרך ד' – לעשות צדקה ומשפט, וכל פעולתו של אברהם עלי אדמות – זוהי ההליכה בדרך זו. והדברים מגיעים לשיאם, כשמתווכח עם בוראו בענין סדום: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע ... השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית י"ח, כ"ה)?
ורק לאחר שיודע ומכיר את בוראו כמקור הצדקה והמשפט בעולם, יכול הוא לומר יש לי אמון בלתי מסוייג בו, ואם דורש ממני ומצווה עלי לעשות מעשה שבעיני הוא בלתי מובן מההיבט המוסרי – מאמין אני באמונה שלמה שבעיניו ית' יש למעשה זה את מלוא המשמעות [ואינו בא להתווכח עם בוראו כמו שעשה לגבי סדום, כי שם לא היה מצווה, והיה כצופה מן הצד, ואם מודיעים לו, הרי זה למען יחווה גם את דעתו, אך כאן עומד הוא בפני מצוות בוראו, ואדרבה עליו לרוץ לעשות רצון קונו ולא לערער על יושרה ותוקפה של המצוה!]. כמובן שגישה זאת היא רק כלפי בורא עולם, מקור החסד והמוסר, אך אם ח"ו מישהו יעמוד לפתע מול דרישה לא מוסרית של בן אדם, הוא יתנגד בתוקף לדרישה זו, ועל כגון זה נאמר "ייהרג ואל יעבור", גם אם הדרישה באה לכאורה מאיש מוסרי, חכם ונבון!
ולאחר שאברהם מגלה את אמונתו הבלתי מסוייגת, יכול הקב"ה לומר לו: הברית שלי היא סופית ובלתי תלוייה – "בי נשבעתי".

ה"שברים" שבדרך

והנה יש בעקידת יצחק הרבה "שברים". כך מספר לנו המדרש שדמעות נשרו מעיניו לעיניים של יצחק. ומורי ורבי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", היה מבאר כוונת המדרש: למרות שאברהם אבינו רץ כצבי לעשות את רצון קונו, הוא לא איבד בו בזמן את אישיותו ואת רגשותיו, אדרבה! ומכאן, שהנסיון קשה בכפליים. והשבר הנוסף, היא היא הטרגדיה הנוראה שפקדה את אשתו האהובה, את שרה. עפ"י המדרש, השטן בא להודיע לה שאברהם הלך לעקוד את בנה, ולא הספיקו לבשר לה שהיה זה רק נסיון, והיא מתה מבהלה ומצער.
אך אברהם אבינו אינו נרתע מלעשות את רצון קונו, גם אם ה"שברים" קשים מנשוא. והרי זה כמו אותו יהודי שב"חדר המתנה" לתאי הגזים, פנה אל הקב"ה ואמר לו: רבונו של עולם, אתה עושה את הכל כדי שלא אאמין בך, רצוני להודיע לך שלא תצליח! (סיפור ששמעתי מדודי הרב משה בוצ'קו זצ"ל).

תקיעה – שברים - תקיעה

נמצאנו למדים שסיפור עקידת יצחק הוא הסיפור של תקיעות של ראש השנה. הוא פותח עם קול פשוט, והיא האמונה של אברהם אבינו בבורא עולם, מקור הצדקה והמשפט. הוא ממשיך בקול שבור, והיא היא עקידת יצחק עם ה"שברים" שלה, והוא מסתיים עם תקיעה, אך זוהי בחינה של תקיעה גדולה, כי יש בה מן הצירוף של התקיעה הראשונה עם ה"שברים" שבאמצע, וע"כ היא בעלת עוצמה אדירה ונצחית, ואליה מצטרף עתה "תקיעתו" של בורא עולם: "בי נשבעתי"!

"כי למחיה שלחנו אלוקים לפניכם"

והנה, שמעתי פעם מהרב מרדכי סבתו שליט"א שסוף העקידה, כשקורא מלאך אלוקים לאברהם ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כ"ב, י"ב) היא היא הנקודה המרכזית של העקידה. כי אז, מתברר שאין רצון הא-ל בהקרבת בני אדם, ובעיקר מתברר שאין סתירה בין המוסר האלוקי והמוסר האנושי. הנסיון הוא בדרך, באמצע, בשעה שנראה כאילו יש סתירה.
ודומני שניתוח זה הוא חלקי בלבד. כי אמנם מתברר שאין הקב"ה מבקש מן האדם שיעשה מעשים כדוגמת עובדי אלילים המקריבים למולך, ואדרבה עבודה כזאת שנואה לפניו. אך סוף סוף התמונה לא התבררה כל צרכה. ראשית כל, הדמעות שנשרו מעיני אברהם לתוך עיני יצחק לא ניתנים ל"ניגוב". כלומר, נוצר איזשהו שבר במערכת היחסים בין אב לבן. אמנם האב אוהב אהבת נפש את הבן, וכן הבן את האב, ויודעים הם שמה שעמדו לעשות, זה היה מסירות נפש טוטלית למען השי"ת, אך מבחינת אנוש לא ניתן למחוק את התחושה הדו-כיוונית, של אב שביקש לעקוד את בנו, ושל בן שהסכים להיעקד על ידי האב. ואולי חז"ל נתנו ביטוי לדבר כשאמרו שיצחק התעוור מכוח הדמעות שנשרו לתוך עיניו, כלומר הרושם נשאר לתמיד. והעיקר, שסוף סוף, בעקבות פרשת העקידה, שרה הלכה ואיננה. וקושי זה הוא עצום, כי הרי זה כאילו היא מתה על חינם, מיתה לכאורה אבסורדית לחלוטין. והרי זה כמו אלו שלא מסוגלים להתנחם על תאונה אבסורדית, שיכלו בקלות למנוע...
ומכאן למדנו שגם בסוף הדרך, אין התמונה מתבררת אלא בחלקה בלבד. והרי זה כמו שחמי, הרב יצחק לוי זצ"ל (מחבר ספרי "פרשיות בספרי הנביאים"), היה מסביר את דברי יוסף אל אחיו: "ועתה אל תעצבו ... כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית מ"ה, ה'), וכן "אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ', ב') – דגם יוסף, שעמד כביכול בסוף הדרך, אינו רואה אלא חלק מהתמונה, שחושב שכל גלגוליו היו למען הציל את משפחתו מן הרעב. והאמת היא רחבה הרבה יותר, זה היה למען שישתעבדו במצרים, למען שיצאו ממנה, שיקבלו את התורה, שייכנסו לארץ ישראל ועוד, ועוד (ואולי כל זה כלול ב"להחיות עם רב", יש חיות ויש חיות, והוא ניבא ולא ידע עד הסוף מה שניבא).
ושמעתי פעם מהרב פרופ' נהר זכרונו לברכה, דכן הוא באיוב, למרות שלכאורה קיבל בחזרה כל מה שאיבד, א"א לו למחוק מלבו ומנפשו את מה שהיה לו מקודם. אולי הרכוש ניתן לקבל בתמורה, אך את הנפש אי אפשר... ולכן הנחמה היא רק כביכול, והמסתורין של ספר איוב נשאר. וכן הוא ביהודים שבנו את עצמם מחדש לאחר אושוויץ, הגם שיש תקומה, אין זה מחזיר את האפר שהצטבר. אך אם העם היהודי בכוחו להמשיך למרות הכאב, ולמרות התעלומה, יש בתקומתו עוצמה אדירה כאמור, היא כוללת בתוכה את התקיעה ואת השברים...

*

והנה, אחרי ה"שברים" שליוו אתכם בשנים אחרונות, למדתם לאט לאט לקום מחדש, למרות השברים, ולעיתים בזכות השברים. שברים אלו נראים לעיתים אבסורדיים, כעין מותה של שרה, אך גדלותכם שאתם מסגלים לעצמכם תקיעה חדשה, שיש בה מן ה"תקיעה" הראשונית ומן ה"שברים" גם יחד. ויה"ר שבזכות אותם שברים שאתם נושאים בלבכם, תשכילו ג"כ למנוע שברים חדשים מעם ישראל, וכך תזכו שתקיעתכם תהיה תקיעה גדולה לעם ישראל כולו.

בברכת שנה טובה ומבורכת
כתיבה וחתימה טובה
אברהם אבא וינגורט
עוד בנושא חודשי השנה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il