בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים את סיפורו של החייט שהיה אוהב ר' משה מקוברין לספר. וכך הוא סיפור המעשה: חייט אחד הוזמן לתפור בגד יקר לאשתו של שר אחד. עשה החייט את הבגד צר ביותר, וגירשוהו בחרפה מעבודתו. בא החייט אל ר' משה מקוברין וביקש עצה, מה יעשה שלא יאבד את לקוחותיו האצילים. "חזור לשם", אמר הצדיק, "והצע להם לתקן את בגד. אחר-כך תתיר את התפרים, ותתפרם שוב כמות שהם". שמע החייט לעצתו, ובלב נשבר עשה שנית את המלאכה שקלקל בתחילה ביהירותו, והדבר עלה בידו.

יסודותיו של הסיפור שלנו במציאות הריאליסטית. העשירים שהיו מעסיקים את החייטים היו נותנים להם חתיכת אריג גדולה בדרך כלל, והחייטים היו נוהגים מעשה קימוץ ומותירים מן הבד, ועם כל זאת היה הבגד הולם את לובשו. את השארית היו מעלימים מעיני העשירים, וכך היו משתכרים מלבד שכר טרחתם גם את שכר האריג שהותירו באומנותם. ברור הדבר כי בגד צר מעורר מיד את חשדם של בעלי האריג. אם הבגד צר, הרי שלפנינו קימוץ בבד, ואם יש כאן קימוץ בבד, הרי שהמרוויח מן הקימוץ הוא כנראה החייט, שהעלים את השארית.

בסיפור שלפנינו מתיר החייט את התפירות שעשה בפעם הראשונה, ותופר את הבגד בפעם השנייה - וכעת אין הוא צר כבראשונה. הכיצד? הריאליסטים שבינינו יאמרו שככל הנראה הקפיד הפעם החייט לתפור את הבגד קרוב יותר לשולי הגזירות, ובכך הרוויח בכל תפירה ותפירה מעט בד, ובצירוף התוספות הקטנות הללו בכל תפר נוצר בגד רחב יותר מאשר הבגד הראשון.

אלא שהסיפור אינו מותיר מקום להנחה שכזו. הצדיק מקוברין מצווה על החייט לתפור את הבגד בפעם השנייה בדיוק כפי שתפר אותו בפעם הראשונה, ואף על פי כן הבגד איננו צר כבראשונה. עובדה זו מעבירה את כל הסיפור מהתחום הריאליסטי אל התחום הסמלי, ואל המשמעויות הרעיוניות העומדות מאחוריו.

ההבדל האמיתי בין התפירה הראשונה לבין התפירה השנייה הוא כוונת הלב בשעת התפירה. בשעה שתפר החייט את התפירה הראשונה, מילאה יהירות את לבו על שנבחר מכל החייטים למלא את רצונם של השרים. יהירות זו היא שיצרה את הדוחק, את הצרות. לעומת זאת, בשעה שתפר החייט את הבגד בפעם השנייה, תפר את הבגד בשברון לב. אז הפך הבגד להיות לבגד רחב יותר.

הדברים מזכירים לנו אמרה חסידית מפורסמת; חז"ל מתארים את עמידתם של ישראל בעזרה ביום הכיפורים: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". פירשו חסידים, אם עומדים, כלומר אם כל אחד עומד על שלו, מתוך התנשאות על חברו, יהירות וחשיבות עצמית, הרי שצפופים. אבל אם משתחווים, כלומר אם כל אחד מוכן לכפוף את עצמו לטובתו של חברו, לחוש בדוחקו של חברו, אזי רווחים.

גבהות הלב היא שיצרה את הדוחק ואת הצרות של התפירה הראשונה. יהירות וגאווה מתקשרת אצלנו עם צרות העין בשל הזולת. לצרות זו לא יספיקו אף מטרים רבים של בד. אולם שברון הלב מוכן להכיל בתוכו את כל הסובב, לקבל את הכל. שברון לב זה הוא המקנה לבגד את הרווח הנצרך כדי שמי שלובשו ירגיש בו בנוח.

מעמדו של החייט בפעם השנייה מזכיר לנו את דמותו של חנוך, שעליו מסופר במדרש כי היה תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה היה אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". תפירה המלווה בהכנעה של קבלת עול מלכות שמים שכזו, חזקה עליה שתיצור נעל שהנועל אותה ירגיש בה בנוח. כללו של דבר, לא הבגד הוא הצר, אלא החייט הוא הצר. שינוי במעמדו הרוחני של החייט הוא שמביא לידי שינוי בבגד הנתפר.

המסר המיוחד הזה עולה גם מן המשמעות הרחבה יותר שיש למקצוע שהוא נושא הסיפור שלנו, החייטות. כך היא דרכו של חייט: ראשית הוא גוזר את הבד לחתיכות חתיכות, ורק לאחר מכן מתחילה האומנות שלו, להרכיב מן החתיכות בגד ראוי.

אומנותו של החייט היא להרכיב את השלם הבא מתוך השברים, דווקא לאחר שהבד איבד את שלמותו. דווקא לאחר שהבד הפך להיות קרעים קרעים, אז הוא הזמן להתקין ממנו בגד לאדם. שברון הלב הוא שלב מתבקש בדרך אל יצירת השלמות האישית של האדם, בדרך אל הלבוש הראוי לאדם להתהדר בו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il